מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מציאת משמעות בתוך ומתוך הסבל
נכתב ע"י שגית שלמה 2017
פראנקל ניסה לצקת משמעות גם בתנאי החיים הקשים ביותר במחנות הריכוז.
זה התבטא בחיפוש ערך ותועלת למעשיו למשל כשהתנדב בתור רופא במחנה אחר שהיו בו חולי טיפוס כדי לטפל בהם ולסייע להם, כי ידע שאם יצטרף לפלוגת עבודה כפועל בלתי יצרני ימות תוך זמן קצר.
דוגמה נוספת הייתה כשהחל פראנקל מדבר אל קבוצת אסירים שהיו שרויים במצב של ייאוש גדול ואבדן תקווה לאחר אחד מעונשי הרעב הקולקטיביים. הוא הזכיר להם את הנחמות הקטנות (למשל שרוב הדברים שאבדו ניתן יהיה להם להשיג מחדש-עבודה, רכוש, בניית משפחה), דיבר על העתיד , על העבר ועל הזוהר שהוא מאיר בחשכת ההווה ("אשר חווית- שום כוח בעולם לא יוכל לגזול ממך"), על האפשרויות הרבות למתן פשר לחיים (שכולל גם ייסורים וגסיסה, תלאות ומוות), ועל הקורבנות שהם מקריבים לצורך כך. מילים אלו נתנו להם מעט מזור, ולו לזמן קצר.
משמעות נוספת ניתנה בהעמקת חיי הרוח במחנות. למרות מה שפראנקל מכנה "שנת חורף תרבותית" בקרב האסירים היה להם מקום ובאופן פרדוקסלי לא מעט מהאסירים החלשים דווקא עמדו בתלאות המחנה בזכות חיי עושר פנימיים וחירות רוחנית. הם דנו במצב הפוליטי, בעיקר שיח על המלחמה, עסקו בענייני דת, שהתבטאה בין היתר בתפילה ובעצמת האמונה של יחידים ושל קבוצות, ואף השתתפו בסיאנס ספיריטואליסטי. פראנקל עצמו נאחז לא פעם באמונה למשל: כשמצא בבגדי אסיר ששולח לתא הגז דף עם פסוקי "שמע ישראל" וראה בזה אות להמשיך לחיות את מחשבותיו על הספר שחלם לפרסם.
תחומים נוספים שבעזרתם הצליח ויקטור פראנקל להתמודד עם הסבל ולאמץ אותו היו: הטבע, האומנות והאהבה. תחושה עוצמתית מיופיו של הטבע כמו מראה פשוט של שקיעת החמה סייעו לו מאד. הוא מספר על רגע אחד בולט של התעלות נפש- בוקר של יום עבודה שגרתי בתוך תעלה כשהכל היה אפור סביבו ברגעי שפל, חדלון וייאוש, בחיפוש הפשר לסבלו ובהתקוממות אחרונה נגד המוות חווה חוויה רוחנית: "חשתי כי רוחי יוצאת מגבולותיו של אותו עולם חדל תקווה, חדל משמעות, ואי מזה שמעתי קול מריע תרועת נצחון "הן!" בתשובה לשאלתי אם יש איזו תכלית אחרונה". הוא מספר שבתוך כל האפור והעלבונות של הממונים עליו ראה באופק אור נדלק בבית איכרים כמו ציור "והאור האיר בחושך" (פרנקל, 57), התייחד בדמיונו עם אהובתו בתחושה עמוקה שהיא נוכחת לידו, ובאותו רגע אף הופיעה לפניו ציפור והביטה בו.
גם האומנות המאולתרת במחנות- שירים, בדיחות וסאטירה, שגם אם הייתה בה גרוטסקה בשל הניגוד בינה לבין חיי המחנה הקשים, היא אפשרה מעט לשכוח את הסבל, גם אם לכמה רגעים.
פרנקל מסכם את הוויתו הרוחנית של האדם ואת עמידתו מול הסבל כשקיימת משמעות בחייו כך:
" משנגלה לפנינו פשר החיים, חדלנו להמעיט בערכם של עינויי המחנה או להפיג חומרתם.. הסבל הפך לתפקיד שלא רצינו להתנכר לו. עמדנו על האפשרויות הגנוזות בו להישגים..הרבה מדורי סבל היה עלינו לעבור. לכן מן הצורך היה שנאזור כוח לעמוד בפני מלוא שיעור הסבל, מתוך מאמץ לצמצם עד למינימום את רגעי החולשה ואת הדמעות הגנובות. אך לא היינו צריכים להתבייש בדמעות, לפי שהדמעות העידו, כי אדם מחונן בעוז הרוח הגדול ביותר, העוז לסבול"
ועוד הוא מוסיף- "אם יש טעם לחיים , צריך שתהיה משמעות גם לסבל כחלק מהחיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. רק מעטים מסוגלים להתעלות לרמה מוסרית גבוהה כזו. רק מעטים מן האסירים קיימו את חירותם הפנימית וקנו להם אותם ערכים שסבלם העמיד לפניהם. אך אם מצוי מקרה אחד ממין זה, הרי דיו להוכיח , כי כוחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני." (פראנקל, 100)
הוא נותן דוגמה של חולים חשוכי מרפא שקידמו את מותם באומץ לב ובכבוד.
שומה על אדם שיווכח לדעת , כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו האחת והיחידה היא בדרך שבה הוא נושא בעולו." (שם, 98-99)
המאמר ממצה ומתאים לעובדי חינוך בתי ספר ובכלל למי שעובד עם ילדים