סוף עידן התמימות ?

מאת שגית שלמה , שומרת המנגינות  

"אנו חיים בחברת שפע.. אם האדם רוצה לעמוד בפני שפע הגירויים.. הוא חייב לדעת ולהבחין מה חשוב ומה אינו חשוב.. מה בעל משמעות ומה חסר משמעות" (האל הלא מודע/ ויקטור פראנקל)

הפוסט מוקדש לציון זכרו של סגן בנימין חנני ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים

אני טיפוס קצת נוסטלגי. 

אני מתגעגעת לחצי הלחם השחור שהייתה שולחת אותנו אמא להביא מהמכולת של חיים, והוא היה פורס אותו לנגד עינינו כמו אפה אותו במיוחד בשבילנו בו ברגע, לפטיפון של אבא שהיה משמיע תקליטים של חוה אלברשטיין ושל יוסי בנאי, לסרט הערבי של יום שישי בין ערביים שמכר לנו סיפורי אהבה סוחטי דמעות (ואנחנו גמענו אותם בשקיקה..), לארגז החול בגינה השכונתית , בו היינו בונים מגדלים וחלומות… ועוד ועוד. 

לא, לא הכל היה טוב אבל נדמה לי שהכל היה קטן יותר, פשוט יותר, ברור יותר. 

את הפוסט הבא בער בי לכתוב בהתבונני בשלוש בנותיי המתבגרות. אני מקשיבה לקולותיהן, מהרהרת בשאלותיהן, מוצאת את אותו ניצוץ בעיניהן של תמימות שעוד לא פגה, שעוד מבקשת אחיזה.. ואני שבה ומתפללת שהיא לא תעלם לעולם.

 בחרתי לעשות זאת דרך שני שירים: "שיעור מולדת" ו"אחת שכזאת" 

שיעור מולדת/ מילים: עלי מהר, לחן: אפרים שמיר

".. כך זה היה, פשטות רכה 

זה הצטייר בילדותנו 

שהיתה יפה. ."

להאזנה לשיר ביוטויוב לחץ כאן 

 כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד

 

אחת שכזאת / מילים:  סגן בנימין חנני ז"ל, לחן: קובי אפללו

"אחת היא כזאת נערה האוהבת, 

אחת היא בכל עולמו שברא, 

אחת היא כזאת שעליך חושבת, 

כזאת היא אחת- תמה וברה.." 

להאזנה לשיר ביוטיוב לחץ כאן 

 כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד

 

הרעיון המרכזי העולה מתוך השירים הוא הפשטות שמתבטאת דרך העולם האנושי"חיוך ביישני", "רגש מוחצן" "תמה וברה" (בשיר "אחת שכזאת"), ודרך עולם הטבע"בשיעור מולדת היא מראה חצב", ו-על הקיר תמונה של איכר החורש את האדמה (בשיר "שיעור מולדת"). בכלל, המילה "ברה" תמיד כובשת אותי כי היא מסמלת משהו ראשוני, טהור, זך מלשון ברור ונקי ומקורה בשיר השירים בדברי הדוד לאהובתו: "מי זאת הנשקפה כמו שחר: יפה כלבנה, ברה כחמה" (שיר השירים ו').אימץ אותה למשל ביאליק בתארו את דמות האהובה שרק הדובר רואה אותה כך בשירו "היא יושבה לחלון" :"בעיניי היא ברה".

 דוגמה זאת של ביאליק מבטאת הייחודיות שבאדם שנולדת מתוך הפשטות. הבלתי אמצעיות מאפשרת מפגש אמיתי, אהבה חד פעמית כפי שמשקפת כותרת השיר הנדון "אחת שכזאת" והמילה "אחת" (רוצה לומר שאין שניה לה) שחוזרת מספר פעמים לאורכו, כגון: "אחת היא כזאת נערה האוהבת, /אחת היא בכל עולמו שברא".

אותה הפשטות המיוחסת ב"שיעור מולדת" לתקופת הילדות"כך זה היה", "זה הצטייר בילדותנו" משתנה בעולם המבוגרים. נשארת רק בדמיוןהנגדה זאת בין "אז" ו"היום" מקבלת ביטוי מקסים בשיר אחר- שירו של אלון אולארצ'יק "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" : 

"אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי 

מנסה לנגן כינור 

במסיבה בריבוע מקפץ בשיפוע 

ועושה צעדים לאחור 

 

אני בחור פרימיטיבי בעולם אינטנסיבי 

בעולם שכולו חשמל 

אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים 

וכוכב שביט שנפל.." 

הדובר מנסה לנגן בכינור, לכתוב על שדה ושמיים ובפועל עושה צעדים לאחור. 

הלוגותרפיה גורסת שמה שהיה נשמר למשמרת נצח ויש בזה מן העידוד והתקווה שאולי גם את אותה תחושת ניקיון וטהר ניתן יהיה באיזשהו אופן לשמר. 

רעיון נוסף שמתחבר בעיניי לראשוניות המתוארת הוא חווית הביטחון. כשאין שפע, כשהכל פחות או יותר ברור- תחושת האמון בעולם ובעצמנו גדלה. 

זה בא בהלימה לחווית ה- basic trust in world"" אותה מביע פראנקל כחלק מהנחות היסוד של תורתו. בספר הזכרונות שלו הוא כותב כך: 

"הרגשת ביטחון ובטיחות היו טבעיים לי בילדותי. תחושות אלו לא עלו בי ע"י הרהורים פילוסופיים, כי אם ע"י הסביבה שבה חייתי. זיכרון אחד, מגיל חמש בערך, אני מעריך כמשמעותי. התעוררתי בוקר אחד שטוף שמש בזמן חופשה בהיינפלד. עיניי היו עדיין עצומות. הוצפתי בהרגשה ששומרים עליי, שאני מוגן. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את אבי רוכן מעליי ומחייך." 

ב"שיר מולדת" ניתן לראות זאת דרך התמונה שבה למרות "שמי השרב החיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם". קיימת הידיעה שזה יתרחש. 

תחושת הנוסטלגיה שפתחתי בה עשויה להתפרש גם נוכח השירים הנדונים כצורך הטבעי שלנו במשמעות

אותו געגוע לזמנים אחרים שהוא רגש של כמיהה לדבר שהיה ואיננו יתרגם בלוגותרפיה לכיסופים לדבר שהיה וישנו, כלומר: נמצא בנו כל הזמן ומצפה להיוולד ולצאת אל העולם. זהו זיכרון לא מודע או "דתיות לא מודעת ..(ש) יש להבינה כיחס חבוי אל הטרנסנדנטיות הטמונה באדם.. היחס שבין העצמי האימננטי והאתה הטרנסנדנטי" (האל הלא מודע/ ויקטור פראנקל). 

במילים אחרות זהו הלא מודע הרוחני שקיים בתוכנו פנימה ואליו אנו עורגים.. 

נפשנו מבקשת את מימד המשמעות, לכן מכנה זאת פראנקל "לב חסר מנוח".  

אז הרצון להאחז "באמא אדמה" (מתוך השיר "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי") מעלה בי מטאפורה של אחיזה בשורשים, במה שקיים בנו כבר עמוק עמוק, נמצא בנשמתנו שכאמור זוכרת ומבקשת להזכיר את הפשר, את קיומה ואת נוכחותה של המשמעות. 

 

 כל הזכויות על השירים ו/או על חלקם שמורות למחברי השירים 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה, סטודנטית לתאר שלישי (Ph.D), בוגרת התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטה תל אביב ו Viktor Frankl institute USA ומוסמכת Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם מכון ויקטור פרנקל ארה”ב Viktor Frankl institute USA ,​בעלת תואר BA בלשון וספרות ו- MA במנהל ומנהיגות החינוך -אוניברסיטה תל-אביב. חוקרת שירה ומשמעות, ומלווה את התפתחות האתר מראשיתו כיועצת תוכן מקצועית וככותבת תוכן ומאמרים. ​מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה” אשר משמש קהל קוראים רחב, חוקרים ומטפלים.

אחרים קראו גם את:

פרשת ויחי יוסף

מעבדות לפרשנות: לבחור משמעות בסיפור חיינו

המאמר בוחן את ההבדל התודעתי בין יעקב, שחי בתחושת מאבק וסבל, לבין יוסף, שמצא משמעות …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן