על אחריות ומנהיגות

מה הפוליטיקאים של ימינו יכולים ללמוד מהסיפור של יוסף ואחיו ומה משמעותה של אחריות.

"אחריותנו גדולה משחשבנו", טען הפילוסוף ז'אן פול סארטר, "האדם אחראי לאשר הוא. מכלול האחריות "נופל על כתפיו בלבד". לאחר האסון הנוראי של השבעה באוקטובר, המילה "אחריות" עלתה לכותרות. יש פוליטיקאים ובכירים בתחום הביטחון, המכריזים חדשות לבקרים, משל היה הדבר אופנה או אתגר טיקטוק, כי הם מקבלים על עצמם את האחריות לאירוע זה או אחר. אחרים נאלמים דום. אך מה משמעותה של אחריות זו? במה היא מתבטאת? האם היא מביאה נחמה לאותם אלה שנפגעו? האם יש סנקציה בצידה? והחשוב מכל: האם עצם ההכרזה על נטילת האחריות מהווה תיקון?

במובנה העמוק, נעוצה האחריות בתפיסה אנטי-דטרמיניסטית, הרואה את האדם כבעל בחירה חופשית. יחד עם החירות, ניצבת האחריות. וכהגדרת ראש הממשלה הראשון – דוד בן גוריון: "לעצמאות יש משמעות חיובית, והיא העיקר. והתוכן החיובי של העצמאות פירושו – אחריות, אחריות כבדה וגדולה". אך כיצד אומדים את כובד האחריות? רמז: לא די בהצהרה במסיבת עיתונאים או בציוץ בטוויטר.

כבר בתחילת ספר בראשית עולה שאלת האחריות. מיד לאחר חטא עץ הדעת, מופנית לאדם הראשון השאלה האקזיסטנציאלית ביותר: "אייכה". במקום להתייצב נכוחה ולומר 'הנני', הוא בוחר להתחמק. כאשר נשאל מדוע אכל מהעץ, ממהר הוא להעביר את האחריות לחוה. היא בתורה, מגלגלת את האחריות לפתחו של הנחש. אין זה פלא, כי כאשר בנם – קין, נשאל "אי הבל אחיך?", הוא ענה בהיתממות: "השומר אחי אנוכי". אם בתחילת הספר, האדם בורח מאחריות, הרי שלקראת סופו ישנה תמורה אופטימית.

האחריות אינה רק עול, היא גם מימוש הפוטנציאל האנושי הנובע מהחירות ומאפשרות התיקון והטבת המציאות. האחריות האישית שיהודה נוטל על עצמו הופכת אותו למנהיג – הופכת אותו להיות מי שהוא. 

אחיו של יוסף בעל החלומות, שנאו אותו וביקשו להרוג אותו. ראובן ויהודה, כל אחד בדרכו, ביקשו להימנע משפיכות דמים, ולא פחות מכך – להסיר מעצמם את האחריות לאירוע. ראובן הציע לזרוק את יוסף לבור. יהודה העלה אפשרות שתרחיק עוד יותר את האשמה מהאחים – "וידינו אל תהי בו". בסופו של יום נמכר יוסף לישמעאלים. מיד בסיום האפיזודה המטלטלת, מוגש, לכאורה נטול הקשר, סיפור יהודה ותמר. רק לאחריו, ממשיך ומתגולל סיפורו הפנומנלי של יוסף, עד לשלב הדרמטי, כאשר אחיו יורדים למצרים, וניצבים מול המשנה למלך המהתל בהם – בזמן שהם אינם יודעים מול מי הם עומדים. וכך, אנחנו מגיעים לרגע המכונן – "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני!".

קשה שלא לתהות, כיצד הפך יהודה מהאח שזרק את אחיו יוסף לבור, לאח שלוקח אחריות על אחיו הקטן בנימין? כיצד, כפי שהגדיר זאת הרב יונתן זקס: "האפתי נעשה אכפתי"? התשובה לכך נעוצה בשינוי התודעתי שעבר יהודה: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". אחרי שהאחים מאלצים את יעקב "הכר נא" כי "טרוף טורף יוסף", והוא מתאבל בעצבות על בן הזקונים, משהו בתפיסת העולם של יהודה נסדק. הוא פורש מאחיו בהכרה ראשונית שהוא לא התנהל כשורה. באופן טראגי ואנלוגי לסיפור ההתעללות ביוסף, יהודה בעצמו שוכל את ילדיו, ולבסוף, נדחק להכיר בחטאו: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". הוא נוטש את הגישה המאפשרת לגורל לנהל את המציאות, ומתחיל לקחת אחריות על מעשיו. הקיום שלו, במושגיו של הפסיכיאטר וניצול השואה – ויקטור פרנקל, הופך אותנטי: הוא לא "נדחף" על ידי הגורל, הנסיבות או היצרים המקריים, אלא מתחיל לכתוב באופן אקטיבי את הביוגרפיה של חייו.

"כל אדם יודע אל נכון כי הוא בייחודיותו בעולם פעם אחת בלבד", כך כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה, "איש לא יוכל לבנות את הגשר מעל נחשול החיים, שעליו בדיוק חייבים לפסוע, שום איש, רק אתה בעצמך. יש בעולם דרך אחת ויחידה שעליה אין איש מלבדך יכול ללכת". יהודה השתנה. הוא מאמץ נורמות של מנהיג – הוא מוכן לשאת בתוצאות. הוא מבטיח לישראל – "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו". הוא מציב את עצמו כאחראי, ובאותו אופן הוא פונה לשליט מצרים – יוסף, ומכריז: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעלה עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". יהודה מגלה אחריות כפולה: האחת, כלפי אביו, ובכך מביע חרטה ותשובה על עוול העבר – מכירת יוסף. השנייה היא כלפי הסיטואציה שנוצרה עם בנימין. האחריות שלו כוללת סנקציה ממשית במידה ולא תמומש כהלכה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער". זוהי אחריות שניתן לאמוד אותה במציאות. אחריות זו, כפי שתיאר הפילוסוף עמנואל לוינס, היא "אחריות שאיש אינו יכול להחליפני מולה ושאיש אינו יכול לפטור אותי ממנה. אי האפשרות להתחמק – זהו האני". האחריות האישית שיהודה נוטל על עצמו הופכת אותו למנהיג – הופכת אותו להיות מי שהוא.

מכירת יוסף, ציור של קונסטנטין פלוויטסקי (1855)

התוצאה לא איחרה לבוא: "ולא יכל יוסף להתאפק…, ויתן את קולו בבכי…, ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף, העוד אבי חי". יוסף בוכה. הוא לא בכה כאשר זרקו אותו לבור, הוא לא בכה כאשר ישב בבית האסורים. עכשיו הוא בוכה. הוא בוכה כי הוא רואה את התהליך המשמעותי שעבר יהודה – את התיקון במציאות, את סגירת המעגל. ברבות הימים, כאשר יעקב עומד למות, הוא מברך את יהודה: "יהודה אתה יודוך אחיך…, גור אריה יהודה". יהודה אומנם היה שותף לטראומה של "טרוף טורף יוסף", אך הוא התפכח. הוא למד לומר "צדקה ממני". הוא השכיל לומר "בי אדוני", תוך הצבת עצמו בחזית הסיכונים.

"צריך לקבל אחריות", כתב חתן פרס ישראל לספרות ס. יזהר "לעמוד זקופים ולקבל אחריות, עם כל הקשה והמכאיב שבקבלת אחריות". האחריות שיהודה לקח על עצמו, לא נותרה כמילים בחלל הריק או כפוסט בפייסבוק. היא הובילה לתיקון במציאות. הוא עצמו הוביל לתיקון במציאות. על כן, כפי שמברך אותו אביו: "לא יסור שבט מיהודה".

המרחק בין הצהרות למעשים הוא תהומי. הסנקציה וההשלכות שראוי שיתלוו להצהרה בדבר לקיחת אחריות, אינן נובעות מנקמה או מחיפוש אשמים. הן אמורות לגלות את ההכרה בדבר עומק המחדל, ולהצביע על הדרך הנכונה לתיקון המצב. האחריות אינה רק עול, היא גם מימוש הפוטנציאל האנושי הנובע מהחירות ומאפשרות התיקון והטבת המציאות. התפקיד ההיסטורי של יהודה, כמו התפקיד של כל אחת ואחד מאיתנו, הוא תפקיד ראשי ומשפיע. וכדברי הרב קוק: "אחריות של ההוויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהם חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל".

תמונת הנושא: קונסטנטין פלביטסקי, Public domain, באמצעות ויקישיתוף

נכתב ע"י ד"ר רועי כהן

ד"ר רועי כהן, דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (Ph.D), תואר שני בפילוסופיה (M.A) תואר שני בהצטיינות במשפטים (LL.M), תואר ראשון במשפטים בהצטיינות יתרה )LL.B), עו"ד ומגשר. ד"ר רועי כהן הוא יוצר רב-תחומי, מפיק, עורך תוכן ויועץ תקשורת. מנטור במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. בעל טור באתר העיתון "מקור ראשון" בנושאי פילוסופיה ופסיכולוגיה. מאמריו האקדמיים פורסמו בבמות שונות.

אחרים קראו גם את:

לוגותרפיה יישומית

הצגת פרקי המבוא של הספר (אנגלית 2019) מאת Stephen J. Costello.  מתוך ההקדמה לספר, ספר …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן