מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
להפליג עם זלדה על גלי המשמעות: יום הכיפורים כמסע ייחודי-זוגי-אחדותי
"במקום שהיה ה'סתם' צריך להיות ה'אני'; אולם ה'אני' יהיה אך ורק באמצעות ה'אתה'".[1]
המשוררת זלדה בעיניי איננה אישה פשוטה ורפה כלל וכלל, כפי שמעידה על עצמה באחד משיריה.[2] היא דמות חזקה, עמוקה, חווה את הקיום המנוכר והאבסורדי בצורה הכי אישית ועוצמתית שניתן, שואלת שאלות נוקבות, ומסתכלת למציאות בלבן של העיניים ללא חת. היא משוררת מורדת ועל אף אדיקותה ודתיותה הלא מעורערות, מצליחה בדרכה הפואטית מלאת הרכות והחמלה להעביר מסרים לא קונוונציונליים ושוברי מוסכמות לעיתים.
ערב יום הכיפורים
בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הָעֵצִים
בַּיַּעַר.[3]
יום הכיפורים – רחק או זיקה ?
דווקא ביום הכי קדוש בלוח השנה העברי, ביום שבו נתבע האדם לעצור הכל, להתכנס, לעשות חשבון נפש עם עצמו, דווקא אז בוחרת הדוברת לצאת למסע, להפליג, פועל שיש בו תנועה מתמשכת. לא זו אף זו היא אינה מבקשת לעשות זאת ביחידות כַּמְּצֻוֶּה, אלא עם אדם אחר, ככל הנראה אהובה, כפי שמודגש במילה היחידה בשורה "הִפְלַגְנוּ".
להפלגה יש אף קונוטציה של עולם פיקטיבי, עולם האגדות, "להפליג בדמיון" (ראו גם בציטוט הבא – חיבור המילה הפלגה לחלימה), בעוד יום הכיפורים מכוון למציאותו ומעשיו הקונקרטיים של אדם.
גם החיבור של המילה "להפליג" ל"ניסיון" מעורר תמיהה. הוא נשמע כמעבר חלק, פלואידי, קליל, כמעט בלתי נראה ובלתי מורגש כמו תנועה זורמת ממקום למקום בעוד הצירוף המוכר לנו הוא "לעמוד בניסיון", קרי להישאר איתן אל מול האתגרים, להתייצב בחרדת קודש, כמו מבחנו הגדול של אברהם בסיפור עקדת יצחק (בראשית כ"ב).
עוד מעניין מקור המילה "להפליג" – בתנ"ך פירושה פיצול, חלוקה (מהמילה "פילוג") ובלשון חז"ל לפרוש, להרחיק לכת ("להפליג בדברים"). דהיינו בפרשנות חתרנית של השיר אפשר אף לראות כאן את הדוברת מבקשת להימנע מניסיונות באופן מוחלט, לחמוק מהם.
במקום אחר כותבת זלדה:
"חלמתי שאני מציירת אניה על נייר בריסטול וגוזרת אותה ושאנחנו, אמא ואני, מפליגות בים באניית הנייר ואיתנו שני ארגזים כבדים […] ברגש שלעולם לא אוכל לעבור את הים ולהגיע לביתי – התעוררתי."[4]
מוטיב השיוט שחוזר רבות ביצירתה של זלדה מבטא צורך בסיסי בתנועה, בזרימה, במימוש אפשרויות, בהגשמת חלומות ובהגעה ליעד כלשהו. אולם באופן אירוני הכלים הנבחרים למטרה זו הם סירה, דוגית וכמו בקטע שלעיל אף אנייה מנייר.
צירוף זה של הפלגה באמצעי רעוע הופך מראש את החוויה לשברירית, ארעית ובלתי אפשרית מבחינה לוגית. אי אפשר לחצות את "ים האש"[5] בסירה לא יציבה ולא בטוחה, כל שכן כשהיא נושאת עליה ארגזים כבדים. אין זה מונע מזלדה להמשיך לחתור למציאת איי השלום הנצחי.[6]
במילים אחרות, כמו המשמעות העליונה, שהיא מעבר לדרגות ההכרה של האדם ואינה בת השגה (למעט רגעי הארה קטנים), ואף על פי כן הוא אינו חדל מלחפשה ולחתור אליה, כך זלדה בודקת את גבולות המציאות ואת גבולותיה המנטליים והתודעתיים.
