רייכלוגותראפיה – תפיסת מושג ה"זמן" דרך שניים משיריו של עידן רייכל בלוגותרפיה

מאת: שגית שלמה, שומרת המנגינות

מתי אנחנו חיים את חיינו? איפה אנחנו ממקמים את עצמנו על ציר הזמן? 

עכשיו, ברגע הנוכחי? 

עסוקים בהתרפקות על העבר? או לחילופין- במה שפספסנו או לא הספקנו?  

חיים את המחר? אולי מפנטזים כל הזמן על מה יהיה כש.. ואם..? 

נעים בין הזמנים? 

או בעצם לא חווים אף אחד מהם? 

מה חושב על כך עידן רייכל והאם ויקטור פראנקל היה מסכים איתו? 

הפוסט הנוכחי ינסה להתמודד עם חלק השאלות הללו..

עכשיו קרוב /מילים ולחן: עידן רייכל 

יושבים בחוף אל מול המים 

מול קצף שנשכח בחול 

והנחלים זורמים עדיין 

לב שפועם זוכר הכול 

מה שהיה בילדותנו 

מה שהפכנו להיות 

את מלא השיר ניתן למצוא באינטרנט

 

לסלוח ולשכוח /מילים ולחן: עידן רייכל 

ונראה שעבר זמן עלינו 

משהו נרגע, משהו לא נודע 

זמן לשאלות ולגלות סודות שמורים 

ונראה שעבר זמן בינינו 

משהו במבט, משהו נשמט 

זמן להתנקות, זמן לחשבונות הנפש 

את מלא השיר ניתן למצוא באינטרנט

 

"בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע , לשבט ולחסד, מה תהיה מצבת הזיכרון של קיומו." (האדם מחפש משמעות/ 145)

בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות" משתמש ויקטור פראנקל במספר משלים על מנת להמחיש את כוחו של העבר בחייו של אדם ובתוך כך את נקודת מבטו בנוגע אליו. האחד הוא שדה חרוש כמייצג, להשקפתו בטעות, את עברו של אדם כמשהו שהסתיים ואין לו זכר עוד, כפי שכותב: "ודאי ברגיל הבריות אינם רואים אלא את שדה השלף של החלופיות- אין הם רואים את האסמים המלאים , שלתוכם נאסף יבול חייהם , המעשים שעשו, היצירות שיצרו, האהבות שאהבו, הסבל שעמדו בו בעוז.." (42 )

השני הוא וריאציה של משל שעון החול שמחזק את היות העבר קבוע, עומד ונתון למשמרת עולם:

"דומה כאילו קפא החול , משעה שעבר דרך הפתח הצר של ההווה , כאילו ניתן בו חומר מקבע ומשמר." (124), והאחרון הוא לוח קיר שממנו נתלש כל יום דף, סמל לימים שחלפו. וכך כותב פראנקל על הבחירה באופן ההתבוננות באותו לוח: "הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב איך לוח הקיר שלו , שבכל יום הוא תולש ממנו דף , פוחת והולך עם כל יום חולף . כנגד זה הרי האדם המסתער על החיים בעוז-מעשה דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום, עובר ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו, לאחר ששרבט מאחור קצת רשומות יומן. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה על כל החיים שכבר חי אותם במלואם.. "( 124)

בשני השירים הנדונים ניתן למצוא את שתי התפיסות אודות העבר המוצעות במשלים: מצד אחד 

עידן רייכל כותב ומלחין

"מול קצף שנשכח בחול" (עכשיו קרוב), "הגשם כבר שטף אותנו", "הזמן שנעלם", "הכול נשטף לים", "משהו נסגר" (לסלוח ולשכוח) – העבר היה ואיננו, כפי שמציעה הגישה האקזיסטנציאליסטית (סארטר, קאמי ואחרים), ומצד אחר גישת הלוגותראפיה (שגם היא אמנם ניזונה מהאקזיסטנציאליזם אך לכיוון היותר אופטימי) המדברת על נצחיותו של העבר- "לב שפועם זוכר הכל", "חזרה שלכת זיכרונות", "זה לתמיד ולא יחלוף" (עכשיו קרוב), "זמן לזכרונות" (לסלוח ולשכוח) – הכל נשאר, הכל נשמר לעד.

אף אם שתי הגישות עולות מתוך השירים, רוח הדברים בשניהם בעיניי היא לוגותראפית

בניגוד לתיאוריית האישיות של פרויד, מה שנהוג לכנות "תיאוריית הנבכים", שבה ההתנהגות בהווה ובעתיד נשלטת ע"י העבר וחקירתו מהווה תפקיד מרכזי בחייו ובהתפתחותו של אדם, אצל פראנקל  

שמחזיק ב"תיאוריית הגבהים", לעבר תפקיד חשוב ובלבד שמשרת את המשמעות שעלינו להגשים, כפי שכותב דוד גוטמן "העבר נתפס באופן חיובי, כאוסף או מלאי של מעשים שנתנו פעם משמעות לקיומנו" (לוגותרפיה למטפל/33).   

על רוח זו מעידים גם שמות השירים והמוטיב החוזר בהם. בשפתו של פראנקל הגשמת המשמעות בהווה, משמעות הרגע, תתאפשר כאמור אם נשמר את העבר ולא נשאר בו ("לסלוח ולשכוח") תוך מבט קדימה אל מגוון האפשרויות שעוד נכונו לנו למימוש ("עכשיו קרוב").

כפי שמצוין לעיל בלוגותראפיה מתבטאת לא רק "האופטימיות של העבר",  אלא גם "האקטיביזם של העתיד" (הזעקה הלא נודעת למשמעות/ 132), כלומר: האדם שואף להגשים את האפשרויות המזדמנות לו לגלות ולחוות משמעות ולהפוך אפשרויות אלה לממשות, ולמרות חוסנו של העבר והיותו ההוויה הבטוחה ביותר שיש לאדם לעומת העתיד העלום "משהו לא נודע" (לשכוח ולסלוח), 

המבט קדימה עומד בלב גישה זאת. זה מתבטא בפירושו של פראנקל את המילה הלאטינית finis

כבעלת "שני משמעים : הסוף או הקץ, ומטרה שיש להגיע אליה . מי שלא עלה בידו לראות את סופה של "ההוויה על תנאי " לא יכול לשאוף אל מטרה סופית בחיים. הוא חדל לחיות למען העתיד" (האדם מחפש משמעות/ 91 ). 

ההסתכלות קדימה משתקפת בשירים הנדונים בשורות הבאות: 

"תקוות גדולות נשאה הרוח" , "ושוב אליו נושאים תפילות ", "אור של תקוות עוטף אותנו " (עכשיו קרוב)

ו- "לחזור ולקוות", "זמן לפרוש כנף", "עד רגע אחרון לחיות" (לסלוח ולשכוח).

וכמו בשורות הללו, כך הלוגותראפיה מטילה את מרכז הכובד והאחריות על האדם לשנות את חייו ואת עצמו בבוא העת: "אפשר לנו לנער ולשנות את העתיד , ובעתיד, בבוא העתיד, אפשר לנו לשנות את עצמנו" (הזעקה הלא נשמעת למשמעות).

בין העבר הבטוח לעתיד הלא נודע ישנו ההווה- הרגע הנוכחי שבו עלינו להיות במצב של מודעות, להיות mindfull

לכל המתרחש, לשים לב לרמזי המשמעות שנקרים בדרכינו: "כוכב נופל קרוב אלינו" (עכשיו קרוב) או "כשזולגות שוב הדמעות" (לסלוח ולשכוח). קשיבות זאת ל"כאן ועכשיו" מטרתה לא לפספס את משמעות הרגע, כפי שעולה בשירים: "יושבים בחוף אל מול המים" , "וכל דבר אז בי נוגע/ כל נפלאות היום", ו- "זמן לשאלות ולגלות סודות שמורים", "זמן להתנקות, זמן לחשבונות הנפש" (לסלוח ולשכוח)

וגם בנסיבות קשות בהווה, ולמרות הזמן העובר, עלינו "לרקוד בכל הכוח" (לסלוח ולשכוח) כפי שמכנה זאת פראנקל  "כוח ההתרסה של הרוח האנושית" .

הדובר בשיר "לשכוח ולסלוח" מתאר תהליך אוניברסלי, ככל הנראה, שמייצר הזמן החולף בקרבינו, בקרב כל אחד ואחת מאתנו, אם תודעתנו פתוחה לכך, כפי שתגרוס הלוגותראפיה- "ונראה שעבר זמן עלינו" -"בינינו"- "לידנו" -"השתנינו" -"ונבהלנו" .

במבט על רטרוספקטיבי זה מתחיל בהתבוננות בעצמנו ובמה שקרה לנו עם השנים, ממשיך בבדיקת הקשר עם האחר, באיזושהי הארה אולי על פספוס שהיה לנו ("עבר זמן לידינו"), בשפה הלוגותראפית כשלא שמנו לב למשמעויות שבדרך, 

ומסתיים בתחושת בהלה, דחיפות, הכרח-  הבנה שאי אפשר עוד להתעלם מהזמן החולף ויש לקחת עליו אחריות, על מציאת המשמעות בחיים ועל הענות לקריאתם. 

אמנם הזקנה טומנת בחובה מגבלות כאלה ואחרות- " קמט בפנים, כבר פחות שבירים" , "כבר פחות תמימים ופחות ערים בלילה" , "משהו התקשה ופחות רצים לאש" (לסלוח ולשכוח) אך עד יום מותו עומדת בפני האדם יכולת הבחירה במשמעות או התמודדות עם נסיבות חייו ע"י נקיטת עמדה. כלומר: חלופיות החיים מתבטאת באפשרויות שלא מומשו ולא באלה שמומשו. 

הלחן בשני השירים שקט ונוגע, מעביר תחושה של הבנת הדובר את החיים, היותו מצוי בנקודת זמן שיש בה התפכחות, שלא נאבק במציאות אלא מקבל אותה כהוויתה ("משהו נרגע") ועם זאת המבנה הקבוע, החזרתיות של הרעיונות המרכזיים מעידה על חוסר היכולת וחוסר הרצון לעצור, לא לתת לזמן להכריע אותו אלא לבקש לנהל אותו כראוי או להתנהל אתו בתבונה ויש משימות שצריך לבצע, משמעות שכאמור צריך להגשים.

 לסיכום, על אף שניתן לראות בלוגותראפיה תנועה בין-זמנים: עבר-הווה-עתיד, הזמן לפיה "אינו בר היפוך", החיים מתרחשים ב"כאן ועכשיו" , תוך התכתבות עם העבר אך באוריינטציה ברורה קדימה,  אל עבר העתיד, וכמילות השיר "הנחלים זורמים עדיין" (והם זורמים לכיוון אחד בלבד, לשפך) . פרדוקסלי ככל שזה ישמע, לדברי פראנקל "אין האדם נעשה ממשות בשעת לידתו אלא דווקא בשעת מיתתו. הוא "יוצר" את עצמו בשעת מיתתו." (הזעקה הלא נשמעת למשמעות), הסיבה לכך היא שרק אז מימש את עצמו מתוך כלל האפשרויות שהיו לו. "משהו נסגר" ("לשכוח ולסלוח")– חיי האדם הפיזיים הגיעו לסיומם אך גם "משהו נפתח" ("לסלוח ולשכוח") אור של תקוות עוטף אותנו", "זה לתמיד ולא יחלוף" (עכשיו קרוב)- יש לו קיום לאדם גם מעבר למציאות הגשמית,

או כפי שגורס פראנקל: "אמת, הכל חולף.. ואולם מצד אחר הכל נצחי. ויתרה מזו: הוא נהיה נצחי מאליו. אין לנו לעשות כלום כדי שיהיה נצחי. ברגע שחוללנו דבר, סופו שיהיה נחלת הנצח. " (הזעקה הלא נשמעת למשמעות/ 131)

כל הזכויות על שיר או חלקו שמורות למחבר היצירה / השיר 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה, סטודנטית לתאר שלישי (Ph.D), בוגרת התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטה תל אביב ו Viktor Frankl institute USA ומוסמכת Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם מכון ויקטור פרנקל ארה”ב Viktor Frankl institute USA ,​בעלת תואר BA בלשון וספרות ו- MA במנהל ומנהיגות החינוך -אוניברסיטה תל-אביב. חוקרת שירה ומשמעות, ומלווה את התפתחות האתר מראשיתו כיועצת תוכן מקצועית וככותבת תוכן ומאמרים. ​מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה” אשר משמש קהל קוראים רחב, חוקרים ומטפלים.

אחרים קראו גם את:

חירות משמעות

החירות למשמעות

החירות למשמעות  אז אנחנו אולי יודעים מאיפה באנו אך האם ברור לנו גם לאן אנחנו …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן