מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
"לדעת אפילו בלב החושך שהשמש קיימת, ולאהוב את החיים בלב נשבר"[1]
בתוך התקופה הקשה והסבוכה הזאת שבה הכל סוגר עלינו, שהאירועים המתרגשים יום יום שעה שעה לא מבשרים טובות, שהחיים טופחים על פנינו שוב ושוב ושוב, שהמילים "תקווה", "אופטימיות", "אמונה" מתקשות לעמוד במבחן המציאות, שאנחנו לא מצליחים לראות את האור ב… (קצה של מנהרה בעיתותנו מעורר קונוטציה בעייתית אז נישאר רק עם האור המיוחל…) –
מה נשאר לנו אז?
המשוררת זלדה מכירה היטב את התחושות הללו ובאחד ממכתביה לרבי מילובביץ' אומרת:
"אני מרגישה עצמי כמו על פי תהום. כל שבת זה פצע, וכל חג זה פחד, איך יהיה והיכן אהיה."
השיר הבא מבטא לפי הניתוח האקזיסטנציאלי את תחושות הייאוש והחרדה הקיומית אך גם רמזי משמעות דקיקים ועדינים שרק המיטיב לראות ב"עין השכל" לאפלטון יזהה אותם.
אֲנִי מְפַחֶדֶת, אֵינִי רוֹצָה שֶׁהָעֲצַבִּים יַגִּידוּ
אֵיךְ וּמָתַי,
שֶׁהַמֵחוֹשִׁים יַתְחִילוּ לַעֲנוֹת,
שֶׁהַמֵחוֹשִׁים יִפְסְקוּ הֲלָכוֹת –
וְהַנְשָׁמָה תָּשִׁיר לָהּ כְּצִפּוֹר
רָחוֹק רָחוֹק
בַּיַּעַר הַקַדְמוֹן
מְנֻתֶּקֶת מִן הָעֲשִׂיּוֹת
חָפְשִׁית מִן הַהַחְלָטוֹת,
וְרַק עָמֹק עָמֹק
יָאִיר הַמַּעְיָן.[2]
הדוברת בשיר מביעה פחד, תחושה המשותפת לרובנו כעת, פחד קיומי, אנושי, אותנטי.
באמצעות ארבעה "שחקנים" – עצבים, מחושים, נשמה ומעיין, היא מתבוננת בו (בפחד) נכחה, מפרקת אותו ובדרך האלימינציה מנסה אף לתת לו מענה:
היא חווה את מצב הרוח המתוח ואינה חפצה בו, מבקשת להרחיק ממנה את הצער והיגון ויודעת שללא לקיחת אחריות עליו היא תגווע תחילה ברמה המנטלית (אֵינִי רוֹצָה שֶׁהָעֲצַבִּים יַגִּידוּ/ אֵיךְ וּמָתַי).
בשלב הבא היא חוששת מדעיכה גופנית. היא לא מעוניינת שהכאבים ינהלו אותה ושהמצוקה הפיזית תערערה. היא חוזרת פעמיים על המילה "מחושים". מעבר לכאב יכולים אלה להיות גם אברי החישה שמטשטשים את האמת, שמאפילים על המשמעות. במילותיו של פרנקל מביעה הדוברת חשש גדול שמא הקליפות הפסיכופיזיות הן אלו שיכריעו את הכף.
אבל זלדה כמו זלדה לא עוצרת שם. יש בה ידיעה פנימית אינטואיטיבית, הכרה נואטית שיש מזור שהוא אמנם
"רחוק רחוק", ו"עמוק עמוק" אך היא חייבת להעניק לעצמה ולקורא נקודת אחיזה, אף אם היא יודעת שאינה בהישג יד. לעיתים רק עצם הידיעה מעניקה כוח. אפשר לראות את סימן המקף (-) הגרפי כסמל לאותו משען שהדוברת מבקשת להציע – היא הנשמה.
הנשמה כמו המשמעות היא חופשית "כציפור", היא היולית, היא בלתי תלויה במתרחש, ורק מי שכורה את אזנו להקשיב לה אמנם לא יגיע אל המעיין כי לעולם לא ניתן לבוא עד אליו, אך הוא יהנה מאורו, והוא ימצא בתוכו כוחות להתחיל מחדש או להמשיך הלאה ולא לוותר, פשוט כי אין אפשרות אחרת.
אותו מעיין, השחקן הרביעי והמנצח בשיר, מופיע בסיפור החסידי הידוע של רבי נחמן מברסלב "מעשה בשבעה קבצנים"
רק מיד כשהלב רוצה להתקרב אל ההר שהמעיין נמצא עליו, מיד יוצאת נפשו, כי כל חיותו של הלב היא מן המעיין ורק מן המעיין. וכשהוא עומד מול ההר מרחוק, יוכל הוא לראות את ראש ההר שהמעיין עליו, ומיד כשרצונו להתקרב אל המעיין, מתעלם ראש ההר מעיניו, ואינו יכול לראות את המעיין. וכשאינו רואה את המעיין, יוצאת נפשו. ואם לב זה יכלה, חלילה, יחרב כל העולם, כי הרי הלב הוא החיות של כל דבר, וכיצד יוכל העולם להתקיים בלא לב? ולכן אין הלב יכול להתקרב למעיין, רק הוא עומד תמיד ממול המעיין ומתגעגע וצועק תמיד שרצונו לבוא למעיין. ולמעיין אין זמן כלל, כי המעיין איננו כלל בזמן, שהוא למעלה מן הזמן. ואם כן, כיצד יכול המעיין להיות בעולם? אלא כל הזמן שיש למעיין הוא רק ממה שהלב נותן למעיין יום אחד במתנה. וכשיום זה ייגמר, וכשאך ייגמר היום, שוב לא יהיה למעיין זמן וייעלם המעיין מן העולם. וכאשר ייעלם המעיין, יכלה גם כן הלב, חס ושלום, וייבטל כל העולם. וכאשר מתקרב סוף היום, מתחילים הלב והמעיין להיפרד זה מזה, ומתחילים לומר חידות ושירים וזמירות זה לזה, שהם נפלאים מאוד. ואומרים זאת באהבה רבה ומתוך גודל געגועים שמתגעגעים הלב למעיין והמעיין ללב.[3]
המעיין הוא המשמעות הנכספת שהיא מעל הזמן, שהיא נצחית, והלב המתגעגע הוא נשמת האדם. הם תלויים זה בזה, ומזינים זה את זה אף אם לא ייפגשו לעולם. לב הבשר (ברס-לב), קרי דופק החיים והנשימה, הם התנועה הבלתי פוסקת של התמלאות והתרוקנות, אנחה שהיא "שלמות החסרונות" לפי רבי נחמן,[4] שמחה שצומחת מעומק תחושת הכאב והייאוש, ולתנועה זאת, ככל שהיא קשה, מכוונת אותנו המשוררת.
לסיום, המילה "מעיין" לפי המילון אינה רק מְקום המוצא של מי תהום אלא גם (בנטיית הרבים, כגון 'מעייניו') פירושה תשומת לב מיוחדת, מחשבה (כגון: 'כל מעייניו היו נתונים ללימוד'). כך מבקשת מאיתנו זלדה כפי שמציע פרנקל – להיות בתשומת לב לרגע הנוכחי, להאמין שבעומקי העומקים של הנפש שוכנת לה איזושהי משמעות לכאוס, וששומה עלינו לשמור על אותה השתוקקות של הלב כדי שבבוא העת נזהה את אותותיה.
ביבליוגרפיה:
מישקובסקי, זלדה. ולאהב את החיים בלב נשבר. ירושלים: עמותת זלדה, 2024.
מאיר, אפרים. פילוסופים קיומיים יהודים ברב־שיח. ירושלים: מאגנס, תשס"ד.
קיציס, זאב. המורים הגדולים של החסידות: מן הבעל שם טוב ועד רבי צדוק הכהן מלובלין. ראשון לציון:
ידיעות אחרונות וספרי חמד.
שטיינזלץ, עדין. ששה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. תל אביב: דביר, 1981.
למאמרים נוספים בנושא שירה ומשמעות
Image by Ramon Perucho from Pixabay
