מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
"הפניה אל החיובי היא הפניה אל המשמעותי"/ לוקאס
לאחר שניסיתי לחקור את אמנות אמירת ה"לא" על פניה השונים והמגוונים, אני רוצה לעבור לאמנות לא פחות חשובה ולא פחות מאתגרת -הלוא היא אמנות אמירת ה"כן". זו גם זו משתרגות היטב בעולם המשמעות, ויש בהן כדי ללמדנו על מקור הגעתן וביחוד על תפקידן בחיינו- לשם מה אנו זקוקים ל"אמנויות" אלה, ובחלק זה כיצד אמירת "כן" משרתת את המשמעות אליה הייתי רוצה להגיע.
"כן, כן
אמרי הפעם כן
הרי לא יתכן
שלא תאמרי לי כן
כן, כן
ליבי יהיה לך קן
יופייך בו ישתכן
כן, כן…"
(חיים חפר)
כל אחד מה"כנים" שאמנה כעת הוא אמנות בפני עצמה כי מצריך מהאדם מיומנויות שלעיתים אינן פשוטות לו ואינן אוטומטיות- להכיר בקיים, לצאת מעצמו, לחפש את הנסתר, להענות לדרישות החיים, להעז, להתמסר, ולחייב את החיים באשר הם, לחייב פעמיים: פעם אחת "לחייב" במשמעות של להיות חיובי-פוזיטיבי נכחם ופעם שניה "לחייב" כהתחייבות ומחוייבות ( commitment), לקחת את גורלו בידיו.
"כן לחיים"
בבסיסה של הלוגותרפיה עומדת האמירה: "הן לחיים". היינו: ההסכמה לחיות חיים מלאים לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הנפשי-רוחני. כפי שכתבתי בספרי "שירת המשמעות": "הלוגותרפיה מציעה אמונה בלתי מסויגת, כמעט נאיבית, באדם וביכולותיו להתמודד עם אתגרי החיים ולהתעלות גם בתנאים הקשים ביותר" (שלמה, 2019). על פיה אין בכוחה של אף מציאות, קשה ככל שתהיה, לבטל את יופיים ואת קסמם של החיים. זאת הצהרה נוקבת ולא תמיד קלה לעיכול (נסו לומר זאת לאב שכול שזה עתה איבד את בנו או לאדם שפשט רגל ונשאר חסר כל), אולם ויקטור פרנקל תיקף אותה על עצמו ועל רבים מהאסירים במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה, וגם ברגעי השפל הגדולים ביותר לא ויתר על הנחה זאת. במידה רבה היא השאירה אותו בחיים.
מדוע זאת אמנות?
כי אותו "כן" אינו רק הנהון ראש כי אם תביעה נוקשה ובלתי מתפשרת מהאדם לבחור יום יום בחיים, לא להיות ליד החיים, לא מעל החיים אלא עמוק בתוכם, להסתכל להם בלבן של העיניים ולהגיד "רוצה אני"- גם בזכות מה שיש בהם אבל גם, ולעיתים בעיקר, על אף.
מתוך ה"כן" הגדול לחיים במלאותם נגזרים "חיובים" שונים:
כן למציאות (באשר היא)
כמה אקטואלי לדבר על ה"כן" הזה כאמנות. די לראות את ההשלכות של נגיף הקורונה המשתולל בעולם כדי להבין שנדרשת כאן תעוזה גדולה להסכים מבפנים למציאות שכזאת ולהסכין עמה. אבטלה, סגר, חולי, שינוי הרגלים, פוליטיקה סוערת, חוסר יציבות, טלטלה במשק, ומה לא? האוטומט שלנו ירצה להרחיק את כל אלה, לדחוק אותם לפינה, למחוק אותם מתולדות חייו, אם אפשר. אולם בראייה רחבה ולטווח הרחוק אמירת "כן" גם למציאות שכזאת מרחיבה את גבולותינו ואת יכולת ההכלה שלנו, מערערת על פרדיגמות קיימות ומפתחת חדשות, מאפשרת לתודעה לנוע ולגלות בתוכנו ומחוצה לנו מחוזות חדשים ועשויה להעלות אותנו מדרגה רוחנית.
"כן" לעצמי
"יכולתנו לגלות היבטים חיוביים אינה תלויה בהשפעות חיצוניות. החיובי טמון בנו. איננו יכולים לכפותו על אף אחד וגם איננו יכולים לקבל אותו מאף אחד"/ לוקאס
בעולם המשמעות החיפוש המרכזי הוא אחר ה"אני האותנטי", זה שמעבר לכל המסיכות והעטיפות המטשטשות את הבחנתנו, ומוליכות אותנו לאובדן דרך ולבריחה מעצמנו. קבלה עצמית היא תנאי ראשון לכך, תעוזה היא התנאי השני. היכולת שלי לראות את עצמי בככותי, בשלמותי, בצבעיי המגוונים, בעליותיי ובמורדותיי, בטובי ובמרעי, לראות באמת מבלי לחשוש ומבלי לפחד, לראות ולדעת שיש עוד הרבה "כנים" שממתינים לי שאומר אותם על עצמי ברגע שאגלה את צפונות לבי ואת משאבי הרוח שבתוכי.
חוכמת ה"כן" הזאת היא לעשות זאת ללא הלקאה עצמית על חסרונות ומגרעות, ללא האשמת אחרים וללא ניסיון לחקות אף אחד, כפי שפרנקל ציווה לנו כבר במאה הקודמת – ללכת אחר מצפונינו ולהמנע מסכנה של טוטליטריות (לתת למישהו אחר להכתיב לי מי אני) או קונפורמיות (להיות כמו אחרים).
"כן לשמחה"
"צריך לפתוח דלת לשמחות. הן לא באות לבד" / רחלי ראובן
החיים רצופים סבל ומלאים אתגרים. נעשים בהם עוולות ללא הסבר הגיוני וללא צדק, עצבות היא חלק אינטגרלי מהם, וכמו שפרנקל אומר, איננו יכולים להבין את פעילותו האכזרית של הגורל. כלומר כל אלה קיימים "בילד אין" בעולם האנושי ופעמים רבות לא ניתן למנוע אותן. אם נרצה ואם לאו הם יגיעו בשלב זה או אחר, בדמות מחלות, אובדן, זקנה, מלחמות, נגיפים, אסונות ועוד.
החוכמה היצירתית היא לצקת לתוכם את השמחה, את החיוך, את הצחוק, את האושר, את הסיפוק, את המימוש ואת הכרת התודה, או בלשון הלוגותרפיה- למצוא את כל אלה בתוכנו.
"עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך
עמוק בלב, עיגולים של כאב
אתה שונא, אתה אוהב.
יהללו, יהללוך מלאכים
ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה
יהללו, יהללוך מלאכים
שמחות קטנות יאירו
כנצנוץ הכוכבים.."
(מתוך: שמחות קטנות/ מיכה שטרית)
החוכמה היותר גדולה היא להבין שלא ניתן לחפש את השמחה וודאי לא לרדוף אחריה אלא היא נגזרת של החיפוש אחר משמעות, היא תוצר לוואי. ככל שנתמסר למשימה מסוימת או לאדם אחר אנו מגדילים את הסיכוי ואת הפוטנציאל לכך שהיא תגיע בעקבותיהם במלוא הדרה ורוחב לבה- עם לב חפץ, עיניים בורקות ופה מלא שיניים.
כל עוד יש לנו בחירה ממתינה השמחה בפתח כי שתיהן פעולות יצירתיות הדורשות יד אמן ושתיהן קשורות קשר הדוק לממד החופש, גם אם הוא רק החופש לנקוט עמדה.
מכאן גם עשויות אלה, בלשונו של פרנקל, "להוליד גורמי משמעות".
עוד ניתן לראות כי השמחה היא אמנם רגש אך כשייכת לממד החופש היא אינה רק יכולת נפשית כי אם גם רוחנית, כלומר: בלתי תלויה בדבר ובעלת השפעה על כל מימדיו של האדם.
"כן" להזדמנויות
" שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו.. בפעולה..או בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו." (פרנקל, 1970)
בכל רגע ורגע ניתנת לאדם הזדמנות להגשים משמעות. אין רגע דומה למשנהו, אף רגע לא ישוב עוד לעולם ועלינו לפתח את שרירינו הרוחניים, ובהקשר הזה היצירתיים, כדי לזהות ולאתר פוטנציאלים הראויים למימוש.
הזדמנות יכולה להיות הצעת עבודה, הזמנה לארוחה, פיוס עם חבר ויכולה להתבטא במחוות הכי קטנות כמו חיבוק אוהב או תשומת לב לזולת כלשהו. כמו שהיא משתנה מרגע לרגע היא אף שונה מאדם לאדם, ייחודית ואינדיווידואלית.
אותן אפשרויות לפעול, לעשות משהו לשינוי המציאות, הן כאמור בנות חלוף, כפי שטוען פרנקל, ומתפוגגות לחלל האוויר באם לא נוצלו, אך בו ברגע שבחרנו באפשרות כלשהי
"הפכנו אותה אפשרות למציאות, ועשינו כן אחת ולעולמים! מעתה שוב אין החלופיות יכולה לה ." (פרנקל, 1982)
האמנות יוצאת הדופן הנדרשת כאן היא תשומת לב יתרה למתרחש בחיינו, היות ב"קשיבות" מתמדת, במצב של "קשב חשוף" כפי שהוא מכונה בגישת ה"מיינדפולנס".
זה כמובן בלתי אפשרי באופן אבסולוטי אך יש לחתור לשם כל הזמן.
החלק המעודד הוא שזוהי אמנות מתפתחת וכן שגם הזדמנות שפספסנו תשוב בצורה אחרת, בזמן אחר אם היא נכונה לנו כפי שמעודדת אותנו הלוגותרפיסטית בעלת השם אליזבת לוקאס "לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)
"כן" לתכלית
"יושב על הגדר
רגל פה, רגל שם
יושב על הגדר
בסדר עם כולם.
דופק חיוכים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים..
יושב חושב על הגדר
מביט לפה, מציץ לשם
קורא עיתון שומע חדשות בזמן
עוטף את עצמו במסך עשן"
(אריק איינשטיין, יצחק קלפטר)
אולם מה יותר מצער מלהגיע לערוב ימינו ולהבין שחיינו חלפו לריק, שלא היינו שותפים אמיתיים למתרחש, שלא הצבנו לעצמנו יעדים חשובים בדרך? שהמוות בעצם קיומו הוודאי, בלשונו של פרנקל, לא היה שעון מעורר לחיים? שויתרנו על האפשרות להיות האני הפוטנציאלי שלנו, או בלשונו של רוג'רס "האני האידיאלי" שמבטא את שאיפותינו הגלויות והכמוסות ומי שהיינו רוצים להיות, ושלא בחרנו להנציח את עצמנו במובן מן המובנים.
הדבר שהציל את פרנקל בתקופת המחנות, ברעב, בהשפלות ובקור הנורא היה הצמדות לחזונו לסיים את הספר אותו החל לפני המלחמה. הוא עשה זאת דרך פתקים קטנים שהחביא בהם כתב רעיונות שהגה כדי לא לשכוח, דרך שימוש בדמיונו כאשר בעיני רוחו הצליח להשתיק את ההווה הבלתי נסבל, ולו לכמה רגעים, ולצייר תמונת מציאות עתידית אחרת, אופטימית וכן דרך הומור שסייע לו לצאת מעצמו ולראות את ה"מחר" הספרותי המצפה לו.
"כן" לאחריות
"אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות.. עצם מהותו של קיום האדם"
אחת ההסכמות היותר מורכבות שעלינו לההין להן היא לקחת אחריות על מעשינו, היינו: להגיב לסיטואציה בפעולה או בנקיטת עמדה, להפוך את האחריות, את ה- responsibility ל- response ability – לקיים הלכה למעשה את יכולת התגובה שקיימת בנו (פאברי, 1968).
זוהי אמנות בפני עצמה היות שהיא דורשת מהאדם לזוז ממקומו, לקחת יוזמה, להסתכן לעיתים, לוותר על כל האפשרויות האחרות (כאלה שפנטז שבהעדר הכרעה תשארנה לרשותו), לא תמיד להיות פופולרי ולעמוד מאחורי החלטתו.
