לעולם לא אפסיק לשאול 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

"שרירה וקיימת העובדה, שאפשר למצוא משמעות בכל התנאים, ואפילו בגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת"  (הזעקה הלא נשמעת למשמעות/ פראנקל)

לאחרונה מקננת בי ספקנות רבה לגבי רעיון משמעות החיים בכל מצב לאור אירועים המתרחשים סביבי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי. מוות בטרם עת, סבל בעקבות מחלות, גורל שמכה במשפחה אחת שוב ושוב ושוב (משפחת רמון). אפשרות אחת העומדת בפניי ברגעים אלה היא לכפור בהכל ולבטל את רעיון המשמעות באשר הוא בשל חוסר ההיגיון שהמציאות מזמנת אך יש גם אפשרות, ואני עדיין מבקשת להחזיק בה למרות הקושי, לחקור עוד את פשר קיומנו, להעמיק עוד, ולשאול, לא לחדול לשאול גם אם לעולם תהיה התשובה חלקית בלבד. 

הכלי שבאמצעותו אני מצליחה, ולו במעט, לעשות זאת הוא השירה. אנסה להציע את נקודת המבט שלי לחווית הכאוס והבלבול עם הניסיון המאתגר לעשות סדר דרך שלושה שירים: "התבהרות חלקית" /רחל שפירא, "טווי את הצמר"/ רובר מרסי  ו"כשתגדלי, תביני"/ תרצה אתר    

 

התבהרות חלקית / רחל שפירא, שלום חנוך 

"מדי פעם אור קולח 

ומתגלה לי הנסתר 

בא הלחן הסולח 

ומתארח במיתר.."

לשיר ביוטיוב לחץ כאן 

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחברים

 

טווי את הצמר /רובר מרסי בתרגום: דן אלמגור

"טווי את הצמר, טווי את היום, 

טווי את הסבל והחלום. 

עוד יום עבר, שוב גווע האור, 

טווי כי מחר הוא יחזור, 

הוא יחזור. ."

לשיר ביוטיוב לחץ כאן

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחברים

 

כשתגדלי תביני/ תרצה אתר, משה וילנסקי 

"ורק אני והתשובות שבפי 

יודעות את הסוד הגדול 

שגם כשגדלים לא מבינים 

רק פשוט יום אחד 

מפסיקים לשאול." 

לשיר ביוטיוב לחץ כאן

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר

 

מציאות חסרת היגיון  

השיר טווי את הצמר מציג מציאות עגומה של "איינות" ושל סבל:

כגון: "מול בתים עשנים אין עוד זכר לפרחים", "מלחמות על אש וחרב, וצבען שחור אדום". רחל שפירא מוסיפה את אלמנט התעיה – ההלך האובד המשתומם על ההחמצות, והילדה התמימה בשירה של תרצה אתר שואלת בפליאה , שמאחוריה מסתתר, כך נדמה לי, קול מפוכח וקובל של המשוררת על חוסר ההיגיון שהיא חווה: "למה כולם לא רופאים רק חולים? " 

ואני חושבת נוכח הדברים הללו כמה מורכב להפוך את השאלה "מדוע" ל- "לשם מה" כפי שמתבקש מאיתנו בעולם המשמעות, כמה קשה לראות בתוך התוהו ובוהו את פוטנציאל היופי והטוב, ועד כמה בזמן אמת, כשאדם חווה סבל אמיתי אפשר לדבר על משמעות. 

 

מלאכת החיים כאלטרנטיבה המועדפת למרות הכל

בהעדר אפשרות טובה יותר נאלץ האדם להמשיך בחיפושיו אחר המשמעות במצבו הקיומי הנוכחי. השיר "טווי את הצמר" שעשוי להתפרש כשיר שובינסטי על המתנת האישה "הקטנה" לאהוב ליבה שיואיל בטובו לשוב אליה בבוא העת, לוקח אותי לפרשנות מעט אחרת. הטוויה מייצגת את מלאכת היום יום , מלאכת החיים, תוך אמונה שיש להם בסופו של דבר משמעות – לטוות את הצמר הוא לנסות להבין את מה שלא תמיד ניתן ובכל זאת להמשיך לנסות.

גם אצל רחל שפירא העבודה הקשה והעדר הוויתור בדרך היו הבחירה על פני חיי כזב " קח כל רגע שיגעתי / ולא נשבעתי לשקרים".

ובחזרה לשיר "טווי את הצמר"- טוויה היא תהליך בו נשזרים סיבים לכדי חוטים. באנלוגיה למציאות אני רואה כאן את מלאכת חיפוש המשמעות בכל מציאות באשר היא עד שאולי, ביום מן הימים תווצר בהירות רבה יותר.  

עוד מעניין לראות כי במקרא מתוארת מלאכת הטוויה כעבודת יד שנדרשה עבורה חכמת לב: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות ל"ה 25), כך נראה כי ההיגיון "הבריא" והשכל "הישר" לא יוכלו להעניק לנו תשובות כי אלו נמצאות (אולי, כך אני עדיין בוחרת להאמין) במימד אחר, כפי שניתן ללמוד מהאנקדוטה הבאה:  

"מקרה שקרה אותי כאשר הייתי בן 13. באחד הימים היה המורה שלי לטבע סובב בין השורות ומלמד את הכיתה, כי אם נדקדק בדבר, נמצא שהחיים אינם אלא תהליך שריפה, תהליך חימצון. אני ניתרתי ממקומי ובלי לבקש רשות, כפי שהיה מקובל באותו זמן, הטחתי כלפיו את השאלה: אם כן, איזו משמעות יש לחיים?" מובן מאליו שלא ידע לענות, משום שהוא היה רדוקציוניסט", "הוא התיייחס למושג האדם המיכניסטי." (שם, פראנקל). 

      

מעשה הטוויה ולא הטביעה או התביעה

לעיתים אין אדם יכול לקבוע או לשנות את גורלו ואת המצב האובייקטיבי בו הוא נתון (מחלה, מוות, אובדן), ורעיון זה מקבל ביטוי בשיר "טווי את הצמר" בבחירת המשורר בצמר על סיביו כחומר גלם לעבודה- קשה, מסורבל ומסועף, כמו המציאות לעיתים. 

תהליך טווייתו של הצמר משול לחיפוש אחר המשמעות בתוך אותה המציאות, והוא מאתגר בייחוד במצב של גורל שלא ניתן לשנותו בו האדם מתקשה לראותה כאפשרות בכלל. 

דבר נוסף שמציע השיר הוא לטוות את היום, את הסבל ואת החלום- שלושה אלמנטים לוגותרפיים מובהקים– למצוא משמעות ברגע הנוכחי, לחתור לקראת מי שנוכל להיות, לקראת תפקיד שנוכל להגשים, לקראת החלום וברמה הגבוהה ביותר לגלות את הגיבור שבתוכנו במצב של סבל, להוכיח את "נצחונה של הרוח האנושית". כל זאת אומרת הדוברת גם אם יחלפו ימים ולא מצאנו, וגם אם יגווע האור, המשיכי, היא פונה לנמענת ו"טווי את הצמר" כי "הוא יחזור"- "הוא", היינו: הפשר. בשיר של רחל שפירא הביטוי לכך נמצא במילה "הלך" -שמחדד את הנדידה ואת ההליכה לעיתים בתחושה שאין לאן לפנות, אולם לפי פראנקל יש "משמעות בלתי מותנית הגנוזה בחיים" (שם, פראנקל).  

הוא מציע לנו הבחנה בין "ההומו סאפיאנס" שנע על הציר האופקי בין הקצוות של הצלחה וכשלון לבין מימד שונה וגבוה ממנו- ה"הומופציאנס", שנע על ציר אנכי הנמשך בין קטבים של הגשמה וייאוש, שבו כשאיננו יכולים לשנות את גורלנו אנו מתעלים מעל עצמנו.. ומקיימים את הפוטנציאל היוצרני שבכל הפוטנציאלים האנושיים. 

זהו האדם הסובל, האדם היודע כיצד לסבול, כיצד לעצב את סבלו ולהפוך אף אותו להישג אנושי" 

(שם/ פראנקל)

 

"כשתגדלי תביני?"

ככל שאנו מתבגרים נדמה לנו שאנו מבינים יותר, אך באים "החיים" ומלמדים אותנו שההפך הוא הנכון, כפי שכותבת שפירא: "ההלך משתומם על כל מה שהוחמץ, הילד מתנחם כמעט בלי מאמץ" שהידיעה האמיתית אינה טמונה ברציו, אינה נמצאת במימדים הנמוכים, אינה תוצר של ניסיון או משך זמן היותנו. כך מלמדת אותנו תרצה אתר בסיום השיר: "ורק אני והתשובות שבפי/ 

יודעות את הסוד הגדול/ שגם כשגדלים לא מבינים/ רק פשוט יום אחד/ מפסיקים לשאול".  

בשיר "טווי את הצמר" ההמתנה והאמונה בקיום המשמעות הן העוגן המרכזי: "ממתינה לבוא הרגע", "טווי כי מחר הוא יחזור". עם סיום מלאכת הטוויה נוצר בגד ובהשאלה מתבהרת יותר ומתחדדת התמונה. אצל רחל שפירא "מידי פעם אור קולח /ומתגלה לי הנסתר", ישנה איזושהי תקווה להבזקי הבנה, תובנה, נואוס, זה קורה כשמתחברים לאני האותנטי או כשהאדם יוצא מעצמו למען אדם אחר: "קח כל רגע שיגעתי/ ולא נשבעתי לשקרים/ קח כל רגע שנגעתי / גם בחיים של אחרים או בזכות השיר: "יש לי אקורד אחד לעצובים ", "בא הלחן הסולח/ ומתארח במיתר", "ונשאר לי שיר בשבילך". 

רק היכולת לעלות מדרגה רוחנית, להתעלות מעל ומעבר לעצמנו, לרכוש חוכמה מסוג אחר, שניתן לכנותה חוכמת הלב, חוכמת הרוח- תאפשר אולי מעט מאותה הבנה.   

 

השירה מאפשרת בינה אחרת

כל הטקסטים המושרים ע"י חווה אלברשטיין מפחיתים מעט את הסקפטיות האוחזת בי כי כשהיא שרה אני מוצאת תשובות שההיגיון לעולם לא יוכל להסביר אותן.

 

לבסוף, 

לא יצאתי עם תשובות מלאות ולא מצאתי מזור מלא לתסכול ולכאב באי הבנת סדרי עולם אך למדתי שוב שדרך שירים אפשר להתקרב אל האמת ולפגוש אותה לרגעים, ואולי דרך אנשים בודדים להאמין בקיומה, כפי שמבשר לנו פראנקל:  

"בני אדם הומניים הם מיעוט וקרוב לוודאי שיהיו מיעוט לעולם. אולם עובדה זו עצמה היא שניצבת כאתגר בפני כל אחד מאיתנו להצטרף למיעוט (שם, ויקטור פראנקל)

 

ביבליוגרפיה

פרנקל, ו' (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות. תל-אביב: דביר.

לקסיקון לוגותרפי 

 

זכויות התמונה ברישיון CC0 Creative Commons שמורות לאתר pixabay  ול DanaTentis

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה, סטודנטית לתאר שלישי (Ph.D), בוגרת התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטה תל אביב ו Viktor Frankl institute USA ומוסמכת Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם מכון ויקטור פרנקל ארה”ב Viktor Frankl institute USA ,​בעלת תואר BA בלשון וספרות ו- MA במנהל ומנהיגות החינוך -אוניברסיטה תל-אביב. חוקרת שירה ומשמעות, ומלווה את התפתחות האתר מראשיתו כיועצת תוכן מקצועית וככותבת תוכן ומאמרים. ​מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה” אשר משמש קהל קוראים רחב, חוקרים ומטפלים.

אחרים קראו גם את:

תמונה ללא תשלום של ריקוד נערות על ידי עץ. צילום: יוסי אפונסו

עץ המשמעות 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פרנץ ורפל*) …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן