פני האהבה כפני המשמעות 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

“האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהוויתה הרוחנית , ביישות הפנימית” (ויקטור פראנקל ¹)

מזה זמן רב אני רוצה לערוך מחווה קטנה לפזמונאית ולמשוררת רחל שפירא. תרומה כה רבה יש לה לזמר העברי. שיריה הפכו נכסי צאן ברזל בתרבות שלנו ומזוהים עם אירועים שונים בה- עצובים ושמחים כאחד. “מה אברך”, שיר של יום חולין”, “אדבר איתך”, “אנשי הגשם”, “בוא בשלום”, “בראשית” ,”שיר תשרי”, “כמו צמח בר” הם רק מעט מהעושר התרבותי והרוחני שזיכתה אותנו בו כחברה. 

פעמים רבות מזוהים השירים עם מבצעיהם שהבולטות שבהן: חוה אלברשטיין, אילנית, רוחמה רז, וירדנה ארזי, אך צריך לזכור שמאחוריהם עומדת כותבת, יוצרת, מחברת מוכשרת מאין כמותה שעל אף צניעותה ורצונה להתרחק מאור הזרקורים היא ראויה  להנכחה, להתייחסות, להוקרה, להודיה גדולה. 

עבורי השירים מלאי משמעות ואני מבקשת בפוסט הבא להתמקד בכמה משירי האהבה שלה, נושא נכבד מכלל יצירתה. 

 

“האהבה פנים רבות לה” וכך גם המשמעות  כפי שמשתקף בשירים הבאים:

פני ההיות

בשיר “אדבר איתך” מבקשת הדוברת לנכוח לצידו של אהובה- בכל מצב ובכל תנאי. נכון שעשויה להיות כאן קריאה אחרת של ביטול עצמי למול דמות הגבר, של התכופפות (“ארכין את ראשי”), של התמסרות עד כדי ניצול טובה ותומה, אך אני בוחרת להתבונן דרך משקפי הלוגותרפיה ש: “אי-ציפייה באהבה משרתת את מטרתה” (ויקטור פראנקל²) ולמצוא כאן את האהבה הרוחנית, את ראיית האחר על ייחודיותו וחד פעמיותו, כאשר כל המשפטים: “להיות איתך”, “אשאר איתך”, “כפות ידיי קטנות..לצידך” מבטאים את אהבתה הנשגבת של הדוברת, מעל ומעבר לכל הנסיבות, את חריגתה מעצמה ואת משאביה הפנימיים שיש בהם די עוצמה כדי להיות עם אהובה על כוליותו. 

פני החול

האהבה ב“שיר של יום חולין” באה לידי ביטוי ביום יום, בשגרה, בפרטים הקטנים. הדוברת מבקשת ללקט רגעים, לנצור חוויות “רגילות” המבטאות בעיניה, כפי שאני רואה את זה, את פסגת האהבה, את הקודש האמיתי- “אני למענך כל בוקר מלקטת/ פרטים קטנים, שמחות קטנות/ של יום חולין”, “בחדרים שלך השמש משרטטת/ קווים ורצועות של אור על הכתלים”. האור הוא האור הפיסי אך בעיניי גם האור הרוחני מה שמתחזק ע”י הרוח ש”משנה תכופות את כיוונה”, ועל אף הקשיים הם יחד- “נשארים שנה אחר שנה”. 

פני הטבע

בשיר “באתי אליך” כל מערכת היחסים ותחושות הדוברת כלפי אהובה משולות לטבע. 

כמו בו האהבה רבת מימדים ומגוונת באפיוניה. היא נוסקת לשמיים- אולי כסמל למימד הרוח: “שחף דואה”, היא צוללת מטה אל מקורות הנביעה -“מים חיים”, “דשא מכה שורשים” והיא מחוברת לתשוקה ולמיניות “טעם פרות העונה”, “נעוריי בענבי הבר”. 

מעניין לראות את החיבור שעושה המשוררת בין האהבה לנוף מדברי: “צמח חולות”, “ארצות חמה”, “חלילים”- מה שמחבר אותי לעולם המשמעות שגם שם אנחנו לעיתים בחווית תעייה, מחפשים “נאות מדבר” בתוך השממון, בתוך תחושת ה”אין”, בתוך “הריק הקיומי” בלשונו של פראנקל. כל בית בשיר מסתיים בכוונתה של הדוברת להתמזג עם אהובה, ובהקשר לטבע הדימוי של גבעול וענפים הופך את המיזוג להתעלות: “באתי אליך עם כל גבעולי הדקים”, באתי אליך וכל ענפיי נרגשים”– כמו מבטאת הדוברת את חוויתה המרוממת בעקבות האהבה.  

פני הפלא

מה שאף חווית חיים לא מצליחה למצות כפי שגורס השיר “אהבה אחת קטנה”, כגון: “חיוך מפויס אחד אינו יכול לייבש את מעיין הדמעה” או “להבה אדומה אחת אינה יכולה לחמם את העולם” 

עושה האהבה בצניעותה ובפשטותה: “אהבה אחת קטנה יכולה לעשות נפלאות/ היא יכולה לברוא את האהבות הבאות”. כמו בלוגותרפיה היא פלא בהוויתה ופלא במה שהיא עשויה ונועדה להיות, היא פסגת המשמעות: “האהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם”..” (ויקטור פראנקל³) . גם כשמדובר בדברים חיוביים, כמו: “נשיקה”, “חיוך”, “נדבה”, הם אך מעט ממה שמספקת האהבה שהיא מעבר לגוף.

