מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה שומרת המנגינות
"היחיד זקוק לחברה כדי להעניק משמעות לקיומו, גם החברה מצדה זקוקה לקיומו האינדיווידואלי כדי לזכות במשמעות" (ויקטור פראנקל) זהו ציטוט אשר רואה את המשמעות כפסיפס אנושי וקושר ביניהם.
התנועה בין הפרט לכלל מעניינת אותי. מה חשוב יותר? מי תלוי במי? מי מזין את מי? האם האחד בעל ערך ללא האחר? והיכן נמצאת המשמעות בתוך כל זה? בשני שירים שבחרתי לדון בהם: "רקמה אנושית אחת"/ מוטי המר ו"מחוברים"/ חלי ראובן- ניתן למצוא נקודת מבט לוגותרפית מסקרנת אודות תנועה זאת.
רקמה אנושית אחת/ מוטי המר
"..כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו-
ומשהו, נשאר איתו.."
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
מחוברים/ חלי ראובן
"..היום-
גם כשכל אחד במקום אחר,
הגידול של הילדים
הזיקנה של ההורים, ואז גם הפרידה מהם
הבגידות של הגוף בנו
והרצון לשמוח באמת
מחברים בינינו
את
הנשמה.."
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
הסוגיה הראשונה שעולה מתוך השירים היא מידת החשיבות הזהה של האינדיווידואל ושל החברה, והתלות שלהם זה בזה.
בשיר הראשון זה בא לידי ביטוי בשורות: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה" , "ואם אחד מאיתנו/הולך מעמנו/ משהו מת בנו-/ ומשהו נשאר איתו" , ובשיר השני: "היינו חבורה.. השכונה.. והדשא.. חיברו בינינו.. היום- גם כשכל אחד במקום אחר/ הגידול של הילדים, הזקנה.. והרצון לשמוח.. מחברים בינינו את הנשמה"
לא זו בלבד שהם זקוקים האחד לשני ושיש מקום שווה לשניהם, אלא שהאינדווידואל אינו מטשטש בתוך הכלל (פראנקל אגב מבחין בין "חברה" לבין "המון". כמו פרויד, הוא גורס שלהמון יש תכונה הפוכה מהייחודיות של טשטוש הפרט ואפקט העדר). הראייה לכך בשיר הראשון היא פתיחתו בתיאור בגוף ראשון, באדם הבודד "כשאמות", ובשיר השני בתוך כל הביחד יש התייחסות ל"כל אחד במקום אחר".
מתוך התכונות הללו: ייחודיות האדם, מידת החשיבות הזהה בין היחיד והרבים והתלות ביניהם- עולה וצפה המשמעות, כאמור בשיר הראשון: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", ובשיר השני חוזר השורש ח.ב.ר שלוש פעמים ("חבורה", "חיברו את העיניים", מחברים את הנשמה").
ויקטור פראנקל מיטיב לתאר מצב זה באמצעות מטאפורת הפסיפס. "האבנים המרכיבות את הפסיפס- האבנים הבודדות – בצורתן ובצבען שבריריות ובלתי מושלמות. הן זוכות למשמעות רק מתוך השלמות ולמען השלמות של הפסיפס. אם כל אבן בודדת כמו במניאטורה ,היתה מכילה הכל ,היה אפשר להחליפה בכל אבן אחרת.." (פראנקל) כלומר: כפי שמציעה גישת הגשטלט השלם גדול מסכום חלקיו בשל תבניות תפיסתיות מולדות אצל האדם ונטייתו להתבוננות גלובאלית ולא לוקאלית, או בהמשך למטאפורה הנ"ל: "כשם שלייחוד של אבני הפסיפס הבודדות יש ערך רק ביחס לפסיפס השלם, כך המשמעות של הייחודיות האישית של האדם טמונה במשמעות שלה עבור השלם שמעליו." (פראנקל).
הלוגותרפיה תגרוס שאותו שלם מתאפיין בנוסף ל"עובדתיות הפסיכופיזית"- כפי שעולה בשירים הנדונים: בגידות הגוף ומותו השייכים לפיזיס או האיבה, העלבון והזעם בשיר הראשון והלב השובב והרצון לשמוח בשיר השני השייכים כולם לפסיכה – גם במימד שמעבר, מימד הרוח, שיש בו החרגה מהעצמי והוא החושף את אותה המשמעות– שקשה להביא אותה לידי ביטוי במילים אך היא נרמזת בשירים במילים "נשמה", "רקמה", "סליחה" וחיבור העיניים. מימד נואטי זה (כאמור מימד הרוח) מאפשר להתגבר על כל מכשול שבדרך כי הוא נטול אגו, נטול אינטרסים ומלא חמלה.
השיר "רקמה אנושית" משתמש במילים קשות של "זעם" ו-"איבה" ואף על פי כן מתאפשרים השינוי וההתרככות בעזרתו: "אם נדע להרגיע את האיבה.. אם נדע להשקיט את זעמנו.. לומר סליחה.. להתחיל מהתחלה" ובשיר "מחוברים"- ליחד ברע ובטוב- יש עוצמה רבה.
בשירים מתקיים מעין דיאלוג בין החיים והמוות. על אף שהשיר הראשון יותר נוגה, בשניהם המוות הוא לא רק עובדה שאין להתכחש לה, אלא שיש לפעול לאורו, או בשפה הלוגותרפית הוא מהווה שעון מעורר לחיות את החיים במלואם ולמצות את המשמעויות בהם כי הן לעומתו נצחיות.
במובן הזה יש תנועה שאינה לינארית אלא מעגלית, כפי שניתן לראות בשיר הראשון שנפתח במילה "כשאמות" ומסתיים ב"אם נדע להתחיל מהתחלה" או בשיר השני המספר את מהלך חיינו המשותף שמקבל פנים אחרות אך לא מהות אחרת "בצד השני" שלהם. בחיינו ובמותנו אנחנו מחוברים ברשת של קשרים זה לזה, והמשמעות נוצרת בהתעלותנו מעל עצמינו, מחוצה לנו.
לסיום,
היופי העולה מתוך השירים הוא בשלם שאינו מושלם, בשלם שהוא יותר מסך חלקיו, בשלם המזין את חלקיו ומוזן מהם, ומן העבר השני בחלקים המיוחדים והייחודיים כל כך המתלכדים לכדי יצירה משותפת, שבאה לידי ביטוי לא במקרה דרך הרקמה והפסיפס, עבודות יד עדינות כל כך, מגוונות, עשירות וצבעוניות שהמימד האנושי אחראי להן. כך בשירים וכך בלוגותרפיה: "האדם אינו רק ישות אינדיווידואלית אלא גם אינטגרטיבית .המוקד הרוחני לבדו הוא המבטיח ומהווה את האחדות והשלמות באדם . אינטגרציה של ההיבטים הגופני, הנפשי והרוחני (פראנקל/ האל הלא מודע)