יום הכיפורים – ראשית הזמן
זלדה ממשיכה לשבור לערער על המובן מאליו גם בהמשך השיר. הצירוף "בראשית הזמן" מהדהד את בריאת העולם אולם כאן מיוחס לנקודת התחלה בקשר שבין בני הזוג. בנוסף, סיפור הבריאה מתרחש באי סדר ובעלטה מוחלטת ("וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"/ בראשית א-ב), ואילו כאן דממה ואור.
כמו בהפלגה ממשיכה זלדה את מופע ההיקסמות והפנטזיה על ידי האי שהאיר את הים בנרות, התמרה פיוטית וגודש רגשי ורוחני, מוטיב שחוזר ביצירתה (במקום אחר היא כותבת "להמתיק את הים בכפית סוכר"[7]). כך נראית הזוגיות בעיניה –פרטית, אניגמטית, מפתיעה, גדולה מסך חלקיה. המילה העוקבת בשיר – "שם" – מחזקת טענה זו ("שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי"). היא קשורה לציון של מקום אך מיוחסת כאן לנקודת זמן – ערב יום הכיפורים – דהיינו טשטוש החלל והזמן, מה שמוסיף לתחושת המיסתורין והתעתוע.
מעניין גם שזלדה אינה בוחרת לפתוח את השיר ב"ראשית הזמן" כמתבקש מבחינה כרונולוגית, אלא הוא מופיע בהמשך, חיזוק נוסף לשבירת הרצף המוכר, כמו רוצה המשוררת להפגין את ייחודיותה וייחודיות הקשר ולומר כמעט בהתרסה שנקודת ההתחלה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית.
יום הכיפורים – האומץ להיות
זלדה אמנם מעיזה לצאת כנגד התפיסה הרווחת ("אִמַּצְתָּ" גם מלשון אומץ), אך תמיד נשארת מלאת אמונה וכמיהה למוחלט.
המשפט "שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב/ לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל" מזכיר את התפיסה הבובריאנית על אודות הזיקה אל הזולת כנתיב וכביטוי לקשר עם ה"אתה" הנצחי, או עם המשמעות הסופית בשפת הלוגותרפיה. בממד הנואטי אין זה משנה האם מדובר באדם חי או ביציר הרוח,[8] כפי שכותב פרנקל בעודו מהרהר באשתו המתה וחש טעם של אושר בציירו את דמותה בראשו.[9] אותה תנועה רוחנית אל הנשגב המשתקפת ביחסים הבין־אישיים מתבטאת אצל פרנקל באיכותה האינטימית של הדתיות, בקשר האישי עם האל ובתפילה.[10]
בהשראת בובר ביקש פאול טיליך (Tillich) להעניק משמעות קיומית לדת. הוא דן בהיכנעות מוחלטת ל"קרקע ההוויה", קרי לאל השוכן ביסודם העמוק של כל המצויים, והוא הבלתי מותנה המושלם. זוהי לפיו "הדאגה האחרונה" – man's ultimate concern – שחיי האדם תלויים בה כדי להתגבר על הטרגיות של הפחד הקיומי, הניהיליסטי מה-non being.[11] החיבור לנשגב הוא ב"אומץ להיות" ובאישור הבלתי מוגדר.[12] באמצעות אימוץ הגבר את האישה אל ליבו לפני הכל יכול, שמזכיר את השיר "מול הים",[13] שם מאמץ הים אל ליבו החופשי את הדוברת[14] – הופכת האהבה הזוגית לטרנס־פרסונלית. במילים פשוטות, ניתן לראות את החיבור לבן הזוג כביטוי לאהבה אלוהית.
אולם בפרשנות חתרנית יותר, זלדה מצטיירת בעיני גרין כאנרכיסטית למרות הדימוי הדתי שדבק בה. להבנתו היא מפקיעה מיום הכיפורים את קדושתו ומתריסה כנגד איבוד האדם את ייחודיותו וההליכה עם העדר ("לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם"). היא נוטלת מיום זה את תחושת השקט המיוחדת של הזמן הנעצר מהמולת היום־יום כדי לתאר רגע נדיר של אינטימיות בין בני זוג.[15]
אם קודם לכן תחושות הזמן והמקום היו אמורפיות, החזרה על המילה "בטרם" מייצרת איזשהו תעדוף – כלומר קודם כל אנחנו, הייחודיות הזוגית שלנו ורק לאחר מכן טשטוש הפרט, הפיכתו לאחד מן העדה, לאחד העצים ביער. המילה "בטרם" מהדהדת את השיר "כל הלילה בכיתי"[16] המסתיים במשפט "בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת", כלומר יש תחושה של בהילות, של סופיות, של פרידה, מה שעשוי להתחבר ללבו הדואב של האהוב, ולאותה בחירה ביחד שלהם לפני הכל.
לבסוף, מעניין להתבונן בצורת השיר. הוא מחולק לשני חלקים, כשבכל חלק השורות הולכות ומתקצרות עד למילה אחת. לי זה נראה כמו שתי בְּטָנוֹת, כשני הריונות ולידות, כשביניהם "הכל יכול" וה"היכל". האחד מסתיים בלידת המרחב הזוגי, והשני באיחוד עם הכלל, כאשר, כאמור, ברור לדוברת מה קודם למה. כמו זלדה כך פרנקל – בהשפעת הוגים אחרים כמו קירקגור, בובר וג'יימס הוא משיג את האינדיבידואליות במחיר הוויתור על הנורמליות, ואף על פי כן היא מכוונת כלפי החברה ומתייחסת אליה.[17]
ביבליוגרפיה
ויקטור פרנקל:
- האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה. תרגום: חיים איזק, תל־אביב: דביר, 1970.
- האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת. תרגום: שמעון לוי, ירושלים: דביר, 1985.
- השאיפה למשמעות. תרגום: שאול ברוידא, ירושלים: דביר, 1985.
- הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. תרגום: דוד גוטמן, אור יהודה: דביר, 2010.
זלדה שניאורסון-מישקובסקי:
- ציפור אחוזת קסם, כתבים וציורים. עורכים: רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון, ירושלים: עמותת זלדה ויצירתה, 2014.
- שירי זלדה. תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985.
גרין, דרור. "דפשיר שבועי". פיוט, ספטמבר 2010, עמ' 171, https://www.psychom.com/Poetry_471_he.html (אוחזר 14.01.26).
מיכאלי, זהר. "מחשבות חדשות על התיאולוגיה הפרוגרסיבית של מרטין בובר ופאול טיליך". דעת, (2017): 325–370.
מירון, רוני. קרל יאספרס: מהעצמיות אל ההוויה. רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, 2006.
הפניות מהמאמר
[1] השאיפה למשמעות, עמ' 19–20, 30; הרופא והנפש, עמ' 25–28.
[2] שירי זלדה, עמ' 34.
[3] שם, עמ' 138.
[4] ציפור אחוזת קסם, עמ' 46.
[5] שירי זלדה, עמ' 59.
[6] שם.
[7] ציפור אחוזת קסם, עמ' 106.
[8] בובר, אני ואתה, עמ' 88–89.
[9] האדם מחפש משמעות, עמ' 53.
[10] האל הלא מודע, עמ' 47, 75.
[11] מירון, קרל יאספרס: מהעצמיות אל ההוויה, עמ' 19, ,22.
[12] טיליך טען ליחס סימבולי לאל, שכן לדבריו יחס אקזיסטנציאלי הוא יחס בין־אישי. ר': זהר מיכאלי, "מחשבות חדשות על התיאולוגיה הפרוגרסיבית של מרטין בובר ופאול טיליך". דעת, (2017): 328–335, 340–343, 361.
[13] שם, עמ' 44.
[14] שירי זלדה, עמ' 44.
[15] דרור גרין. "דפשיר שבועי". פיוט, ספטמבר 2010, עמ' 171, https://www.psychom.com/Poetry_471_he.html (אוחזר 14.01.26).
[16] בתוך: שירי זלדה, עמ' 122. חיבור המילה "בטרם" למוות מופיע גם בספר בראשית כ"ז 4, בבקשתו האחרונה של יצחק לעשו: "תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת".
[17] הרופא והנפש, עמ' 105.
למאמרים בלוגותרפיה דתות ויהדות
ד"ר שגית שלמה, חוקרת שירה ומשמעות בחיים, חברת אגודה בינלאומית ללוגותרפיה וחוקרת שירה ומשמעות, מציגה במאמר זה מפרי מחקרה המפגיש בין מרחבי הספרות והיצירה הפואטית לבין עולם הלוגותרפיה והפילוסופיה הקיומית.
