מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה שומרת המנגינות
"אמהות: כל אהבה מתחילה ומסתיימת שם" / רוברט בראונינג
הקשר הכי ראשוני, בסיסי, עוצמתי, מורכב ומשמעותי שיש לו לאדם בחייו הוא הקשר עם אמו. האם כממשות או כאידאה מהווה נקודת התייחסות מתמשכת לאורך כל החיים. ממנה הכל מתחיל ובה הכל מסתיים.
ויקטור פראנקל אינו מתעסק באופן ישיר בקשר זה אך תורתו מכילה יסודות רבים ממנו ומהחלקים המיטיבים והמצמיחים שבו.
אינספור שירים נכתבו בנושא זה, לכן בחרתי הפעם שלא להתמקד באחד מסויים אלא לשוטט בין שירים ולנסות לזקק את החוויה מנקודת מבטי כילדה.
הצורך בקשר ובקרבה לאם מבטא בעיניי רצון קמאי והישרדותי לחזור למקום ראשוני ובטוח, כפי שניתן לראות בשיר הילדים הנצחי "בואי אמא": "לא, איני פוחד בחושך,/ואיני רועד בכלל /בואי אמא, בואי אמא, / שבי איתי עד שאגדל. (לאה נאור), או בשורה שהפכה כמעט לסלוגן בשל ההזדהות של קהל קוראים כה נרחב עמה "עשי בי קרבה, אמא" (מתוך: עשי בי קרבה /חלי ראובן),
צורך זה מתבטא גם מכיוון האם כפי שכותב אלתרמן בשירו "מכתב מאמא": " שלום לך ילדי שלום מאמא / את מכתבך קיבלתי בני הטוב /ולו ידעת מה שמחה בו אמא /היית קצת יותר מרבה לכתוב (מכתב מאמא/ נתן אלתרמן).
מספר מוטיבים לוגותרפיים חשובים העולים מתוך שירים רבים, משקפים לטעמי את האופן שבו תופסים הילדים את אמם האולטימטיבית.
המובהק שבהם המשתקף היטב בשירים הוא היציאה מעצמי וההתעלות העצמית. בשלב מוקדם מאד, מרגע היוודע דבר ההיריון ואף עוד קודם לכן במחשבה על כך, בתכנון וכו', האשה מזיזה עצמה הצידה ומפנה מקומה לעובר המתהווה, לאחר מכן לרך הנולד, לתינוק, לילד, לנער, לגבר- היא רואה אותו לפניה. כך זה לעולם.. ללא תאריך תפוגה..
הפליאה לתאר רעיון זה המשוררת חלי ראובן בשירה "כפרה עלייך, אשה", שם היא משתמשת במנהג עתיק היומין של "הכפרות" באופן סמלי. כדי להדגיש את חשיבותו העליונה של הילד בעיני אמו מתוארת האם כמוכנה להקריב עצמה לטובתו – "אמא שלי עלתה מטוניס / וגדלה יחפה/ בהרים/ היא קיבלה ירושה מאמה / והעבירה לנו / מיד כשנולדנו/ "כפרה עלייך".
מתוך כך עולה רעיון הנתינה, ההתמסרות. מספרים שאמה של המשוררת לאה גולדברג עמדה לצידה, עבורה ולמענה עד יום מותה (של הבת), עד כדי כך שמחקה את אישיותה ואת צרכיה לטובת שירות הבת ואפשור הכתיבה והיצירה בחייה. כך מתארת זאת המשוררת: "אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי." (לתמונת אמא/ לאה גולדברג).
מנקודת מבט לוגותרפית אולי מצאה בכך האם משמעות ולא חשה את הוויתור והביטול העצמי למול בתה. גולדברג ממשיכה ומתארת את האהבה הבלתי מותנית של אמה- "לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!" (לתמונת אמא). הלוגותרפיה מכונה "תרפיה של אהבה", ומה שמייחד אותה הוא ראיית האנושיות שבאדם, ושימת האהבה כערך עליון בחייו, במקרה שלנו אהבת האם (המצויה או הרצויה) לילדיה.
אותה אהבה ללא תנאי עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים או כפי ששר אריק איינשטיין "האהבה פנים רבות לה". ואחת מהן היא האהבה דרך האוכל. כל המחשבות ,החושים, התחושות והרגשות מגולמים בו. אין תיאור אופטימלי לכך מזה של המשורר יהודה עמיחי: "אמי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות". עד כדי כך ניכרת אהבת האם לבנה עד כי ביקשה לבנות חומת מגן עבורו מפני מכאובי העולם וקשייו. הלוגותרפיה גורסת שאי אפשר באמת לחסוך את סבל העולם מפני האדם אך זוהי כנראה הכמיהה האמהית הבסיסית- לשמור ולגונן מפניו.
המשוררת חלי ראובן מרבה בשיריה להשתמש במוטיב האוכל כסמל לאהבת האם- לעיתים בצורה מפורשת כמו: "לאמא שלי היה מטבח / שהחזיק את הבית/ שהחזיק את הלב / בימים שלא היה,/ אמא שלי אוהבת דרך הסירים" (תאכלי, תאכלי/ חלי ראובן), ולעיתים בצורה עקיפה : "והתרופה לכל, שתדעי לך"/ תגידי אמא אמרה, זה אוכל/ את לא אוכלת בכלל טוב/ והילד, כפרה עליו, נתת לו בשר היום?" (כפרה עלייך, אשה).
מעבר לאהבה מבטא האוכל גם את ההכלה והביטחון בעולם. באמצעותו יש ניסיון להעביר תחושה של מוגנות, מעטפת ושמירה על הילד. ראובן בשיר אחר שלה מתארת זאת בצורה מדויקת דרך הכנת תבשיל הממולאים, המוגש "בעטיפה ארוזה ומהודקת" לילד ומכיל בתוכו את כל הטוב שהאם יכלה להעניק: "אז / נגסתי בעולם שמילאה / לנו בפנים / וידעתי / שאת מה ששמה לי / שם / שום דבר לא יוכל לקחת ממני, / ודמעתי.." (ממולאים באהבה/ חלי ראובן).
גם פראנקל מכוון בתורתו למתן אמון בעולם, לאמירה "הן לחיים", גם כשהם מאכזבים, גם כשיש עוולות, ומי כמוהו , שעבר תחת ידי הצורר הנאצי, וחווה את חיי המחנות , ידע סבל מהו.
כמו האוכל גם הרחם כאיבר קונקרטי וציורי משמש מקור להכלה, להחזקה ולריפוי – "יש לי רחם שפעם התגוררתי בה / שאני תמיד מוזמנת להכנס אליה, לנח/ ולהתרפא" (ברחמך/ חלי ראובן), (נראה שלא במקרה בחרה המשוררת להשתמש ברחם בלשון נקבה), היינו תמיד יש ניסיון לשוב אל הרחם בדמיון, להתפלש בו, להרגיש את חומו, ולנסות לשחזר את החוויה האנושית הטבעית, הראשונית והאוניברסלית הזאת. יתר על כן, כמו האוכל גם הרחם מכיל בתוכו את רעיון השלמות והמלאות, או כפי שרואה פראנקל את האדם בכוליותו. "לא חשוב מה עשיתי- תמיד המשכת להיות שם עבורי עם כל מה שנדרש לי" (ברחמך/ חלי ראובן).
ועוד בעניין הכוליות כותבת ראובן: "לומדת להיות לי אמא שלי / אם, שטוב עיניה/ לא יעזבו אותי לעולם,/זו, שלא תבהל/ ממנעד הרגשות שלי ,/ מעוצמת הנפש העירומה שלי,/ כזו שנותנת לי/ מילים בונות לב בכל זמן" (להיות לי אמא/ חלי ראובן)
זאת ועוד, רחם קשור למילה רחמים, השזורים בלוגותרפיה. לא ממקום של התנשאות וויתור אלא ממקום חומל, אנושי ואמפטי. רק כשאני מסוגל לראות באמת את האדם שעומד מולי אוכל לאפשר לו להתפתח ולגדול.
מעניין לראות את ביטוי כוחה והשפעתה העצומים של האם בשירים גם דרך המטאפורה של שניים מהיסודות המרכיבים את העולם (יוון העתיקה, לפי התאוריה הטרום מדעית): המים שמתחברים לאותו מקום רחמי ומייצגים רגש, זרימה, התחדשות, התגברות על קשיים והיכולת להתחבר אל אנרגיית היקום ולהתמלא: "אמא שלי / באה באנייה / היא אספה את כל חכמת הים" (כפרה עלייך,אשה /חלי ראובן). והאדמה, המשקפת את הצרכים הבסיסיים, השורשים של האדם, מקור הכל כפי שכתב יענקל'ה רוטבליט "היא תביט אלי טובה וחכמה / היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת /תחבק אותי אליה בנשימה חמה /אמא אדמה" (אמא אדמה /יענקל'ה רוטבליט). {גם אם ניתנו פירושים אחרים לשיר הקשורים למולדת, לטבע וכד'}
עוד מוטיב בולט בקשר אם-ילד הוא הצורך בהקשבה ובפניות: "ההקשבה שלך,/ כשהיא שקטה/ וחומלת,/ נותנת לי סיכוי לנוע מהעבר שלך/ לעתיד שאפשרי לי" (כשאת מקשיבה/ חלי ראובן). זוהי קרקע המאפשרת לילד/ה להקשיב לאחרים, להקשיב "לקריאת החיים" לפי הלוגותרפיה, ולהענות להם, למצוא דרך ההקשבה הפעילה משמעויות. וכן- ההקשבה של הלוגותרפיסט נחוצה על מנת לזהות "רמזי לוגו" ועל מנת לסייע ל"מחפש" (פאברי) להתקדם אל עבר המקום הראוי לו.
לבסוף, על אף שהקשר אינו שיוויוני ואולי בשל כך, עולה בשירים הצורך להודות לאם ולהוקיר אותה: "אמא, / את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב, / אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו" (אילו יכולתי /אהוד מנור),
ולבטא את ההערכה העצומה כלפיה : "אמי היתה נביאה ולא ידעה./..נביאה פרטית שלי שקטה ועקשנית (מלון הורי- אמי/ יהודה עמיחי), או "אמא, אמא, / הירח שר לך, אמא / לאורו אומר לך, אמא / את איתי, / את איתי./ אם הרחקתי לכת, אמא / הן תדעי, ארמונות מלכות אבנה לך / מלכתי" (אמא, אמא /עמוס אטינגר) על יכולתה לקבל על עצמה את התפקיד התובעני והלא תמיד מתגמל הזה, הכרת תודה שאופיינית לפראנקל.
ובנימה אישית,
תודה לך אמא אהובה שלי- "כי ברחמך למדת אותי/ את החיים/ ברחמך הזנת את הנשמה שלי/ ברחמך נתת לי עולם של אהבה ללא תנאי" (ברחמך/ חלי ראובן)
הפוסט מוקדש לאמי היקרה מכל- מרים חן ולכל האמהות בעולם באשר הן!