הסיפור של פרנקל על בחירתו להשאר עם הוריו באוסטריה ב-1938 ולא להגר לארצות הברית תוך ידיעה ברורה מה משמעות ההחלטה ואיזה גורל מצפה לו ממחיש היטב את רעיון ההענות לאחריות. גם בחיינו היומיומיים יש אינספור דוגמאות לכך, למשל: אדם שבמשך שנים חווה זוגיות לא מיטיבה ובוחר להתגרש. אפשר שבעצם מעשה זה שילם מחירים יקרים כמו הסדרי ראייה עם הילדים, מעמסה כלכלית וכד' אך היה נאמן לעצמו, למצפונו ופעל באופן הייחודי לו, כפי שכותב פרנקל: "חיים פירושם.. נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד" (פרנקל, 1970)
"כן" לרוח
"בן אדם עלה למעלה עלה.. כי כח עז לך יש לך כנפי רוח" / לפי הראי"ה קוק
להגיד "כן" לרוח הכוונה להתמסר לכוחות האנושיים הגלומים באדם, אלה המסייעים לו להתמודד עם אתגרי החיים. במצבי שגרה נוחים הרוח פחות נדרשת לנו, אנו לא זקוקים למאמץ יתר וחיינו מתנהלים על מי מנוחות. אך באירועים ובחוויות שאיננו רגילים להם ואיננו צופים אותם, ששמים את האדם על הקצה, שבוחנים את יכולת העמידות והחוסן שלו, שמערערים את בטחונו, שמניחים סימן שאלה על עצם קיומו או קיום סובביו- או אז הוא נדרש להתעלות, להתרוממות מעל המצב הקיים, להסתכלות רחבה יותר על חייו ולחילוץ משאבים סגוליים שבתוכו. באופן גרפי מחדדת לנו הלוגותרפיה הבחנה זאת ע"י שני צירים- הציר האופקי שמשקף את המימדים הנמוכים, אם תרצו את התמודדות האדם עם מצבי שגרה, קצותיו הם הצלחה וכשלון, והציר האנכי שמאפיין מצבי קושי ומצריך את הגדילה לממד גבוה יותר, הוא מימד הרוח, וקצותיו הם הגשמה ויאוש. זוהי
"התעלות עצמית וגילוי חוכמה עילאית במצב של חוסר יכולתו לשנות את גורלו ומימוש הפוטנציאל היוצרני האנושי שבו. זהו האדם המצליח להתמודד עם סבלו ולהופכו להישג. " (שלמה, 2019). האמנות מתגלה פה במלוא הדרה מפני שכמוה גם הרוח אינה תלויה בדבר- ביטוייה הם חמלה, אהבה, נתינה, יצירתיות, חריגה, משמעות ועוד.
הרוח היא יצירה אמנותית אולטימטיבית.
"כן" לאחר
"היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו..פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו"/פרנקל
האחר הוא זולת או משימה ראויה וחשובה שיש לבצע. כך או כך אמירת "כן" לאלה מייצגת את אמנות החריגה, אמנות היציאה מעצמי, אמנות הנתינה והאהבה.
זהו "כן" מאתגר כי אני שם מישהו או משהו אחר לפניי, לפני הרצונות שלי, אני מתמסר , היינו מוסר את עצמי לטובת משהו נעלה, חשוב מהאגו שלי ומשמעותי מצרכיי הפרטיים, ומעביר כך מסר שאני מצטנע אל מול משהו שגדול וחזק ממני, כמילותיו של המשורר נתן זך: "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל" .
נדרשת כאן אמונה רבה בכוחי לסייע ובכוח האחר לקבל ולממש את אישיותו הייחודית, אני נקרא כאן "לסמוך" על האחר- להעמיד אותו "בסמוך" אליי ואף פעם לא מאחוריי, "להסמיך" אותו למה שהוא נועד להיות.
זהו "כן" טריקי כי לעיתים ההענות לאחר מסתירה מאחוריה אינטרס אישי מוסווה או שהוא נעשה כדי לרצות אחרים או מתוך אי נעימות אבל אני אומרת שלעיתים "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין קה ב), גם אם אנו מתקשים להגיד אותו, נאמר בכל זאת. לרוב זה יביא עמו דברים טובים.
"כן למשמעות"
אם הגענו עד הנה יש להניח שאמרנו גם "כן" גדול למשמעות- אם נענינו לעצמנו ולמציאות חיינו, אם התמסרנו לזולתנו, לעתיד ולתכלית קיומנו, אם הסכמנו לא לפספס הזדמנויות, אם לקחנו אחריות והיינו ערים ומחויבים לחופש הבחירה, אם ראינו איזה פשר בסבל והתאהבנו בהם בקולות השמחה המבצבצים.., אם אמרנו "כן" לחיים- ידענו את פשרם, או נכון יותר לומר את פשרנו.
לסיום,
להיות אמן זה ליצור משהו חדש "יש מאין", זה להטביע את חותמנו בעולם, זה
להגיד "כן" למשהו שמלבדנו לא היה מתרחש אף פעם, לפחות לא בדרך הייחודית והחד פעמית שבה נוצר. זה להפוך את עצמנו למשמעותיים ולנצחיים.
אם חושבים על כך לעומק זוהי למעשה בריאה, הפיכת האפשרות לממשות:
"במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות העבודה שנעשתה והאהבה שנאהבה, אלא גם ממשות הסבל שנסבל. אלה הם הדברים שאני גאה בהם ביותר" / פרנקל
זהו המקום הכי קרוב לאלוהים.
רשימת מקורות
לוקאס, א' (1995). משמעות הסבל. הוצאת מודן
פאברי, ג' (1983). המשמעות של חייך. ספריית פועלים
פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה, תל אביב. דביר
פרנקל, ו' (1982). הזעקה הלא־נשמעת למשמעות. תל־אביב: דביר
שלמה, ש' (2019). שירת המשמעות- לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה.
קישורים:
