23
Jun
2018

עמיחי עמי חי

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות 

עמיחי עמי חי , מוקדש לזכרו של יהודה עמיחי (1924-2000)

שאלת הנצח- השירים שנשארו אחריו ויישארו הרבה אחרינו

“ברגע שחוללנו דבר, סופו שיהיה נחלת הנצח.” (הזעקה הלא נשמעת למשמעות/ ויקטור פראנקל)

אני אוהבת שירה. זה כבר ידוע.

מה שטרם חשפתי עד כה הוא שיהודה עמיחי הוא המשורר (מהמין הזכרי..) האהוב עליי מכל.

יש בה בשירתו תמהיל מרתק של רוח וחומר, של קדושה וחולין, של מעלה ומטה.

והייחוד יוצא הדופן שלו בעיניי הוא שקשה עד בלתי אפשרי (ונראה שגם לא היה רוצה בכך) להבחין ביניהם. הם שזורים זה בזה, ארוגים יחד במלאכת יד עדינה, הם השלם שגדול מסכום חלקיו, הם מהווים מקשה אחת, הם סודות הקיום וגילוייו.

עמיחי לא כפוף לאף תבנית, לא נצמד למשלב לשוני אחד, לא מגביל עצמו בנושאי הכתיבה. הוא נאמן לעצמו, המציא שפה חדשה בשירה העברית שהיא מיוחדת רק לו,

ואולי יותר מכל- הוא תמיד מפתיע , וברגע שנדמה לך שהבנת את השיר יופיעו מילה או שורה או רעיון שיהפכו את הקערה על פיה וישאירו אותך ללא מילים.

מבקשת בפוסט הנוכחי להציע על קצה קצהו של מזלג.. חמישה רעיונות “עמיחיים”  שהופכים את שירתו בעיניי לנצחית ומחוברת באופן טבעי לעולם הלוגותרפיה.

רעיון 1: היות אנושי 

כמו ויקטור פראנקל גם עמיחי רואה וחש את האנושיות שבאדם ואת ריבוי פניו:

“אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, / באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק..

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח /ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל..”. (אדם בחייו)

הוא מזכיר לנו את ה”עצמי האותנטי”, “האני כשלעצמו” שהתעטף והתקשח עם השנים אך טמון בכל אחד מאתנו ועלינו רק למצוא אותו: “זכרו והזכירו לפרי שנשר / את העלים ואת הענף, / הזכירו לקוצים הקשים / שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף / היה פעם יד פתוחה ואצבעות“. (זכרו והזכירו)

(אגב, ציטוט זה מזכיר לי את השיר העכשווי שכתבה הזמרת ריטה “מחכה”, שם נדמה שעשתה פאראפראזה בשורה: “וזה יבוא /הידיים הקפוצות יתארכו” )

עם קבלתו את האדם באשר הוא יש בשירת עמיחי גם תביעה ממנו, ממש כמו בלוגותרפיה לחיים אחראיים ומצפוניים “אני שופט, דן יחיד יושב על כס” (כך אתגדל וכך אתקדש).

רעיון 2:  עמידה איתנה למול הסבל   

אותה איכות שמבחינה את האדם מיצורים חיים אחרים מאפשרת לו להתמודד עם הסבל בחייו.  בצד האירוניה והכאב בשירים רבים שלו על אובדנים, מלחמות ומוות מעלה עמיחי על נס את העמידה האיתנה למול הסבל, בשפה הלוגותרפית נכנה זאת “כוח ההתרסה של הרוח האנושית”– “אני רוצה לשיר לעצים/ שאינם משליכים את עליהם/ וסובלים להט קיץ וקר חורף”../ “ולבני אדם שאינם משליכים את זכרונותיהם /וסובלים יותר מבני אדם שמשליכים הכל.” 

רעיון 3: אהבה שאינה תלויה בדבר

הנושא, הרעיון והערך הכי דומיננטי בשירת עמיחי כמו בלוגותרפיה הוא האהבה על גווניה ורבדיה השונים: “אבל מעל הכל אני רוצה לשיר שיר הלל/ לאוהבים שנשארים יחדיו לשמחה ולצער ולשמחה.”, “בערב זה, אני חושב שוב/ על ימים רבים, אשר הקריבו את עצמם/ למען לילה אחד של אהבה”(לילה אחד של אהבה)     

הוא מדבר על כוחה הרב, על עוצמתה ועל השפעותיה: “שישים קילוגרם של אהבה טהורה, בנויה לתפארת שבנתה את עצמה../ תא אהבה מוליד תא אהבה” (ששים קילוגרם של אהבה טהורה), 

על הצורך להנכיח אותה כל הזמן כי היא התרופה והתשובה לכל : “כי האהבה צריכה להשמע ולא להלחש למען/ ישמעו ויראו, להיות בלי הסוואה, לבלוט , לצעוק, לצחוק בקול/ להיות פרסומת רועשת של פרו ורבו :/ “פרו” שמח ונפלא ו”רבו” קשה ומיוסר/ של המין האנושי. ציפוי מתוק לחיים המרים. (סתיו, אהבה, פרסומת)  

 יש אף ניסיון בלתי פוסק מצד עמיחי להבין את האהבה , לתאר ולהמחיש אותה לקורא בדרכים מופלאות אך בה בעת ידיעה אמיתית, עמוקה שלא באמת ניתן לעשות זאת בהיותה נואטית, אלוהית, נשגבת, בלתי נתפסת בחושים, ומצויה במהותו של האדם, בהוויתו: “היא העור העדין בירך היא הבגדים התחתונים/ עד עומק הנשמה והיא העליונים עד השמים..”, “היא חוק הכובד של כדור הארץ/ והיא חוק הקלות של האלוהות. הללויה”,

כשם שהזמן איננו בתוך השעונים/ כך האהבה איננה בתוך הגופים, / הגופים רק מראים את האהבה” (בין כוכבים אתה אולי צודק)

או כפי שפראנקל יטען:

החידתיות המטפיזית של המעשה הרוחני הקרוי אהבה” (הרופא והנפש)

ואת אותו חיבור מטאפיזי ממחיש גם הציטוט “ועת גופנו ישנים, ישנים מאד/

על הקירות שוב מצטיירת/ הדרך בה עוברות הנשמות/ עוברות, עוברות הנשמות שלנו” (סונטה בשניים)

רעיון 4: “רוחומר”=רוח וחומר דרים בכפיפה אחת

כפי שהוזכר בתחילת הפוסט עולם הרוח נוכח בעולם החומר וההפך. זה “מנגיש” את  מושג הרוח ומאדיר את כוחו של החולין והשגרתי. זה מתרחק מפרשנות מיסטית והופך את החוויה לנחלת כולנו, זה המימד הסגולי של פראנקל. מכאן שדרכו של האדם דו סיטרית ורב כיוונית כפי שכתוב בספרו של עמיחי “פתוח, סגור, פתוח”: “המבט המורם למעלה לראות אם עננים/ מה הוא עובר בדרכו, קירות, מרפסות /כביסת כמיהה תלויה לייבוש..” “היד הפרושה המושטת לבדוק אם טיפות גשם, היא היד התמימה ביותר, היא המאמינה ביותר, היא המתפללת יותר מכל בתי התפילה.”

כך גם מתבטא ניסיון הפירוק המדומה של עמיחי את המושג “נס”:  

“מרחוק כל דבר נראה נס/ אבל מקרוב גם נס לא נראה כך./ אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים/ ראה רק את הגב המזיע/ של ההולך לפניו/ ואת נוע ירכיו הגדולות” (מתוך שעת חסד/ ניסים). 

בצורה פלאית בעיניי דווקא הרצון “להוריד מטה” חוויות נשגבות ויוצאות דופן הוא שמרים אותן לגבהים.

רעיון 5: אינספור אפשרויות- משמעות אחת

עוד ממשק של עמיחי עם הלוגותרפיה הוא נושא המשמעות.

בתוך כל האפשרויות הקיימות כפי שמתארן עמיחי:  “לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה,/לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה./לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד..” “חיינו שבכתב היו לחיינו שבעל פה./ חיינו שבעולם הבא לחיינו שבזה./ חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט..”

יש רק תשובה אחת נכונה, רק וודאות אחת: 

“דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.”  

זוהי אותה משמעות שלפי פראנקל תוגדר כהרף עין של ידיעה.  

אותה המשמעות שביטוייה בלוגותרפיה הם מחוץ לאדם- בתפקיד שממלא, באדם אהוב-

מהדהדת בעולם ומתבטאת אצל עמיחי למשל בציטוט הבא: “ויש שמות ומספרים/ שחותכים את הלב/ ויש חלון אשר הפותח אותו/ לא הוא יסגור”  

ולסיום, מי מלבד עמיחי יכול להנכיח בצורה החזקה ביותר את הזיכרון דרך ההיפוך שלה- השכחה? כפי שהוא מפליא לכתוב: “שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא/ לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת / לא תוכל לעולם  לחדור לתוכה ולהפריע / את מנוחת הנצח של הזיכרון” (בתוך פתוח, סגור, פתוח)

קרוב לעשרים שנה אחרי לכתו אני מבקשת לשיר ליהודה עמיחי שיר הלל על הנכס הספרותי-תרבותי-פילוסופי-רוחני שהשאיר לנו, או במילותיו:

“אני רוצה לשיר שיר הלל לכל מה שנשאר פה איתנו 

ולא עוזב ולא נודד כצפור הנדוד..”

You may also like

ביחס למשמעות
ואף על פי כן.. 
לאחוז בקרני המשמעות
תקופות של משמעות