אני רוצה משמעות !

לא יכולתי שלא לשמוע את הצעקות מהחדר שליד, הן נשמעו כמו זעקותיו של אדם פצוע, למרות שמדובר היה בשתי נשים בהפסקת קפה במשרד. האחת צעקה לאחרת “די! נמאס לי מהעבודה הזאת! אני רוצה משמעות, משמעות, משמעות!!!”. חברתה ענתה לה “משמעות? זה פרנסה זה, כאן לא תמצאי משמעות. לכי תתנדבי בבית תמחוי, שם תמצאי משמעות!!!”.

הדיאלוג המשיך להתנהל בקולות רמים שביטאו את התסכול העמוק ביותר שיכול לקנן בלב אדם. אחרי שזו הציעה לה ללכת להתנדב היא ענתה לה “אבל אין לי זמן, את שומעת? אני לא יודעת מה לעשות!”. הפעם השיבה לה השנייה “תתחתני ותביאי ילדים, כך תהיה לך משמעות!”. הראשונה ענתה בקול חנוק “אני מחפשת בן זוג, את יודעת שאני מחפשת ….” מותשות מהשיח העקר הן יצאו לעשן עוד סיגריה שאולי תעלים את תחושת הריקנות.

ויקטור פראנקל, פילוסוף, פסיכיאטר ונוירולוג יהודי (1905-1997) כותב בספרו ‘האדם מחפש משמעות’ על חייו במחנה השמדה נאצי במלחמת העולם השנייה. הוא עורך הבחנה בין אסירים שהתייאשו ואיבדו אמון בעתיד, לבין אלה שלמרות הנסיבות הבלתי אפשריות עסקו בהגות פנימית “בעניינים נעלים, רוחניים יותר, שאין בכוחם של חיי המחנה לזעזעם”. הוא מתאר את החופש הפנימי הנתון בידי כל אדם באופן שבו הוא מגיב לאירועים שקורים לו.

פראנקל עצמו נותר חוקר של הנפש בזמן שהותו במחנה. הוא שם לב שישנם אסירים שוויתרו על חירותם הפנימית לטובת פת לחם או סיגריה, לעומת מעטים אחרים שבחירותיהן התאפיינו באצילות וכבוד עצמי. הוא מציין שלמרות התנאים הפיזיים והסוציולוגיים שהיו קשים מנשוא והתאפיינו בחוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים רבים ושונים  עדיין כל אסיר “נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית”. כל אסיר יכול היה לבחור לקבל על עצמו את גורלו ואת סבלו ולהוסיף משמעות עמוקה לחייו דרך פיתוח איכויות כמו אומץ, הדרת כבוד ואהבת הבריות.

“מי שיש לו למה שלמענו יחיה יוכל לסבול כמעט כל איך” (ניטשה)

בעקבות ההתנסויות במחנה ההשמדה יצר פראנקל שיטה תראפויטית – הלוגותרפיה (לוגוס ביוונית פירושה משמעות, פשר) שעוסקת במשמעות ההוויה האנושית ובחיפושי האדם אחרי משמעות זו. הלוגותרפיה גורסת שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא כוח המניע הראשוני של האדם. פראנקל מבחין את תורתו מזו של פרויד שגרס שעיקרון העונג הוא הדחף האנושי המרכזי. הוא מספר על עצמו שהתמקדות באהובתו (שכבר לא הייתה איתו) בעודו צועד בקור ובחושך, מתבוסס בבוץ, חשפה בפניו פשר עמוק. הוא כותב “האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה”.

עולה השאלה, כיצד יכול האדם לגלות את משמעות חייו? האם זו משמעות ייחודית רק לו, או שמא יש פשר כולל לחיים?

הפעם הראשונה שבה פגשתי ישירות את שאלת משמעות החיים הייתה אחרי מותה הפתאומי של אמי, היא נפגעה ומתה בתאונת דרכים. במובנים מסוימים אפשר לומר שהתחלתי לחיות אחרי מותה. המפגש הישיר והקרוב כל כך עם אובדן של אדם אהוב עורר בי שאלות עמוקות כמו מהי משמעות החיים, כיצד עליי לחיות את החיים, מה הכי חשוב לי, מה זה בכלל חיים ומהו מוות.

חצי חיים

עד אז חייתי ‘חצי חיים’ שלא כללו את עובדת המוות. ברגע שעובדת הקיום הזמני חדרה לתודעתי הבנתי שהמוות הוא המרחב הידוע היחיד בחיינו. הראייה הזו הולידה בתוכי דחף ליצור את חיי מחדש. לצד הכאב על האובדן הופיעו תחושות חדשות של אקסטזה ובחירה מחודשת בחיים, ידעתי שאינני אותו אדם שהייתי קודם שאלת המשמעות היתה המנוע שעורר אותי לבחירות ופעולות שנבעו מתוך הידיעה שעליי מוטלת האחריות המלאה ליצור את חיי בצורה שתהיה היפה ביותר, המלאה ביותר והמספקת ביותר.

באופן מפתיע, לצד האחריות הופיעה תחושת אחדות עם כל הקיים. הרגשתי שמשמעות החיים טמונה בקשר שבין כל מרכיבי הפאזל בקיום כולו ושבעצם עליי לגלות את התפקיד הייחודי שלי בתוך מבנה מורכב בהרבה שמשרת מסתורין שלם ואינסופי. ראיתי בבהירות שאני לא לבד, לא רק משום שיש לי משפחה וחברים, אלא משום שאני חלק מאלוהים, שאני עצמי יצירה חד פעמית של הבריאה ושבמובנים מסוימים יש לבריאה עצמה ציפיות ממני. היא היתה רוצה שאני אמצא דרך להגשים את מלוא הפוטנציאל שלי, שאממש את כל הכישורים והמתנות שקיבלתי ושאהיה פרח על פני האדמה.

להקשיב לשאלה

בחיי היומיום, רוב הזמן, איננו מקדישים זמן ותשומת לב לשאלה כל כך בסיסית כמו משמעות קיומנו. בדרך כלל, אנחנו זורמים עם הזרם החברתי-תרבותי הכללי ואם במקרה מישהו שואל אותנו מהי משמעות חיינו יש סבירות גבוהה שנצטט רעיונות מקובלים כמו להביא ילדים ולהקים משפחה, להגשים את עצמנו או לקיים מצוות באדיקות ובמסירות. אין רע ברעיונות הללו, העניין היחיד הוא שהם לא שלנו, הם שיחזור של דברים ששמענו, ראינו או למדנו. כדי ששאלת משמעות החיים תביא איתה את הניחוח המרענן והמעורר של מפגש ישיר עם הבריאה והקיום היא חייבת להיות פתוחה אל הלא-ידוע.

תארו לכם איך ייראה יום בחיינו אם נקום בבוקר עם השאלה ‘מהי משמעות החיים’, נקשיב לה לאורך היום, תוך כדי שאנחנו עובדים, מטפלים בילדים ובילדות ונפגשים עם הסביבה הקרובה שלנו. יהיה עלינו לשמור על תום לב מול שאלה כבירה כזו, להסכים לשלול את כל התשובות המוכרות לנו ולהישאר פתוחים לחלוטין להקשבה. תרגול מסוג זה יפגיש אותנו עם מרחבים של ריקות ודממה ומתוכן יופיעו תשובות חדשות ובלתי צפויות. אם נהיה אמיצים במיוחד ונעז לשאול את השאלה יום אחר יום, נגלה שעצם המוכנות להישאר בתוך מרחב לא ידוע של חקירה וסקרנות מאפשר למוח שלנו להיפתח לנתיבים חדשים של חשיבה ולבחור בחירות חדשות ומתאימות יותר לתפקיד הייחודי לנו בתוך התוכנית הגדולה.

כוחה של שאלה כמו משמעות החיים מתגלה בעצם ההקשבה אליה, הנוכחות בתוכה. השאלה עצמה פועלת עלינו כמו מנוע שדוחף אותנו לעבר גילוי של רבדים נסתרים בהוויתנו. התחושה היא שבמובן מסוים היא החומר שממנו אנחנו עשויים אין לה סוף, אין לה תשובות מוחלטות והיא נועדה להזכיר לנו את המארג הכל כך רחב ונשגב שאנחנו רק חלק ממנו. לצד זאת יש לנו האחריות לגלות באמצעותה את עצמנו הייחודי, החד-פעמי, את המתנה שבאנו לתת לעולם.

נכתב ע"י דורית בר

דורית בר
דורית בר, מורה להתפתחות אישית ורוחנית ליחידים וקבוצות, בוגרת לימודי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, מטפלת מינית וזוגית הוליסיטית ומלווה אנשים בתהליכי ריפוי.

אחרים קראו גם את:

בלונים

ופתאום בום טרח

התמודדות עם אובדן: ופתאום בום טרח….. כל אחד מאיתנו יחווה אבל בשלב כזה או אחר …

כתיבת תגובה