מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה , שומרת המנגינות
“בכל מקום שיגע בך האור,/ אצלי יזרח פעמיים” (בכל מקום/ חלי ראובן)
“הלוגותרפיה היא גישה הומניסטית-אקזיסטנציאליסטית- המאמינה באדם ובכוחותיו, ומתוך כך מכוונת אותו לקחת אחריות על חייו ולא להרפות למרות המהמורות שבדרך. כך מתייחסת המשוררת לאותה “ילדה” בשיר “אם הלב שלך/ עוד מתנדנד/בקשר אלייך” “אסור לך לעצור כאן” “אל תחזרי הביתה בלעדייך”, “עד שתדעי שאת יפה כמוך”.
הקדמה-
באחד המופעים של חלי ראובן, המשוררת והיוצרת המופלאה, היא הקדישה לי את השיר “בכל מקום”.
לרגעים ספורים חשתי ברבורה אמיתית.
מעבר להודיה, להתרגשות, למבוכה ולדמעות שחנקו את גרוני התחלתי לחשוב על הדקות הללו, להעמיק בחוויה, לחוש וללמוד את משמעות הרגע, ובעיקר להבין שכולנו “ברבורים/ ברבורות”, אלא שלעיתים קרובות אנו זקוקים להכוונה, לתזכורת ולהשתקפות כדי להאמין שכאלה אנחנו באמת.
בכל מקום/ חלי ראובן
“.. חפשי אותך באגמים
עד שתסתכל עלייך זקופת צואר
מן המים
ותדעי שזו מי שאת,
ברבורה!..”
(מילות השיר במלואן מופיעות בסוף הפוסט)
השיר “בכל מקום” הוא שיר חניכה. יש בו בקשה, כמעט דרישה של הדוברת להתבגרות, להזדקפות ולהתפתחות של ילדה במובן הפיסי והמטאפורי, מה שבא לידי ביטוי בשיר בין השאר באמצעות מילים ההבאות מהשורשים חפש, גלה וידע המבטאות משהו שכבר קיים ועל הילדה נשאר רק לאתר ולזהות אותו. למצוא את המשמעות בחייה.
הפנייה ל”ילדה” בשיר אינה בהכרח במובן הכרונולוגי. אני אף לא מרגישה שיש כאן פנייה אמהית בהגדרה, בזהות. “כולנו ילדים של החיים” , שר שלום חנוך,
ולדעתי יש כאן מסע התפתחותי שנחוץ לו לאדם שמתחיל במקום ילדי (במשמעות של לא עשוי, לא מעובד), ובנוסף גם פנייה מחבקת ועוטפת, שיותר קל לנו אולי לקבל כילדים, כזו שאופיינית כל כך לכתיבתה של ראובן.
הלוגותרפיה היא גישה הומניסטית-אקזיסטנציאליסטית- המאמינה באדם ובכוחותיו, ומתוך כך מכוונת אותו לקחת אחריות על חייו ולא להרפות למרות המהמורות שבדרך. כך מתייחסת המשוררת לאותה “ילדה” בשיר “אם הלב שלך/ עוד מתנדנד/בקשר אלייך” “אסור לך לעצור כאן” “אל תחזרי הביתה בלעדייך”, “עד שתדעי שאת יפה כמוך”.
על אף האחריות הרבה המוטלת על כתפיה (של הילדה) מבקשת הדוברת ללוות אותה לקראת הגילוי, להסיר את פחדיה ואת “עיוורונה” ולהדהדה.
“חפשי אותך באגמים /עד שתסתכל עלייך זקופת צואר/מן המים
ותדעי שזו מי שאת,/ברבורה!” –ההשתקפות באגם נראה כרגע הגילוי, כרגע של משמעות.
בכלל, תחושת היחד, המקור האחדותי וההשפעות ההדדיות ניכרות אצל ויקטור פראנקל ואף נוכחות מאד בשיר זה. אין התנשאות, אין פטרונות, יש בעיקר רוח שנעה מהאחד לשני, כמו תהפוך עוד רגע הילדה לזו שמביאה את הבשורה ומסייעת לעוד נשמות להאיר את עצמן ואותה :
“בכל מקום שתנשמי/ינשום גם אצלי/ ינשום בכל העולם,”
“בכל מקום שתשירי/תהי מתנגנת גם בי/ ותחצי את העולם/ בתוכי מצד לצד”
בקריאת השיר ישנה תחושה של צורך השעה, של דחיפות, כמעט של בהילות לעשייה ולאקטיביות. הוכחה צורנית לכך היא שימוש רב בפעלים, חלקם בלשון ציווי, המייצרים תנועה. המילה “לכי” חוזרת בשיר 5 פעמים (“לכי ילדה”, לכי להחזיר אותך”), חפשי, תחצי. אף השימוש בשורש נ.ש.מ מעניק תחושה של דופק, של ויטאליות (“בכל מקום שתנשמי/ ינשום גם אצלי/ינשום בכל העולם”)
ויקטור פראנקל מדבר על כך במושגים של ערנות, דריכות, פתיחות להקשיב ולקלוט משמעויות, כי לפיו “החיים קוראים לנו“, ועלינו להיות שרויים כל הזמן ב”מתח נואטי“- כלומר: לא להישאר במקום אלא לחתור חתירה בלתי פוסקת אל עבר מי שנוכל להיות (להבדיל מרעיון ההומואסטזיס המבקש להביא את האדם למצב של איזון ומנוחה).
