מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
תמיד הרהרתי בשאלה מה גורם לנו להזיל דמעות? מהו הדבר העלום הזה שפתאום ללא הודעה מוקדמת מציף ומעורר אותנו להגיב ברגשנות יתר? פורץ את הסכר וגורם למעיין הדמעות להתפקע?
"לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,
שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,
וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,
וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה." (ח"נ ביאליק)
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
מלבד הדברים המובנים מאליהם כמו: חולי, מוות, עלבון, פציעה, כאבים פיזיים ומן הצד האחר התרגשות גדולה בשמחות ובאירועים,
קשה להסביר אותו במילים, וכשהמילים מתקשות למצוא את מקומן בפי, מאפשר לי השיר לעשות זאת, אף אם גם הוא פעמים רבות מביא אותי לידי דמעות..
הסיבה שבחרתי לעסוק בנושא זה בהקשר הלוגותרפי היא שכמו שכותב אנטואן דה סנט אכזופרי בספרו "הנסיך הקטן": "איזו ארץ מסתורית היא ארץ הדמעות" כך בעיניי היא ארץ המשמעויות- מסתורית עד מאד.
זה נכון שביטוייה ב"כאן ועכשיו" קונקרטיים, מוחשיים, ברורים בדרך-כלל.זוהי "המשמעות הסובייקטיבית", שמשתנה מאדם לאדם ומרגע לרגע, אבל היא נגזרת של אמת אחת הרבה יותר גדולה מאתנו והרבה פחות מובנת..
בחרתי לדון בנושא זה דרך השיר "קשה לכתוב דמעות" /אילן גולהירש וברי סחרוף:
" שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת"
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
השיר כולו כתוב באווירה מלנכולית, משקף מציאות קשה, עצובה (לא בכדי אומץ לימי זיכרון..). הדמעות המובעות בו הן דמעות המבטאות עצב, כאב, צער – "אמת מרה טופחת על פנינו" ומעניינת האנלוגיה שלהן למזג האוויר הסגרירי: "ענן שחור", "רוחות קרות". הלוגותרפיה אינה מתעלמת ממצבים של סבל בחיים ומנכיחה אותו כמקור הגבוה ביותר למציאת משמעות ע"י אופי ההתייחסות אליו (באם מגיע..).
אותה מציאות עגומה מביאה את הגיבור בשיר לתחושת אין אונים וייאוש: "וטלטלה אוחזת את כולך/ אתה הולך, הולך ולא מגיע" , תחושה שעשויה להתחבר למונח "ריק קיומי" אותו טבע ויקטור פראנקל כסמל למצב של חוסר משמעות , אובדן דרך, תסכול ושעמום. לדידו של פראנקל זוהי ה"נוירוזה של ימינו" בעידן של שפע חומרי, של חופש לא מווסת ושל מגוון רחב של אפשרויות ללא הכוונה. הדמעות הן שער גם לחוויה ה"חלולה" הזאת.
עם זאת מבצבצת מתוך השיר נימה אופטימית או לפחות רצון שיהיה אחרת, שיהיה טוב יותר- " שרק נמצא כוחות להתגבר" , ובשפה הלוגותרפית שניקח את האחריות על כך ונהיה אקטיביים, בלשונו של בובר שתהיה בידינו ה- respons(e)ability. -לא רק האחריות אלא גם יכולת התגובה. אולם הרעיון הכי דומיננטי שעולה מתוך השיר בעיניי הוא בואן של הדמעות במקום שבו הסתיים כוח המילים ושבאופן פרדוקסלי לא ניתן להאלים אותן-את המילים (מלשון אלם, שתיקה): "ובאוויר שתיקה קשה מנשוא", "כל כך קשה לכתוב דמעות /קשה לשאת את הדממה", וכמובן סיום השיר- "שרק נמצא מילים בתוך האלם/המון מילים רוצות להאמר/וכל מילה בתוך דמעה נמהלת". זה הזכיר לי משפט של הסופר ויקטור הוגו אודות המוזיקה: "מוזיקה מייצגת את אשר אי אפשר להכניס למילים ואת מה שלא יכול להשאר בדממה". כמו המוזיקה כך גם הדמעות.
אינני יכולה שלא לקשור רעיון זה למימד הרוח בעולם המשמעות. מימד זה כולל את כל החוויות , התחושות, הרגשות שקשה לבטא במילים- איך נסביר אהבה במילים? ואיך יצירתיות? ומה נאמר על יופי אם נרצה לדייק אותו? ועל אומנות?
הדמעות עבורי מייצגות את המימד האנושי שבאדם, את המקום שבו המחיצות הוסרו ,שבו האגו חדל לשחק תפקיד ולו לרגעים ספורים, שבו האדם מתחבר למשהו שגדול ממנו, שבו הקשר בין האדם לזולתו הופך בלתי אמצעי, שבו אובדות השיפוטיות והביקורת. זהו מקום שבו נשארת האמת זכה, צלולה, עירומה, נקייה, נטולת מילים אך מלאה במשמעות. לא פחות חשובים ממילות השיר אותן כתב אילן גולדהירש הם לחנו וביצועו. קולו האגדי של אריק איינשטיין חודר לעצמות ומבטא היטב את כוחן של הדמעות.. תחת הלחן הנוגה ועם זאת הקצבי של ברי סחרוף מלווה בצליל הגיטרות המוסיף רבות לעוצמה של השיר.
לפני סיום חשוב לי להקדיש עוד רגע להיבט נוסף שמייצגות הדמעות בשירים רבים- האהבה– על פניה, מימדיה וגווניה השונים. דמעות של נתינה והקרבה, כפי שמיטיב לתאר זאת אלתרמן בשירו ניגון עתיק "אם תרדנה בליל דמעותייך/ שמחתי לך אבעיר כצרור תבן", או שלמה ארצי שכל תפקידו מסתכם ב"לנגב לך את הדמעות" או שלום חנוך שחש חסר אונים למול הדמעות של אהובתו "את מביאה הכל לידי דמעות.. לו רק יכולתי להביא לך פתרונות". יש גם דמעות של געגוע לאהוב שעזב: "ים של דמעות בשתי עיניי/ לבי זועק שובה אליי", כפי ששר זהר ארגוב. או דמעות של תעתועי האהבה כפי שמספרת לנו להקת נקמת הטרקטור בשיר "זה הכל רק משחק של דמעות" ועוד ועוד.
לבסוף, יש שיגידו שדמעות הן אך ביטוי ל.., שיקוף של משהו.., שהן הסיבה לכך ש.., ואני טוענת שלא פחות מזה הן מהות, הן הוויה ,הן משמעות, הן רוח. ואולי את האי בהירות שהן מביאות עמן כדאי לעיתים לשמור, לאפק, לקבל ולהבין ש"ללב יש את הסיבות שלו, שעליהן השכל לא יודע כלום "(בלז פסקל).