מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
ניצחון הרוח האנושית
"הפנייה אל החיובי היא פנייה אל המשמעותי, מוכנות להפיק את המירב ממצב שאינו ניתן לשינוי, למצותו ולצקת בו משמעות" (לוקאס)1
חלק אינטגרלי מהחיים הוא סבל. אין לזמן אותו כמובן אך אם הוא מופיע אין להתכחש לו. בלעדיו, לפי הלוגותרפיה, אין שלמות לחיים כי רק במציאותו נדרש האדם לתפקיד הקשה ביותר בחייו, למצוא בו פשר, לגלות את הגיבור שבתוכו."המונח "ערכים התייחסותיים" רומז על הערך הרב שמייחסים לגישות אנושיות חיוביות, שאותן נוקטים במצבים שהם חסרי תקווה לכאורה. לעיתים זו הדרך היחידה להנצל- לתת לגורל כיוון חיובי דרך החוזק הפנימי.." (לוקאס)2
חשבתי על כך שאותה פנייה אל החיובי במציאות מאתגרת עשויה להופיע גם בשירים בכך שאנחנו מזהים קריאות נוספות על הקריאות המתבקשות, האוטומטיות. אצטט כאן מספר שורות משירים (אפשר לקרוא אותם במלואם בסיום הפוסט)
מַשְׁלִיכָה נַפְשִׁי תַּחַת פַּסֵי הָעֶצֶב (תחת פסי העצב/ ללי אלכסנדר)
פסי העצב מזכירים פסי רכבת ואני רואה כאן איזושהי התמסרות לעצב, לכרוע תחתיו, לתת לו לרמוס אותי, אולי דכאון, אולי מעשה התאבדות שבו הוא ניצח אותי ואינני יכולה לו עוד. אך עשויה להיות כאן גם קריאה אופטימית שבה מבקשת הדוברת להיות תחת הפסים של העצב, לתת לרכבת העצב לחלוף מעליה, לא להכנע לו. בכל מקרה יש כאן פעולה אקטיבית -"משליכה" (ולא מושלכת למשל) שמעידה על הבנת הדוברת את הבחירה שקיימת עבורה גם בסיטואציה הקשה הזאת.
כָּכָה, לֹא בְּמֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת,/ אֲנִי נִסְדֶּקֶת/ מִשִּׂנְאָה (תחת פסי העצב/ ללי אלכסנדר)
הדוברת מתארת התמודדות עם השנאה, רגש קשה ועוצמתי (ששייך אגב לרובד של הפסיכה לפי הלוגורתפיה ,שם ההפך מאהבה אמיתית זאת אדישות)
אפשרות אחת היא להתרוקן מעוצמתה של תחושה זאת עד שלא נשאר בי שום רגש, אני סדוקה במובן של פצועה, חבולה, פגועה. השנאה סוחפת איתה את כל קשת הרגשות האחרים ומאפילה עליהם, ואפשרות אחרת היא להתמלא בעקבותיה, היינו כשנפער סדק יש מקום לרגש אחר להכנס, אולי לרגש חיובי יותר.
שׁוֹכֵב עַל הָאֲדָמָה רָגוּעַ מִכָּאן כְּבָר לֹא אוּכַל לִפֹּל . (מתוך ״רוח הדברים״, בעז יניב)
שיר קצרצר שהוא בבחינת המעט המכיל את המרובה.
השכיבה על האדמה עשויה לסמן קץ, סופיות, נקודת אל חזור ולכן ממנה כבר לא ניתן ליפול, והרוגע אז יסמן את הרפיון, את השקט המקפיא של המוות.
אולם אותה שכיבה אף עשויה לציין מקור של צמיחה מחודשת, של התחלה, אדמה כנותנת חיים, כמזינה. זו שכיבה של אדם היודע נפילה מהי והרוגע שלו מסמן העדר פחד ותחושה שהוא יכול לה לאותה נפילה, היא כבר לא מהווה איום קיומי אלא אולי עוד פסיעה בדרך אל המשמעות.
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,/וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב? /וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
(איך נקרא/ אבות ישורון)
אני מניחה שמשפט שאלה זה ואחרים בשיר נקראים לרוב כשאלות רטוריות, באירוניה, בכאב, על ההתכתבות בין החיים למתים, כשהדגש הוא על ההעדר. איך נקרא? כמו אומר: לא נקרא. אין לזה שם כי אין לזה קיום אמיתי. הם כבר אינם בין החיים והחוסר מהדהד באופן כמעט בלעדי. אני מבקשת להציע אופציית קריאה נוספת- לתת שם לקריאה הזאת, כמו: געגוע, כמיהה לקשר, זכרונות חסרים, צורך בקרובים וכד'.
בהנתן שם, יש הנכחה של החוסר, קיימת התקרבות להעדר. אמנם דבר לא יכול להחזיר את המתים אך המאמץ ערך התייחסותי כאן יוכל לראות את מה שהשאירו אחריהם, את המורשת, את האהבה, את עוצמת הקשר וכד' ולשאוב משם כוחות.
"לא האמנתי שאעבור את הגשר הזה./ ובעומדי כעת בגדה השניה,/ איני מאמין שעברתי אותו." (גשר/ לאופלד סטף)
עניין האמונה הוא קריטי ביכולת שלנו לתרגם את המציאות ולשנות את דרך התייחסותינו אליה. אמונה אין הכוונה רק במובן הדתי אלא גם אמונה בעצמי, ביכולותיי, באחר ובמשמעות המחכה לי -בגדה השניה…
נראה כי הקריאה היותר מקובלת תהיה: לא האמנתי תחילה שאני מסוגל לעבור את הגשר, היינו: את הקשיים, את המשוכות, את האתגרים וכעת כשהצלחתי אני כבר מאמין . לשון השלילה :"איני מאמין שעברתי אותו" באה אולי להעצים את ההפתעה וההתפעלות מההצלחה. (אפשר גם ללכת ממש לפשט ולפרש כאן אי אמונה אמיתית , ליטרלי, גם לפני מעבר הגשר וגם אחרי אבל זה נראה לי פחות הגיוני)
אני רוצה להציע גישה שבה חיוב האמונה יופיע מהתחלה, שיהיה נקודת מוצא ולא תנאי של הצלחה, שידיעת שבריריות הגשר, סחיפתו ורוחבו לא ירפו את ידיי בעוד יש בי אמונה בכוח פנימי עז ובכוח שגדול ממני, כפי שאומרת אליזבת לוקאס: "הפניה אל החיובי היא הפניה אל המשמעותי". אמונה זאת תחזק את החוסן הפנימי ואת היכולת להתמודד עם גורל לא צפוי, עם תעתועי החיים.
לסיום,
דרך השירים נפתח לנו צוהר לעוד אפשרויות להתמודד עם מצבי קיצון, להפגש עם עוז הרוח שבתוכנו, למצוא את הייחודיות שבנו ואת כוחנו לשאת את הסבל בגאון: "שומה על אדם שיווכח לדעת , כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו האחת והיחידה היא בדרך שבה הוא נושא בעולו.” (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות 2)
הערות:
כל הזכויות על השירים ו/או חלקם שמורות למחברים
1- מתוך "משמעות הסבל"/ אליזבת לוקאס
2- מתוך: "האדם מחפש משמעות"/ ויקטור פראנקל
ביבליוגרפיה:
לוקאס, א. (1995) משמעות הסבל. הוצאת מודן
פאברי, ג' (1983) . המשמעות של חייך. ספריית פועלים.
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.
זכויות התמונה שמורות לצלם Dima goroziya ובהתאם לפירסומה תחת רישוי CC0 Creative Commons
