מאת שגית שלמה , שומרת המנגינות
"אם מבקש אתה לשנות את התנהגותם של בני אדם, עליך לאהוב אותם" (יוהאן פסטלוצי)
מציאת מפתחות של משמעות או: להיות לוגותראפיסט/ית לרגע, דרך שירה של חלי ראובן "אם ננעלה"
אני כל כך אוהבת את השיר הזה.. מי מאתנו הנשים (וגם הגברים.. בעיקר בלילה..) לא חווה/ חוותה תחושה כזאת אי פעם? (ופעם אחת בלבד?), מי מאתנו לא חש/ה את "הסכין" נשלפת וננעצת בו/בה היישר בבטן הרכה בשל אינספור סיבות? כמה התכווצויות עברו בנו לשמע.. ובגלל.. ולמרות..? אז הבשורה הטובה היא שתמיד יש משמעות בכך! זאת הנחת היסוד.
שירה של חלי ראובן מזמין אותנו להתבונן בה, באותה המשמעות, ולשחרר עם גילויה את הנעילה.
"אם ננעלה" / חלי ראובן
"וכשהיא ננעלת –
מה עלי לעשות"
שאל בקול קטן,
"סובב והקף ועגל סביבה,
אשה אינה ננעלת סתם, בני
הקף את עיר הולדתה,
את ירחיה,
את הסתווים המקופלים בקימוריה,
אשה צריכה מילים,
צריכה ניגון
אצבעות רכות,
ושקט
שקט לשמוע את הלמות ליבה,
את הקול של עצמה,
הוצא את הגסות מן הרוח ביניכם,
סובב אותה באוזניים כרויות
פנה את עצמך ממך
וראה אותה במלואה
נפתלת,
עמוקה,
יודעת,
רבת פנים,
רבת יופי,
אשה צריכה מיכלי הקשבה
צריכה עיניים לנח בהן
אדמה להניח עליה את רגשותיה
ורקיע להתעלות אליו,
לקרוא לו בשופרות גרונה
אשה אינה ננעלת סתם,
אך אם נצבט ליבה ונסגר במנעול
סובב סביבה שבעה היקפים
עד שתתפורר ממך
גאוותך
עד שתישבע כי אתה יוצא
ללמוד אותה
לאהוב אותה חופשיה לידך,
עד שתיפול החומה תחתיה
עד שייאסף ליבה מחדש
וכעת- לחיפוש המפתחות הנכונים..
כשקראתי והאזנתי לשיר של חלי ראובן "אם ננעלה" מיד חלפו לנגד עיניי שני שירים אחרים ועמם פרדוקס אחד גדול-
הראשון הוא "גן נעול" של המשוררת רחל, והשני הוא הפיוט התימני מהמאה ה-17 של רבי שלום שבזי -"אם ננעלו". ומדוע פרדוקס?

ה"גן" שאצל רובנו מעורר קונוטציות חיוביות של מקום פתוח, פסטורלי, שלו, עטור שכיות חמדה, מלא אפשרויות- אותו "גן" נמצא נעול או כפי שכותבת רחל "לא שביל אליו לא דרך" (הגן כמטאפורה לאהובה), והפיוט של שבזי, המעלה את העדר הביטחון המוחלט באדם למול זה המכוון לאל: "אם ננעלו דלתי נדיבים/ דלתי מרום לא ננעלו"- דווקא הוא מושר בטקסי נישואין ובשמחות בכלל (מטעמים רליגיוזים ברורים).
רוצה לומר, ההבטחה הגדולה לקשר מצמיח ומיטיב שנראית לעיתים פשוטה וכמעט טבעית -אינה כזאת כלל ועיקר, ויש לפצח את הקוד או כאמור:
למצוא את ה"מפתחות" המתאימים למימושה.
אלא שהחיפוש עלול להיות ארוך, מייגע ומפרך ,עד כי לעיתים אף עלולים לוותר עליו בשל כך, או כדברי המשוררת רחל: "האלך לי או אכה בסלע עד זוב דם",
ולכן מבקשת ראובן ממך, מאיתנו "אל תאמרו נואש", ומציעה "כלים אנושיים" שעשויים לסייע לנו לצאת מזה (מחוזקים יותר) ויש להם זיקה ישירה למשמעות של פראנקל.
השיר נפתח במצב נתון: "כשהיא ננעלת"– אישה במצב של מצוקה, של כאב, של סבל. (אגב, מעתה הניתוח יעשה בלשון נקבה אך הוא הדין לגבי גברים ש"ננעלו").
לדידו של פראנקל זה חלק מההוויה הקיומית של האדם: "הסבל הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים , כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל.. חיי האדם לא יכולים להיות שלמים"
בהקשר הזה מעניין להבחין בכותרת השיר ה"משוטטת" בין זמנים: "אם ננעלה" – "אם" היא מילת תנאי המכוונת לעתיד ,ו"ננעלה" – זמנה עבר. אני מתרגמת את השילוב הזה כרמז למצב קיומי הכרחי- זה קרה בעבר וצפוי שיקרה גם בעתיד. חיזוק לרעיון זה נמצא בפתיחת השיר "כשהיא ננעלת" , שעונה על השאלה "מתי?" ולא "האם?"
הכותבת משתמשת במילים קשות כמטאפורה לסיטואציה המדוברת בקשר הזוגי : "מנעול", "חומה", "גסות" שיש בהן בעיניי נימה כואבת, נוקבת ,כמעט ביקורתית אולי ברמה הרחבה עלינו כחברה (ואולי בפן המגדרי) שלא תמיד רואה את האחר במצוקתו, וקריאה כמעט נואשת לפקוח עיניים, לפתוח אוזניים, להרחיב את הלב ולתת מקום לממד האנושי, הסגולי שבאדם.
הנחת היסוד של הלוגותראפיה היא שיש משמעות בכל סיטואציה, באשר היא. עצם ה"נעילה" המודגשת בשיר, או בלשון הלוגותראפית חוסר משמעות או תסכול מהעדרה, מעידה דווקא על ההופכי שלה- מצב של אינסוף אפשרויות למשמעות כמו ש"הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פרנץ ורפל).
זה לא אומר שאת הסיבות לאותה סיטואציה נצליח תמיד להבין ואף לא תמיד יש בכך צורך, או כדברי אליזבת לוקאס "הלוגותרפיסט חייב לחפש אחר סיבות , אך גם להתעלם מסיבות, ובייחוד מאלה שלא ניתן לשנותן , או שהעיסוק בהן מזיק יותר משהוא מועיל. (חיים משמעותיים/ אליזבת לוקאס)
מתוך כך, אם לא נחפש את המפתחות המתאימים ב"מדוע"
ניגש ל"מה", ל"מתי" ,ל"איך" ול"לשם מה" כפי שמציעה המשוררת לשאלת הדובר: "וכשהיא ננעלת מה עליי לעשות?"-
"סובב והקף ועגל סביבה,
הקף את עיר הולדתה,
את ירחיה,
את הסתווים המקופלים בקימוריה"
"סובב אותה באוזניים כרויות"
" סובב סביבה שבעה היקפים"
וראה אותה במלואה
ה"לוגותרפיסטית" בשיר מציעה בחמלה ("בני") לבן הזוג השואל ("בקול קטן"- סימן אולי גם למצוקתו הוא לנוכח סבלה של זוגתו, כלומר אצל ראובן אין אשמים.. בוודאי שלא באופן מכוון) כיצד לנהוג במצב כזה- להתייחס לאישה ב"כוליותה", בטוטליות שלה, להיות ער לכל מימדיה (הפיסי, הרגשי והרוחני).
השימוש בפעלים (אגב בלשון ציווי, אולי מורה על ההכרח, על חובתו לעשות זאת מתוך תחושת מחויבות ואחריות כלפיה, שמתבטאת בסוף גם בשבועתו) "הקף", "עגל", "סובב" מחזק התייחסות זאת, שאינה חד מימדית, אינה חד פעמית ואינה חד כיוונית.
כאן צפים ועולים בי שני דימויים וזיאוליים חזקים:
האחד שנובע מתוך הפועל "הקף"- הוא מנהג ה"הקפות" שמקובל בתרבויות שונות (אצלנו ביהדות הבולט הוא בשמחת תורה), ומהווה סמל לשלמות ואחדות.
והשני ,מתוך שימוש חוזר בפועל "סובב", הוא מפתח שחוק שיש לסובב שוב ושוב, ולעיתים לשמן (ואף להחליף אם התבלה לגמרי) עד שהדלת נפתחת- עד שהאישה מתרככת או כמילות השיר " עד שתיפול החומה תחתיה/ עד שייאסף ליבה מחדש" (עד שתמצא משמעות..).
רב מימדיותה של האישה מתבטא בתיאור צרכיה בשיר:
במימד הפיסי היא צריכה "אצבעות רכות", במימד הנפשי היא זקוקה ל"מיכלי הקשבה", לעיניים לנוח בהן" ,ל"אדמה להניח עליה את רגשותיה" , ובממד הרוח, המאחד את השניים האחרים ומכונה בשפת הלוגותראפיה "המימד הנואטי", היא זקוקה ל"רקיע להתעלות אליו".
אבל קודם לצרכים מבחוץ יש צורך פנימי של גילוי עצמי "שקט לשמוע את הלמות ליבה, את הקול של עצמה", בלשונו של פראנקל למצוא את ה"אני האמין"- מי שהיא באמת ולא את "האני האוטומטי" (ג'וזף פאברי).
מתי (אתה) תצליח לעשות את כל אלה? ממשיכה ה"לוגותראפיסטית" בשיר להציע-
כשת"פנה את עצמך ממך", "עד שתתפורר ממך גאוותך", כפי שגורס ויקטור פראנקל:
"קיום אנושי מכוון למשהו אחר מאשר העצמי, או ליתר דיוק למען משהו או אדם אחר מעצמי כלומר למילוי משמעויות, או לפגישת בני אדם אחרים מתוך חיבה." (מתוך: לוגותראפיה למטפל/ דוד גוטמן).
פראנקל ממשיך ואומר שאותה חיבה או אהבה מתבטאת ב"יכולת להבחין בייחודיות של האחר, כולל היכולת הגלומה בו אשר אולי אין הוא מודע לה, והיכולת לעזור לאחר לממש יכולת זאת.. ", או למילותיה של ראובן "ראה אותה במלואה/נפתלת, /עמוקה,/ יודעת,/ רבת פנים, /רבת יופי/.. עד שתישבע כי אתה יוצא ללמוד אותה /לאהוב אותה חופשיה לידך."
אופן ההתייחסות לאישה בשיר, כמו בלוגותראפיה אינו מכני כי "חשובה מכל טכניקה היא האמונה של המטפל ביכולת המטופל לבנות מתוך ההרס והחורבן של חייו הקודמים עתיד מאושר ובעל משמעות.. מתוך דברי המטופל ובעיקר מתוך מה שמסתתר מאחוריהם" (אליזבת לוקאס), כמו מהתנהגותה המתכנסת והמסתגרת של האישה בשיר.
השיר מסתיים במשפט "עד שיאסף ליבה מחדש" ובהקשר של ויקטור פראנקל המדבר על הרוח כמרפאת מציע דרור שקד, אמן ויוצר, להבחין במשחק המילים נעלה (במשמעות "נעילה")- ו- נעלה ( אישה נעלה, במשמעות התעלות),
היינו אולי המשמעות הטמונה בפתיחת "המנעול" היא היות האישה (או הגבר כאמור..), מחוזקת ומתרוממת למימד גבוה יותר.
לבסוף, הלחן והביצוע הקסומים של שירן בן טוב, החוברים למילים של ראובן לכדי יחידה אחת שלמה, מעבירים את התחושה הקשה של כאב האישה, של אין האונים של הגבר הניצב למול מצבה זה, ואת הדחיפות לסייע לה לצאת מזה.
כמו כן אותה תנועה מעגלית ומקיפה בהיבט התוכני ,משתקפת גם בחזרתיות המוזיקלית.
ואחרון- כשמגיעה השורה "ורקיע להתעלות אליו/ לקרוא לו בשופרות גרונה" ניתן לשמוע את הצלילים מגביהים עוף ואת הרוח השורה על השיר כולו.