האם עצרתם פעם לחשוב מהו באמת המצפון? אולי הדבר המסתורי ביותר שקיים בנו. אין לו נוכחות פיזית, אי אפשר למדוד או לשקול אותו, ובכל זאת – הוא מנווט את חיינו בעקביות מפתיעה. כמו מצפן פנימי שתמיד מצביע לכיוון הנכון, המצפון שלנו מתעורר ברגעי הכרעה ומאיר לנו את הדרך. הוא לא מוותר, לא נותן לנו מנוח עד שנקשיב לו, כמו בועת אוויר עיקשת שתמיד מוצאת את דרכה למעלה, לא משנה כמה ננסה להתעלם ממנה."
המצפון – קול פנימי או הד חיצוני?
מכירים את הרגע הזה כשאנחנו אומרים 'פעלתי על פי צו מצפוני'? משפט שנראה פשוט, אבל מעלה שאלה מרתקת: האם המצפון הוא באמת 'שלנו'? האם הוא קול פנימי אותנטי, או אולי הד של החברה והתרבות שבה גדלנו?
המסורת הדתית מציעה ראייה מעניינת – המצפון כגשר בין האדם לאלוהים, ככוח שחורג מהאדם עצמו. אבל מה קורה כשאדם אינו מזדהה עם הדת? האם המצפון מאבד את תוקפו?
אריסטו ותומס אקווינס הציעו תשובה מפתיעה: המצפון הוא כמו זרע של תבונה מוסרית שנטוע בנו מלידה. כמו צמח, הוא זקוק לטיפוח דרך חינוך וניסיון חיים, אבל השורש – הוא פנימי ומולד.
ויקטור פרנקל, בגישתו הייחודית, מעמיק עוד יותר. הוא מדבר על 'הרוח' – אותו ממד שלישי מעבר לגוף ולנפש. זו אינה רק היכולת להבחין בין טוב לרע, אלא קריאה עמוקה למשמעות. בכל רגע נתון, אומר פרנקל, יש מרווח בין הגירוי לתגובה. במרווח הזה שוכנת החירות האנושית – היכולת לבחור את התגובה שלנו.
מה שמרתק במשנתו של פרנקל הוא הרעיון שהמימד הרוחני חורג מהעצמי. זה לא רק קול פנימי, אלא משהו שמתעלה מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. כמו מצפן שתמיד מצביע צפונה, הרוח הזו מכוונת אותנו למשמעות שחורגת מהידע והניסיון שלנו.
אולי המצפון הוא בדיוק הנקודה הזו שבה הפנימי והחיצוני, האישי והאוניברסלי, נפגשים. הוא אמנם מתבטא כקול פנימי, אבל מצביע תמיד אל מעבר לעצמנו – אל משמעות גדולה יותר, אל אמת עמוקה יותר, אל מה שפרנקל היה קורא לו 'הרוח האנושית.
אז מהו המצפון?
לפי ג'וזף פאברי, ממשיכו של ויקטור פראנקל, המצפון הוא הרבה יותר מקוד מוסרי שירשנו מהחברה. הוא 'שריר מוסרי' חי ונושם – מצפן פנימי שמכוון אותנו למשמעות הייחודית שלנו.
כמו שריר, המצפון מתפתח ומתחזק עם הזמן. הוא לא מגיע עם ספר הוראות מוכן מראש, אלא צומח ומשתנה איתנו. בזמנים של בלבול או קושי, הוא פועל כמו מגדלור פנימי – מאיר לנו את הדרך גם כשהנתיב אינו קל או ברור.
מה שמייחד את גישתו של פאברי היא ההבנה שהמצפון הוא דינמי וגמיש. אין 'נכון' אחד אוניברסלי – מה שנכון לאדם אחד עשוי להיות שונה לחלוטין עבור אחר. המצפון מתפתח ומשתנה בהתאם לנסיבות חיינו, לערכים שלנו, ולמשמעות שאנחנו מחפשים.
זוהי תפיסה משחררת – המצפון אינו שופט נוקשה אלא מורה דרך גמיש, שמסייע לנו לנווט בין הערכים שקיבלנו מהחברה לבין הקול הפנימי האותנטי שלנו, בדרך למציאת המשמעות הייחודית לנו."

מה תפקידו של המצפון?
אולי המצפון הוא בדיוק הנקודה הזו שבה הפנימי והחיצוני, האישי והאוניברסלי, נפגשים. זו לא החלטה שכלתנית, אלא הארה שמגיעה כשאנחנו מצליחים להיפתח אל מעבר למה שאנחנו כבר יודעים.
אבל איך מקשיבים למצפון כשהוא קבור עמוק כל כך? כמו נקודה זעירה מתחת למעטה של מעילים, הקול הפנימי הזה לא תמיד נשמע בבירור. כדי להגיע אליו, עלינו לחרוג מגבולות השכל המוכרים. לצאת מהתבניות הרגילות ולהעז לגלות משהו חדש.
הרגעים השקטים הם לפעמים הרועשים ביותר. דווקא בתליית כביסה, בריצה או באמבטיה – כשהאגו מרפה מאחיזתו – המצפון מוצא את דרכו אל פני השטח.
המצפון הוא למעשה דיאלוג – שיחה עם קול פנימי שמוביל אותנו אל מעבר לעצמנו. זה לא מונולוג של האגו, אלא הקשבה עמוקה למשהו גדול יותר. כשאנחנו מצליחים להשתחרר מרעשי הרקע של היומיום, מכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו 'יודעים', נפתח בפנינו מרחב חדש של תובנות.
זהו המסע הייחודי של כל אחד מאיתנו – הדיאלוג האישי עם החומרים שהחיים מזמנים לנו. המצפון מופיע בדיוק ברגעים האלה, כשאנחנו מוכנים להרפות מהאחיזה במוכר ולהיפתח אל המשמעות שמעבר. זו הנקודה שבה העצמי האותנטי שלנו מתחבר אל התודעה הגדולה יותר, אל המשמעות העמוקה של חיינו." "הרגעים השקטים הם לפעמים הרועשים ביותר. דווקא בתליית כביסה, בריצה או באמבטיה – כשהאגו מרפה מאחיזתו – המצפון מוצא את דרכו אל פני השטח.
האם אנחנו נולדים עם מצפון או שנה הוא מתעצב עם הזמן?
כבר בגיל שנה אנחנו רואים את הניצנים הראשונים של המצפון האנושי. תינוק קטן רץ להביא מוצץ להורה 'בוכה', מושיט יד לחיבוק מנחם – התנהגות אלטרואיסטית טהורה שמעידה על משהו עמוק וראשוני בנפש האדם.
המחקרים האלה מספרים לנו סיפור מרתק על טבע האדם – על קיומו של מצפון מולד, גרעין ראשוני של אכפתיות ואמפתיה. אבל זהו רק תחילתו של המסע. כמו זרע שנטוע באדמה, המצפון הזה צומח ומתפתח לאורך החיים, ניזון מהחוויות שאנחנו עוברים, מהערכים שאנחנו פוגשים, מההחלטות שאנחנו מקבלים.
קחו למשל אדם שגדל במשפחה אוכלת בשר ובבגרותו מפתח מצפון טבעוני – האם זה הקול המולד שסוף סוף מצא את דרכו החוצה? או אולי זו השפעה של רעיונות חדשים שפגש? כנראה ששני הכוחות האלה – הפנימי והחיצוני – רוקדים יחד במחול מתמיד, מעצבים ומחדדים את המצפן המוסרי שלנו
לסיכום,
המצפון הוא יותר מקול פנימי או מצפן מוסרי – הוא איבר המשמעות שלנו. נולדנו עם הניצנים הראשונים שלו, אך הוא ממשיך להתפתח ולהתעצב לאורך חיינו. כשאנחנו מצליחים להשתחרר מרעשי הרקע של היומיום ולהקשיב לו, הוא מוביל אותנו אל מעבר לעצמנו – אל המשמעות העמוקה של חיינו ואל התבונה שחורגת מהידע שלנו.
This site is not for profit. ©All rights reserved to the authors and authors of the article and / or the book and / or to the source sites – we respect copyright and make an effort to locate the rights holders in the photographs and texts that come to us. If you have identified a photo or text on the site that you have rights to, you may contact us by email and request to stop publishing it or request to add your credit.
Image by Manfred Kielnhofer from Pixabay