חוויות מתוך המחנה – הומור סבל ואהבה
נכתב ע"י שגית שלמה 2017 , MA
ראשית דבר, הגינות ולא שום שיוך אחר קובעת את טיבו של אדם
לפי פראנקל החיים במחנה הריכוז חשפו את נפש האדם וגילו את מעמקיה, ואחד הדברים שלמד הוא ש"שני גזעי אדם בלבד היו בעולם הזה-"גזע" האדם ההגון ו"גזע" האדם שאינו הגון. מבחינתו אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום. אפשר היה להתקל בשפלותו של אסיר שהתעלל בחבריו או במנהל עבודה או מי מזקיפי המחנה שגילה יחס אנושי.
כלומר למרות כל העוול שחווה על בשרו פראנקל וראה שנעשה לאחרים הוא עדיין מאמין באדם, ויותר מכך אין טובים ורעים מבחינתו אלא רק הגונים ולא הגונים. כמו שדי לו שאדם אחד הצליח לעמוד באתגר הרוחני ולא להכנע לנסיבות החיצוניות כך מבחינתו מספיק שאיש ס.ס אחד גילה יחס אנושי כלפי אסיר בשביל לא להפוך את כולם לאכזריים. אין קבוצות בעיניו. זה מתחבר לרעיון האחריות הגדולה שהוא שם על כתפיו של האדם הפרטי ועל יכולת הבחירה שלו בעיניו בכל מצב. זה מעורר השראה ומזמין צניעות גדולה וזהירות בלשון ובמחשבה. אפשר לחשוב שהוא נאיבי להחריד אבל זאת רק אפשרות אחת. ניתן גם להתרומם, או לפחות לשאוף לכך, למדרגות הרוחניות אליהן הוא חותר ואולי להרוויח את עצמנו ואת החברה שבה אנו חיים.
פראנקל, כך אני מניחה, היה מתנגד למשפט הבראשיתי "יצר לב האדם רע מנעוריו" כי עולה מהספר שלו תפיסה של אמונה בטוב בסיסי של האדם ושל יכולת בחירה שלו בכל סיטואציה, אף הקשה ביותר. אמנם הוא מדבר על דחף למזון ולאלימות אך לא כטבע בסיסי של האדם, אלא כתוצר מתבקש של חוויה תת אנושית. הוא אמר שמציאות לא תקינה גוררת תגובות לא תקינות, וכך היה במחנות.
ההומור מנצח כל סיטואציית חיים
פראנקל מעיד על עצמו ,וכך אף נתפס בעיני האחרים, שחייך אפילו כשנאמרו לו דברים קשים ומאיימים.
לפי פראנקל ההומור, יותר מכל דבר במערכי לב האדם, עשוי להתקיים בתוך שיוויון נפש ומסוגל להתעלות מעל לכל סיטואציה, ולו לכמה שניות. הוא מספר שלמד מחברו כיצד לבדות סיפורים מבדחים על מה שעשוי לקרות לאחר שיחרורם, כשישתמשו למשל באמירות שאפיינו את חיי המחנה בסיטואציות לא מותאמות למציאות הזאת.
הסבל-עניין יחסי
סבלו של אדם מדומה ע"י פראנקל להתנהגות הגז. לדבריו, כמו שיכניסו כמות של גז לחדר ריק והוא ימלא את החדר כולו בצורה שווה , יהא גודל החדר אשר יהא -כך, הסבל ממלא את נפש האדם ואת תודעתו ואחת היא אם הסבל גדול או קטן. כלומר: ש"שיעור גדלו" של סבל האדם הוא יחסי. דוגמה לכך כשהיו משווים את מצבם לזה של קבוצות אסירים אחרות ותמיד יכולים היו להתנחם בזה שיש גרוע יותר משלהם.
האהבה – פסגת המשמעות
פראנקל מזכיר בספר "האדם מחפש משמעות" את אהובתו, ולדבריו מה שסיפק את המשמעות הרבה ביותר עבורו הייתה האהבה. אחת מחוויות השיא קרתה בשגרת בוקר של מצעד משפיל, הליכה בשטח בוצי, רטוב, קר ומלא אבנים גדולות. באותה סיטואציה קשה הוא נזכר באשתו, העלה את דמותה לנגד עיניו והצליח להתנתק מעט מהקושי. כפי שכותב "אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו". לדבריו, הבין פראנקל "שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם". עוד הוא טוען כי "האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהוויתה הרוחנית, בישות הפנימית" (שם, 54).