אלמנט מעניין נוסף בשיר שאני מוצאת אותו מעצים תחושה זאת הוא שורות קצרות , שמטרתן להדגיש את החשיבות של כל מילה ומילה, בד בבד עם העדר קיטוע ברצף הקריאה (אין נקודות בסופי משפטים). הכל נקרא בנשימה אחת. (למעט סימן קריאה פעם אחת לאחר המילה “ברבורה!”, כאילו רוצה המשוררת לומר זה המקום היחיד שראוי לך לעצור, כשתביני את יופייך ואת כוליותך).
אותה דריכות מגיעה לשיא במטאפורה של ה“ברבורה”, בחירה מרתקת בעיניי.
היא החזירה אותי לסיפור הילדים (שאינו רק לילדים..) של אנדרסן “הברווזון המכוער” שמחזיק רעיונות שלכאורה נראים סותרים אך הם נחלת כולנו ומיזוגם נחוץ לנו להתפתחות, כגון: גילוי עצמי דרכי או דרך השתקפות של אחרים, חיפוש ייחודיות למול הצורך בהיות חלק מקבוצה, שייכות אל מול נבדלות, בחירה לעומת הבחרות, נראות חיצונית או פנימית, צורך בתלות בהורים ובהשענות עליהם למול הרצון לפרוש כנפיים ולמצוא את הנפרדות מהם ועוד.
כל אלה כמו גם מוטיב ההשתנות והטרנספורמציה קיימים גם בשיר של ראובן ובאים לידי ביטוי אף בתורתו של פראנקל,
התנועה וההתכתבות פנימה והחוצה- עם עצמי ועם העולם מאפשרת לאדם בעיני המשוררת להגיע לתחושת שלמות (לא למושלמות), או לפחות לשאוף לשם-
“לכי/ לגלות / שאת / ברבורה,/ כל העולם כבר יודע/ את זה / עלייך”
בדיוק כמו הברווזון המכוער שהפך לברבור יפהפה ומצא את מקומו -הייחודי והאחדותי- בעולם. זה מתחבר גם לביטוי “שירת הברבור” שפירושו הפעולה האחרונה או היצירה האחרונה של אדם בתחום פעולה מסויים, היינו לשם עלינו לחתור , למצוא את הברבורים שבתוכנו.
כמו בשירים אחרים שלה, גם כאן מתכתבת חלי בצורה מרתקת עם טקסטים קאנוניים. בשיר זה משתמשת בציטוט “דעי שליבי ער/ ואיני ישנה” , משפט ששולח אותנו לשיר השירים שם מצפה הדוברת לדודה- “אני ישנה ולבי ער” ,או ללאה גולדברג היונקת ממקור זה ומשתמשת בו במחזור “משירי ארץ אהבתי” כביטוי לציפייתה לאורח – ציפיות שבשני המקרים אינן מקבלות מענה.
ההבחנה בין “האני” הפיסי (הגוף) לבין הלב (המיוחס בציטוט המקורי לנשמה, לשאיפה לחזור למקור הראשוני, האלוהי) מעניינת ומכוונת לפי פרשני המקרא למתח המתמיד הקיים בכל אדם, בין הרצון לשקוע בעניינים גשמיים וארציים לבין השאיפה להתעלות רוחנית מתמדת. בשיר שלנו המשוררת עושה טוויסט למקור ומציעה גישה אופטימית יותר. רוצה לומר האדם על ממדיו השונים – לא רק הנשמה, מצוי בערנות שיא ומכוון מטרה, מה שמשאיר תקווה גדולה למציאת האהבה, לגילוי עצמי ,לגילוי המשמעות.
אני רוצה לסיים בשתי השורות הפותחות את השיר:
“בכל מקום שיגע בך האור,/
אצלי יזרח פעמיים”
כי עבורי מביאה לנו כאן המשוררת אור גדול
במובן של הארה- תובנה,
במובן של עוררות- לא לשקוט על השמרים, לא לוותר על עצמנו במלואנו,
ובמובן של אור- הרחבת השפע, טוב מביא עוד יותר טוב..
כל הזכויות על שיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