פני הגילוי

“ויום אחד כשיתגלה הפתח הסודי” כותבת שפירא בשיר “הגן הבלעדי”, ואני רואה בעיני רוחי איזו דלת קסמים שנפתחת, איזה רגע מופלא של הפתעה- של גילוי (אמנם גן מעלה קונוטציה מינית, אך עבורי הגילוי כאן הוא רחב הרבה יותר) .כך גם בעולם המשמעות. בתשומת לב מתמדת לרגע הנוכחי עוברות דרכנו אינספור אפשרויות למשמעות, ויש את זו האחת שמחכה לנו, שקוראת לנו, בכל רגע ורגע נתון (לכן “הגן הבלעדי”), ואם זיהינו אותה, בחרנו בה- אשרינו. המילה “מפתח” חוזרת פעמיים בשיר ומחזקת את אותו פוטנציאל גלום בתוכנו, וכך גם המילה “אמצא”.

פני הזיכרון

המשמעות, כמו האהבה, נשארת למשמרת נצח. היא אלמותית לעומת חיינו החלופיים. ברגע שהתרחשו זו גם זו הם הדבר הבטוח היחיד שיש, כפי שכותב ויקטור פראנקל ⁴: “במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי ..האהבה אשר אהבתי”, “החיים בזמן עבר.. אופן ההוויה הבטוח מכל..”. בשיר “כל דבר מזכיר” נשמעים הזיכרונות מהאהוב כבעלי ערך ועוצמה רבה “בכל מקום”, החל משגרת היום יום,  מהפרטים ה”טכניים” הקטנים: “מכונית עוברת” , “ריח של אספרסו”, “כתובת על הקיר” ועד עומק היחסים, רגשות ותחושות חזקות שנשארו: “בכל צביטת כאב או פעימה של לב”, “אש הרגש הסוער”, “בשרידי חלום”.  

פני הפשטות

בעיניי הדימוי של הלחם לאהבה (ולשיר..) הוא גאוני- “למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך” (מתוך השיר “למדני את השיר הפשוט”), כי הוא מזקק את האהבה לאיכותה המקורית, למהותה האמיתית. היא כמו לחם- מצד אחד מזון בסיסי, מצד שני אי אפשר בלעדיו, הוא הכרחי. (לחם או תחליפיו בימינו..). הדוברת רוצה לחלוק את הפשטות הזאת עם אהובה לאחר שעברה את כל הדרך המפותלת, הבינה מה באמת חשוב והרכינה ראשה. (אגב הרכנת הראש חוזרת גם בשיר “אדבר איתך” שנידון קודם לכן,  גם כאן בעיניי , לא ככניעה אלא כהשלמה, כתובנה, כקבלת הקיים מתוך בחירה).   

השיר ממשיך בציוריותו הפשוטה והקסומה כל כך – “קחני עם אבק היום יום על השכם”, “אני שהנחתי לרגש יחף לרחף”. 

פני השירה

לשיר סגולות רבות, מהן מחזיק הציטוט הבא מתוך “שיר למענך” בצורה מופלאה את החיבור שלו לאהבה ולעולם הרוח: “שירי יבוא כמו אדם שעל הסף חיכה/כדי לקחתך אל החופים המוארים”. 

ייחודיות האדם כמו ייחודיות המשמעות והאהבה משתקפת במשפט “עוד שיר אחד אני שומר למענך”, והשיר מאפשר לאותה ייחודיות לבוא לידי ביטוי ולקרב בין הדוברת לאהובה: “אני נותן לך את השיר,/ עשי בו כרצונך/ ושעותייך יתקרבו אל שעותיי”,  

כפי שמגדיר פראנקל את האהבה כ”יכולת להבחין בייחודיות של האחר , כולל היכולת הגלומה בו אשר אולי אין הוא מודע לה , והיכולת לעזור לאחר לממש יכולת זאת” (גוזף פאברי ⁵)

גם השיר “כמו עשב בניסן” מזמן את החיבור הרוחני והמיטיב בין שירה ואהבה: “נקשר בך הלחן הידוע שזימרתי עצומת עיניים” “רק שירנו בערשם”.

לסיום, 

השיר “תלווי אותי” מעורר בי הזדהות רבה ומקרב אותי למשמעות בחיי: 

“זה הצורך לאהוב שמחזיק אותי”

ואני מבקשת מרחל שפירא שתמשיך ללוות אותנו בשיריה הנפלאים ולסייע לנו להמשיך למצוא ולגלות משמעויות. 

שמות השירים שנדונו בפוסט ומלחיניהם:

אדבר איתך / לחן: אלונה טוראל 

שיר של יום חולין/ לחן: יאיר רוזנבלום 

באתי אליך/ לחן נורית הירש

הגן הבלעדי/ לחן: חוה אלברשטיין 

כל דבר מזכיר/ לחן: תומר הדדי

למדני את השיר הפשוט/ לחן: לחן: רמי בר 

שיר למענך/ לחן: נחצ’ה היימן 

תלווי אותי/ לחן: יובל דור

אהבה אחת קטנה/ לחן: נורית הירש  

 

כמו עשב בניסן/ לחן: מישה סגל

הערות: 

1. מתוך: “האדם מחפש משמעות” /ויקטור פראנקל

2. מתוך: “האל הלא מודע”/ ויקטור פראנקל

3. מתוך: “האדם מחפש משמעות” /ויקטור פראנקל

4. מתוך: “המשמעות של חייך”/ ג’וזף פאברי

5. מתוך: “ציוני דרך למשמעות”/ גוזף פאברי 

 

ביבליוגרפיה 

ג’וסף, פ (1992). ציוני דרך למשמעות. אח.

פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.

פרנקל, ו’ (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות. תל-אביב: דביר.