מושג "האופק הפתוח" קשור לרעיון פילוסופי המתייחס לדרך שבה האדם תופס את עתידו ואת האפשרויות הפתוחות לפניו. הוא מתכתב עם הפילוסופיה הקיומית והפנומנולוגיה, שתיהן מתמקדות בחוויית האדם בעולם, בחירותו, ובאופן שבו הוא מעצב את משמעות חייו, מדגיש את התפיסה שהעתיד אינו קבוע מראש ושלאדם יש חופש פעולה ואחריות בקבלת החלטות שיובילו אותו לעתיד מסוים.
בהקשרים לוגותרפיים וקיומיים, "האופק הפתוח" מסמל את האפשרות של האדם למצוא משמעות גם במצבים הקשים ביותר, על ידי בחירה אישית והיכולת לראות מעבר למגבלות הנוכחיות שלו. המושג מייצג את התקווה כערך התייחסותי ואת האמונה בכך שישנן אפשרויות שטרם התגלו, גם כאשר העתיד נראה עמום או קשה לניבוי.
התקווה במהותה היא אופטימיות – הציפייה שיתרחש דבר טוב. זוהי האמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. התקווה כ"אופק פתוח" מאפשרת לאדם לחיות במצב של פתיחות לעולם ולאחרים. היא תחושת ביטחון בעתיד, והיכולת ליצור קשרים אנושיים אמיתיים ולהישאר פתוח לאפשרויות חדשות. אדם שאיבד את עבודתו וחש אבוד מבחינה מקצועית יכול להרגיש שכל הדלתות נסגרו בפניו. עם זאת, במקום לשקוע בדיכאון או בייאוש, הוא יכול לבחור לראות בתקופה זו כ"אופק פתוח" ולהתמקד בהזדמנויות שלא שקל קודם לכן – כמו ללמוד תחום חדש או לפתח מיומנויות שונות. התקווה היא ביטוי של ערך התייחסותי במונחי פרנקל, ערך אשר במסגרתו האדם מוצא משמעות באופן שבו הוא מתייחס למצבו בעולם. זו פתיחות פנימית לכל האפשרויות העשויות להתגבש, גם ברגעי חוסר ודאות.
ברעיונותיו של ויקטור פרנקל קיימים היבטים דומים במה שהוא מכנה "המרחב בין הגירוי לתגובה", שבו האדם בוחר כיצד להגיב למצבו, במיוחד בתפיסתו את הבחירה החופשית, ההתעלות מעל העצמי (Self-transcendence) והאמונה שקיימת משמעות בכל רגע ורגע גם בתנאים קשים ויוצאי דופן. זו היכולת להסתכל על העתיד כמרחב של הזדמנויות, גם כאשר הנסיבות הנוכחיות אינן אידיאליות. פרנקל הדגיש מאד את ההווה ואת משמעות הרגע בעבודתו אולם הוא דגל בתפיסה לפיה "לעולם תר האדם אחר משמעות, לעולם הוא מפליג לחיפוש אחר משמעות" ("הזעקה הלא נשמעת למשמעות" עמ' 29), וזו בהחלט קריאה לחשוב גם על העתיד כהזדמנות למילוי משמעות, זהו ה"אקטיביזם של העתיד" זוהי חשיבה של הווה מתמשך הרואה גם בעתיד עיקרון מרכזי בחיים מלאי משמעות, כי חיוני שהאדם יסתכל קדימה אל העתיד בכדי לשמור על תחושת תקווה וכיוון אל מטרה.
רעיון "האופק הפתוח" אינו רק עיקרון תיאורטי פילוסופי או היכולת לראות את העתיד כמלא אפשרויות, אלא גם מעשה קונקרטי של חיפוש יומיומי אחר משמעות ורמזי לוגו מעוררי תקווה, וכשהיא מצויה באדם, התקווה מאפשרת לו לא רק לעצב את חייו מחדש, אלא גם למצוא משמעות עמוקה בכל רגע ורגע.
תפיסת הרעיון בקרב הוגים קיומיים
בפילוסופיה הקיומית, האדם נתפס כישות חופשית ובעלת אחריות על חייו. הפילוסופים הקיומיים עוסקים בשאלות של חירות, בחירה, משמעות ואותנטיות. מושג "האופק הפתוח" מייצג את האפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות בפני האדם, לא משנה עד כמה הסיטואציה שלו קשה או מוגבלת. היידגר למשל תיאר את החיים האנושיים כ"זרימה לקראת העתיד", ואת האדם כמי שנמשך אל "האופק" של האפשרויות הפתוחות לפניו.
הקשר לפנומנולוגיה
בפנומנולוגיה, שפותחה על ידי אדמונד הוסרל מושג "האופק" מתאר את האופן שבו אנו חווים את העולם. כל חוויה או אובייקט שאנו תופסים הוא חלק ממערכת גדולה יותר של משמעויות ואפשרויות, שהן חלק מאופק התפיסה שלנו. מונח "האופק" בפנומנולוגיה מייצג את הקונטקסט הרחב שבו כל חוויה מתקיימת, והדרך שבה התודעה שלנו תמיד מכוונת אל מעבר לנראה כרגע, כלומר אל העתיד, ההקשרים הנוספים והאפשרויות. העולם נתפס תמיד בצורה חלקית, והוא פתוח לפרשנויות חדשות ולגילוי משמעויות נוספות וככל שאנחנו פועלים בו, ישנו תמיד מרחב של אפשרויות נוספות להרחבת ההבנה והפרשנות של העולם.
בובר וסארטר – תקווה כדיאלוג ובחירה
מרטין בובר מקשר את רעיון התקווה ליחסים הדיאלוגיים שהוא מתאר בספרו "אני ואתה". לפי בובר, התקווה נובעת מקשרים אנושיים אמיתיים, שבהם האדם רואה בזולת ישות בפני עצמה ולא כאובייקט. דרך דיאלוג זה, האדם מגלה פתיחות לאפשרויות חדשות ולמשמעות, מה שמחזק את תחושת התקווה. התקווה קשורה גם לרעיון של תיקון עולם והאמונה ביכולת לשינוי חיובי באמצעות יחסים משמעותיים, הן עם בני אדם והן עם האלוהים.
בספרו " היש והאין" (1943) ז'אן-פול סארטר מדגיש שהחיים האנושיים הם תוצאה של בחירות חופשיות. הוא מתאר את האדם כמי ש"נידון להיות חופשי", כלומר החירות היא הכרחית ואינה ניתנת להימנע. מכיוון שהאדם אחראי לחלוטין לבחירותיו, הוא נדרש להגדיר את חייו שוב ושוב, גם במצבים של ייאוש או חוסר תקווה. התקווה, לפי סארטר, אינה ניתנת משמיים או מחוץ לאדם, אלא היא תוצאה של בחירה קיומית ושל הרצון לפעול ולהשפיע על המציאות. התקווה היא ביטוי לחופש הקיומי של האדם וליכולתו להעניק משמעות לחייו דרך בחירותיו, גם כשמצבים נראים חסרי תקווה.
קאמי והמרד באבסורד
אלבר קאמי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס" (1942), מתאר את הקיום האנושי כמצב של אבסורד. החיים, לפי קאמי, חסרי משמעות אינהרנטית, והתקווה היא סוג של "מרד" באבסורד זה. התקווה, מבחינתו, אינה פסיבית, אלא אקט פעיל של התמודדות עם האבסורד. היא הבחירה להמשיך לחיות וליצור משמעות, למרות הידיעה שזו מציאות קשה וחסרת פתרון חד-משמעי.
אדם שמתמודד עם מחלה סופנית עשוי להתעורר כל בוקר בידיעה שלא יוכל להחלים, אך הוא בוחר להמשיך לחיות את חייו במלואם – ליצור, לאהוב ולחוות את הרגעים הקטנים. כמו סיזיפוס, המגלגל את הסלע במעלה ההר שוב ושוב, הוא מבין שהחיים יכולים להיות חסרי משמעות, אך "מורד" באבסורד בכך שהוא ממשיך לפעול וליצור. עבור אותו אדם, התקווה אינה בידיעה על החלמה, אלא במרד המתמשך וביצירת משמעות בתוך גבולות הקיום שלו.
לסיכום
בין אם דרך הפילוסופיה הקיומית או הפנומנולוגיה, "האופק הפתוח" מייצג את האפשרות לעצב את החיים באופן חופשי על ידי בחירה אישית ומתמשכת, ואת היכולת לראות את העולם ואת העתיד כמלאי אפשרויות לא ממומשות. האדם נתון כל הזמן במרחב שבו הוא נדרש לנווט, לבחור, ולמצוא משמעות בתוך ההווה, תוך שהוא מכוון אל העתיד ואופק האפשרויות שבו.
התקווה נחשבת לכוח מניע עוצמתי המאפשר להתמודד עם אתגרים ולמצוא משמעות גם בתנאים קשים. מושג "האופק הפתוח" מציע לראות את החיים כמלאי הזדמנויות, גם כשהמציאות מאתגרת. בקרב ההוגים הקיומיים, התקווה נתפסת כיכולת להתמודד עם האבסורד ולחיות באותנטיות. התקווה היא לא רק תחושת עידוד, אלא אקט פעיל של יצירת משמעות, המאפשרת להתמודד עם הקיום ולהרחיב את גבולות ההבנה והיכולת שלנו. תחושת "האופק הפתוח" יכולה להנחות אותנו למצוא דרכים חדשות לפיתוח עצמי ולחיים מלאי משמעות.
שלכם, דרור שקד