מגזין בלוגותרפיה

אהבה – בין אידאה למציאות

אהבה – בין אידאה למציאות
אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה? / ח”נ ביאליק
כתבתי לא מעט על אהבה ועדיין אין לי מושג מה היא באמת, ואינני יודעת אם אי פעם אצליח לפצח אותה או להבין ולו פיסה ממנה, ממהותה, מעצם קיומה. ידוע שמספר ההגדרות של המושג “אהבה” קרוב למספר האנשים המנסים להגדיר אותה. לכן אשאיר לכל אחד ואחת מכם לנסות את מזלו..
בינתיים אנסה לבחון פן מסוים שלה שמעסיק אותי במיוחד- האם היא אידאה או ממשות? ארצה לשאול על מציאותה הדמיונית או דמיוניותה המציאותית, או במילים אחרות: על התנועה העדינה שלה (עד כדי בלתי נראית לעיתים) בין רעיון כללי, מחשבה, לבין קיום מוחשי, פיזי, פרטיקולרי.
אעשה זאת דרך אחד השירים היפים ביותר הקיימים בשפה העברית בעיניי- שירו של אלתרמן ״איתך ובלעדייך״

איתך ובלעדייך/ נתן אלרמן, נורית הירש 

נתן אלתרמן מתוך ויקיפדיה
נתן אלתרמן מתוך ויקיפדיה

“עַל עֲרָפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ

טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵיךְ לִהְיוֹת

הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ

הוּא רָצָה לוֹמַר אַחַת אַחַר חֲצוֹת..”

להאזנה לשיר – לחץ כאן 

על מנת להבין את התנועה הזאת כדאי להזכיר את התפיסה האפלטונית הרואה באידאה ממשות הרבה יותר חזקה מהממשות החומרית, כי היא אובייקטיבית, נכונה תמיד, נצחית, שלמה, מייצגת את הטוב האולטימטיבי, אינה משתנה, אינה תלויה באדם או בקיומו הפיזי של האדם ואינה ניתנת להשגה דרך החושים אלא רק באמצעות ההכרה והשכל. כך למשל בעולם החומרי ניתן להתווכח אודות מה הוא יפה, אך בעולם האידיאות קיימת אידיאה אחת קבועה ונצחית של יופי. אין הכרח שכל האידיאות אכן יתממשו בעולם החומרי אך כל דבר בעולם החומרי הוא נגזרת של אידיאות מושלמות, למשל: היחס בין מקור והעתק כמו זה של נגר הבונה מיטה חומרית מתוך האידיאה של מיטה שהוא מחזיק בראשו. הרציונליזם היה ביטוי מאוחר (מאה 17) של גישה זו.
לעומת זאת הגישה האריסטוטלית תגרוס כי אין טעם לחתור לגילוי האמת האחת והיחידה, כי זו מטרה שאינה משגת ע”י האדם, ולכן השאיפה צריכה להיות ידיעה חלקית ומוגבלת על בסיס הידע המצוי ברשותנו. המציאות היא אחת ואין בלתה והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים. האמפיריציזם (“נְסוּתָנוּת”, מהמילה ניסיון) והמדע המודרני אימצו גישה זאת. המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית. כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהנסיון) ולכן מה שמכונה “ידע א-פריורי” (שאינו תלוי בניסיון, הנובע מהשכל בלבד, המתאים לתורת האידאות של אפלטון) אינו אפשרי.

אז בין אפלטון לאריסטו, בין הרציונליזם לאמפיריציזם, בין אידאה לממשות – כיצד באה לידי ביטוי התנועה הזאת באהבה בשיר של אלתרמן , והאם יש בסופה הכרעה?

הכותרת- איתך ובלעדייך

כבר בכותרת השיר ניכרת ההתעסקות של הדובר בנמענת- בנוכחותה ובהעדרה, וכבר עם קריאתה מתעוררות שאלות כגון: על איזו נמענת מדובר? כיצד היא משתקפת בעיני הדובר? מהי מערכת היחסים ביניהם? איזה סוג של קיום יש כאן? ועוד

דימויים וסמלים משני העולמות

השיר רווי בסמלים ובדימויים יוצאי דופן ביופיים: “קָדְקוֹדִי עֲטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל”, רִסַיִם לְהָגִיף”, “צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל” ועוד.
כבר בפתיחת השיר ניכרת התנועה בין האידאה למציאות:
“עַל עֲרָפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ”- מצד אחד רוצה הדובר לומר אני חווה אותך באופן מעורפל- קיומך מוטל בספק, נתון בסימן שאלה, הגעגוע מעומעם, את רחוקה ממני, בלתי מושגת (את רק רעיון במוחי?) ובד בבד נעשה שימוש בגוף- החלק הכי פיסי שיש כדי לתאר את הגעגוע. וכן- ערפל יכול לכוון דווקא לערפול חושים, לעירוב של מגע, ראייה, מישוש, ריח ועוד ולא של העדר.
גם הסמל של השעון מספר לנו משהו על התעתוע הזה בין מציאות לדמיון- תחילה לא ברור איך הוא קשור לסיפור בין השניים, הוא אניגמטי, הוא מגמגם, מסמן זמן, משהו שכלי, רעיוני, לא אישי, לא נגיש- “הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ /הוּא רָצָה לוֹמַר אַחַת אַחַר חֲצוֹת”, ולבסוף השורה החותמת את השיר נותנת תוקף פיזי לרעיון, היא לא נגזרת שלו, כפי שהיה אולי טוען אפלטון, אלא יש לה מופע אחר לגמרי, ביטוי הכי אינטימי וייחודי וחד פעמי שיש לאהבה- “הַשָּׁעוֹן מוֹרֶה אַחַת וְאֵין שֵׁנִית”

אוקסימורונים

אוקסימורון הוא צירוף לשוני המכיל דבר והיפוכו. אלתרמן משתמש כאן בוירטואוזיות יוצאת דופן בפרדוקסים לשוניים המבטאים את התנועה הספק מציאותית ספק דמיונית בהתייחסות לאהובתו, כמו: “צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל / נֶאֱחַז בִּסְּבַךְ מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה”. הארמז המקראי של קרני האיל מזכיר את עקדת יצחק שמסמלת את הטוטליות, הדבקות וההתמסרות של אברהם לאל. כך מתאר הדובר את יחסו לאהובתו בשיר. כמו הקרניים כך צמד אישוניו- עוצמתיים, נחושים, מחויבים, קשים אלא שבאופן מפתיע הסבך הופך עדין וענוג. האישוניים המוחשיים, הפרטיים של הדובר נאחזים ברעיון- “מרגוע וערגה”
הרב יהודה שורפין אף מדבר על צורתה הכפופה של קרן האיל העשויה לסמל בשיר הנדון את לבו הכפוף בהכנעה ובחרטה של הדובר בפני אהובתו- כאשר שוב, התנועה עשויה להיות בין מבטו של הדובר על דמות האהובה כאידאה, כרעיון ומכאן תופס אותה כגדולה מהחיים, כבלתי מושגת לבין התחושה שהוא ממש כורע ברך למול אהובה אחת יחידה ומיוחדת אותה הוא מעריץ.
סתירה נוספת קיימת בצירוף “סַכִּין שָׁלוֹם”- סכין מסמל מלחמה, מאבק, קושי, פגיעה, כאב והוא גם משהו מוחשי לעומת המילה “שלום” שנשמעת יותר כמושג כללי ורחוק.
כך רואה הדובר את יחסיו עם אהובתו, ואולי נאבק עם עצמו למול חווית האהבה המתעתעת.
אל הסכין מצטרף הצעיף שנדרס לאחר שעינו של הדובר “זָנְתָה וְתִתְפַּקֵּחַ”, היינו: לא היה נאמן לאהובתו, רעה בשדות זרים. “וּצְעִיפֵךְ הַדַּק נִדְרַס וַיִתְבַּזֶּה”, אומר הדובר ומשקף כך את החיבור הלא טבעי בין הצעיף שמצטייר תמיד בעיני רוחנו כדבר רך, מלטף, עדין, מחמם, עוטף לבין הרמיסה שלו, הדריסה, הביזוי. לא ברור כאן איפה נגמרת המציאות והיכן מתחיל הדימיון (וההפך).

מוטיב החושך

התעתוע בין אשליה לאמת בא לידי ביטוי מובהק במוטיב החושך העובר כחוט השני לכל אורך השיר- החל מה”עֲרָפֶל” הפותח אותו, דרך השעון שמראה “אַחַת אַחַר חֲצוֹת”, “תַלְתַּלֵּי הַלַּיִל”, “יַעַר אֲפֵלָה”, “תִּינוֹקוֹת סוּמִים”, “רִסַיִם לְהָגִיף” ועד “זִכְרוֹנֵך הַשָּׁט מִלַּיְלָה”
התחושה הנוצרת בעת הקריאה היא של טשטוש, של מטוטלת, של ערבוב חלום ומציאות, פיקציה וממשות, עוורון ופכחון. אט אט מצליח המשורר לשכנע את הקורא (לפחות אותי) שמדובר בתיאור בדיוני ומומצא של אהובה רחוקה הקיימת אך ורק במוחו של הדובר ובמהלך מבריק הופך את התמונה בסיום השיר: “הֵן אֶת פֹּה כָּעֵת וְלָנוּ טוֹב בְּיַחַד/ אִם לֹא תַּאֲמִינִי בּוֹאִי וְרָאִית/ אֵין שְׁנִיָּה עִמִּי/ רַק אַתְּ רַק אַת וְאַךְ אַת/ הַשָּׁעוֹן מוֹרֶה אַחַת וְאֵין שֵׁנִית”- באחת הופכת הנמענת לדמות קונקרטית, אישית מאד, מוכרת לדובר מקרוב, ובחירתו האחת והיחידה, השעון שגמגם תחילה הוברר כאשה של חייו.

כוחו של זיכרון

הדימוי המופלא שמשתמש בו אלתרמן “לָשֵׂאת אֶת שׁוֹבֵל זִכְרוֹנֵך” מעלה מחשבות על האהבה כקיום או כמחשבה, כישות נוכחת או כחוויה קיומית שאינה תלויה באחר.
הצורך האנושי נע בין צורך ליצר זיכרונות קונקרטיים כל הזמן, היינו לאהוב דמות אחת, יחידה וייחודית בכאן ועכשיו לבין השאיפה להמציא זיכרונות, לספר סיפור אהבה שאין לו קשר למציאות, שאין לו כל כוונה להשען על ניסיון ואולי משום כך הוא מושלם, וטהור ואידיאלי כמו שרק בדיה יכולה להיות.

אהבה

איך כל זה קשור למשמעות?

נדמה לי שויקטור פרנקל לא היה מכריע בין שתי הגישות: תורת האידאות והגישה האימפריציסטית. כמו בהרבה דברים היה יוצר מיזוג, תמהיל מעניין ביניהן, היה רואה את הטוב והמועיל בכל אחת ומאמץ לעצמו דרך ביניים, היה מתחבר לתנועה הזאת של קיום מציאותי ודמיוני בו זמנית. הראייה לכך היא שמצד הוא מתאר את האוהב כמי שמתבונן באהובתו הייחודית והחד פעמית, הספציפית שאין זולתה ואין מי שתשווה לה מבחינתו, כפי שכותב על אשתו הראשונה טילי שנספתה בשואה: “החלטתי שאני רוצה שהיא תהיה אשתי. ולא משום שהייתה כזאת וכזאת, אלא משום שהייתה היא” (פרנקל, 2015).
מתפעם מהווייתה הנוכחית, מסוגל לראותה בכוליות שלה- זוהי הממשות, ובאינטרפטציה ללוגותרפיה- זוהי הפנומנולוגיה, המצב האנושי כפי שהוא ברגע נתון , כמילותיו של אלתרמן בשיר אחר: “ישנן יפות יותר ממנה/ אך אין יפה כמוה”.

מצד אחר ההתבוננות בפוטנציאל של האהובה, במי שיכולה להיות (והיא עצמה אינה יודעת זאת), באני האידיאלי שלה עשוי להשיק לגישה האפלטונית- לשלמות שבאהבה, לנמענת שלעולם תהיה בלתי נגישה ואף על פי כן יש לחתור אליה כל הזמן, והתנועה לשם חשובה ובעלת ערך רב
ובהקשר לכך נכתב “האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם” (פרנקל, 1970).

אגב, אלתרמן בשירו מציג תפיסה מעט דטרמיניסטית: “תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם/ אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה”– התינוקות כמו הוריהם כמהים אל אותו יער אפילה, אל החושך המעוור. נראה כי היה מעורר את התנגדותו של פרנקל שחרת על דגלו את רעיון הבחירה האישית בכלל ובאהבה בפרט.

בסופו של חשבון אם צריך בכל זאת להטות את הכף לאחת התפיסות לדעתי היה פרנקל הולך עם אריסטו בהקשר הזה כי מבחינתו רעיון, מחשבה, אפשרות שלא באו לידי מימוש אינן נחשבות הגשמת משמעות, כי הן תתפוגגנה ותעלמנה כלעומת שבאו, כלומר באופן מן האופנים האידאות הן רק האפשרויות שנקרות בדרכינו לעומת זאת המשמעות- היא המימוש.

לסיום,
הפרק העוסק באהבה בספרי “שירת המשמעות” נפתח כך:
“אני חיה ונושמת אהבה, חולמת אהבה, מפנטזת אהבה, חוקרת אותה, מתווכחת ומתעמתת איתה, נענית לה בקלות ומסרבת לה באותה הקלות. מתרפקת עליה ונאחזת בה אך גם הודפת אותה כשממש מתקרבת. כל הממדים שלי פועלים נכחה. היא אסוני והיא ששוני. אבל גם אם אנסה לברוח ממנה עד קצה העולם

שגית שלמה
שגית שלמה

היא תשיג אותי, כי בסוף בסוף, היא חכמה מההולכת בה, היא יודעת מה טוב בשבילי ולא תתן לי לוותר עליה כל כך בקלות. היא משמעות חיי.” (שלמה, 2019)
אז אמנם אינני מוותרת עליה, אבל אני לומדת אותה, על רבדיה השונים ועל מורכבותה המרתקת. בעת כתיבת שורות אלה נזכרתי בשיר של שלמה ארצי:
״איך מרגישים כשיש אהבה/ לפעמים מותשים מרוב קרבה״, וחשבתי על כך שכדי לחוות אהבה אמיתית בחיינו אנחנו חייבים לחיות אותה עד תום במציאות על יופיה, סדקיה ואתגריה אבל כדי לא להיות מותשים ממנה גם לדמיין אותה כל הזמן במצב האופטימלי שלה, להחזיק את הרעיון שלה במוחנו ולחתור אליו, ויהי מה.
פרנקל כותב בספרו “האדם מחפש משמעות”: “האדם נושע ע”י האהבה ובאהבה”
ואני אוסיף- תהא אהבה זאת אשר תהא- כל עוד היא מיטיבה עמנו.

רשימת מקורות:
פרנקל, ו’ (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: דביר
פרנקל, ו’ (2015). זכרונות – מה שלא נכלל בספריי. תרגום: דוד גוטמן. חיפה
שלמה, ש’ (2019). שירת המשמעות- לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה.

לציטוטים של ויקטור פראנקל בנושא אהבה ללחוץ כאן 

למילות השיר במלואן יש ללחוץ כאן 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

תיאור סדנה קבוצתית בגיל השלישי – ברוח הלוגותרפיה

תיאור של מנחה הסדנה “לא הפסדנו את הרכבת”, טוליו סולודקי. עבודה קבוצתית בגיל השלישי – …

כתיבת תגובה