מאת ד"ר רונית שלזינגר , פסיכותרפיסטית
מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר
התרבות המערבית שבה אנו חיים משנה את פניה באופן תדיר. המציאות בה אנו חיים עוברת תמורות מפליגות בכל תחומי החיים, כשאחד מהמאפיינים הבולטים הוא קצב השינויים המהיר. בעוד שבתרבויות מזרחיות מושג הזמן מאופיין במעגליות ומחזוריות (יום ולילה, עונות שנה), הרי שהתרבות המערבית מתבססת על מושג זמן קווי לינארי הדוחף כל אחד מאיתנו להתקדם, להשיג, להתחרות, ולנצל ביעילות כל דקה על מנת לפנות זמן לפעילויות נוספות. המעבר מחברה של לקטים- ציידים שבה היתה משמעות גדולה לתקופות של מנוחה ואי עשייה (כדוגמת 'שנת שמיטה') לחברה קפיטליסטית המקדשת את ההתייעלות והניסיון להספיק כמה שיותר ביחידת זמן אחת ("זמן זה כסף"), מאפשרת מחד מרחב לפעילות ועשייה אך מאידך עשויה להביא גם לתחושה של חידלון וכאוס פנימי.
ההתפתחות הטכנולוגית הפכה במרוצת השנים לאחד מגורמי התרבות העיקריים שלנו, והיא משפיעה על ההתנהלות היום יומית שלנו בתחומי התעסוקה והחיים הקהילתיים, החברתיים והמשפחתיים. מצד אחד, ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים הנוספים מאפשרים תהליכי התפתחות מואצים, שמוש נרחב במידע, חופש תרבותי וערכי, אך מאידך גם לחוויה של ריק קיומי שהוא תוצאה, בין היתר, של שבירת העוגנים שכיוונו את חייו של הפרט.
המחיר שאנו משלמים על תאוצת החיים והדחף להתקדמות לינארית, בא לידי ביטוי הן בתופעות של מתח גופני המתבטא בתחלואה ובעיות בריאותיות רבות, והן בתופעות של מתח נפשי, חרדה, ניכור ובלבול, וחוויה של ריק קיומי.
המושג "ריק קיומי" אותו טבע ויקטור פרנקל אבי תורת הלוגותרפיה בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", מתייחס לחוויה שבה הפרט אינו מוצא ערך, מטרה, כיוון ותקווה לחייו, למרות שבפועל אינו חסר דבר (מלבד משמעות לחייו). התוצאה של אותו ריק קיומי הינה חוויה של שעמום, דיכאון, תוקפנות והתמכרות – 'הנוירוזה הקולקטיבית של ימינו'.
השיר "חוזרים הביתה" שכתב והלחין שלמה ארצי, אותו הוא שר יחד עם אריק איינשטיין ז"ל, מכיל בתוכו את השורות הבלתי נשכחות :
"עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה".
מנקודת המבט של הלוגותרפיה, ניתן לראות במילים הללו התייחסות לחוויה של האדם המודרני העומד על שביל חייו עם אפשרויות בחירה ועשייה אי סופיים, אבל איבד את תחושת האותנטיות ויכולת ההקשבה לרחשי הלב הפנימיים שלו מתוך כל הרעש החיצוני שבו אנו חיים. חווית "החושך" מתייחסת לבלבול, ליאוש, ולהעדר קיומו של "האור בקצה המנהרה".
אז מה מציעה לנו הלוגותרפיה מול אותו ריק קיומי?
הלוגותרפיה מדברת על השאיפה של האדם לתור אחר משמעות לחייו וחפוש אחר הפשר. לחיים עצמם קיימת משמעות פנימית ייחודית שעל הפרט לגלות ולמצוא באמצעות מעשיו ובאמצעות ההקשבה והנוכחות למה שקיים בעולמו, דווקא ברגעים בהם קיים פער בין הרצוי למצוי, בין חוויית החושך ובין הרצון למצוא את האור.
על פי פרנקל, קיימות 3 דרכים למציאת משמעות: באמצעות יצירה (עשייה, תרומה, נתינה לעולם), באמצעות חוויה (קבלה מהעולם על ידי חיבור לטבע, השראה, חוויה של אהבה) ובאמצעות נקיטת עמדה והתייחסות לסבל.
שירו של שלמה ארצי מתייחס להתמודדות ולפתרון של אותו משבר קיומי בשני אופנים: האחד, בשמו של השיר "חוזרים הביתה" – על האדם לחזור ולפגוש את עצמו, ולהזיז את כל הרעשים והמכשולים המפריעים לו למצוא את הכוחות והמשמעות בתוכו, והשני, למצוא משמעות באמצעות חוויה – להקשיב לפעימות החיים, לנצל כל רגע ולמצוא בו את המשמעות הייחודית, שכן האושר והטוב מגיעים במנות קטנות ובדרכים חמקמקות:
"תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, (להתראות באיזו הופעה)"