ציטוטים והפניות

• "הבה ונבחן לשם דוגמה שתי תופעות שהן אולי האנושיות ביותר, אהבה ומצפון. שתי התופעות הללו הן גילוייה הבולטים ביותר של עוד סגולה יחודית לאדם, סגולת ההתעלות מעל עצמו. האדם מתעלה מעל עצמו אם למען אדם אחר , אם בעבור משמעות. אהבה הייתי אומר, היא הסגולה המאפשרת לו להבין את האדם האחר במלוא יחודיותו. המצפון הוא הסגולה המאפשרת לו להבין את משמעותו של מצב זה או אחר על המיוחד שבו, ומשמעות, בסופו של דבר, היא משהו יחודי. וכך גם כל אדם ואדם. כל אדם ביסודו הוא יחיד ומיוחד, אם לא בעיני כל אחד הרי בעיני האדם שאוהב אותו" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 26)
• "מחשבה אחת חלפה בי: לראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששוררו אות משוררים כה רבים, כפי שתיארוה כפסגת החכמה הוגי דעות כה רבים. האמת שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר שאליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה… נוכחתי לדעת כי מי שלא נותר לו דבר בעולם הזה, עדיין מסוגל לטעום טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננות בדמות האהובה עליו. בתוך אומללות גמורה, כשאדם אינו יכול להביע את עצמו בצעד חיובי, כשההישג היחיד שלו עשוי להצטמצם לעמידה נאותה, מכובדת, בייסוריו, במצב כזה יכול אדם לזכות בסיפוק מתוך התבוננות אוהבת בדמות היקרה לו , אשר הוא נושא בלבבו. לראשונה בחיי הבנתי את פשר המילים: "אשרי המלאכים המתבוננים לעד בהוד ותפארת אין קץ"……בעיני רוחי עדיין עמדה דמותה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עוד בין החיים. ידעתי רק דבר אחד- ואותו למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, בישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם אכן בנמצא, אכן חי, ניטלה ממנה משמעותה באופן כלשהו" (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 67-71)
• "אהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בליבת פנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו. אהבתו מאפשרת לו לראות את הקווים והסממנים המהותיים שבאדם האהוב. יתרה מזו, הוא רואה את הפוטנציאל הגנוז בו שעדיין לא הגיע לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשם. זאת ועוד, באהבתו מאפשר האוהב לאהוב לממש את הפוטנציאל שבו. מתעוררת בן המודעות כלפי מה שהוא יוכל להיות וראוי להיות, ובכך נסללת הדרך למימושו. (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 179)
• "אהבה, פירושה לחוות את האחר במלוא הייחודיות והחד פעמיות שלו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 150)
• "דרך האהבה, או יותר נכון- הדרך להיות נאהב. כאן זוכה האדם, ללא כל הישג אישי-באמצעות החסד- להגשמת הייחודיות והחד פעמיות שלו. באהבה האוהב תופס את האהוב במהותו הייחודית והחד פעמית, כפי שהוא. הוא נתפס כ"אתה", ובתור שכזה הוא נקלט בתוך ה"אני" של הזולת. עבור האוהב, האהוב אינו בר תחליף, וזאת מבלי שיצטרך לטרוח למען האהבה הזאת. האדם האהוב הרי אינו אחראי לכך שבהיותו נאהב, כל מה שייחודי וחד פעמי בו, הערך של אישיותו, מתגשם. לפיכך האהבה אינה "הישג" אלא חסד. אבל האהבה אינה רק חסד, היא גם קסם. בעיני האוהב העולם נהפך לקסום וטובל בערכיות נוספת. בעבור האהוב היא מגבירה את התגובה האנושית שלו ופותחת אותו לעולם הערכים העשיר. מתוך ההתמסרות ל"אתה" הוא זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה. העולם כולו רוחץ באור הנגוהות של הערכים הללו שרק האוהב מסוגל לראותם, שהרי האהבה אינה מסנוורת את האדם אלא הופכת אותו לרואה, רואה ערכים. לצד החסד שבאהבה והקסם שלה קיים מומנט שלישי: הפלא של האהבה. הודות לפלא הזה מתרחש דבר בלתי נתפס- בדרך העקיפין הביולוגית: דמות חדשה נכנסת לחיים על כל המסתורין של הווייתה הייחודית והחד פעמית- הילד." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 151)
• "הבהרנו לא פעם שהיצור הקרוי אדם בנוי מרבדים, הוא בעל מבנה ריבודי. שוב ושוב הדגשנו שאנו רואים את האדם כשלמות גופנית-נפשית-רוחנית. גם הדגשנו שבפסיכותרפיה עלינו לזכור תמיד את השלמות הזאת, כלומר שלצד הרובד הגופני, לא רק הרובד הנפשי, אלא גם הרובד הרוחני חייב לשמש נקודת מוצא בתרפיה. עכשיו נראה כיצד האדם כיצור בעל שלושה רבדים מתייחס למבנה הזה כאוהב, כחווה אהבה וכמי שחווה את אהבת הזולת. לשלושת הרבדים של האדם יש מקבילות בשלוש עמדות אפשריות באהבה: העמדה המינית היא הפרימיטיבית ביותר מביניהן. כאן ההופעה הגופנית של הזולת יוצרת גירוי מיני , וזה מעורר את הדחף המיני אצל האדם בעל הנטייה המינית, כלומר, הזולת משפיע עליו כיצור גופני. העמדה הארוטית היא העמדה השנייה האפשרית בהתייחסות לבן הזוג. ….אם הגופניות נתפסת על ידינו כרובד החיצוני ביותר של בן הזוג, הרי האדם בעל הנטייה הארוטית חודר לרובד עמוק יותר מאשר האדם בעל הנטייה המינית. הוא מגיע לרובד עמוק יותר, אל הרקמה הנפשית של הזולת. העמדה הזאת כלפי בן הזוג, כשלב בהתייחסות אליו, היא מה שבדרך כלל נקרא "להיות מאוהב". התכונות הגופניות של בן הזוג מרגשות אותנו מבחינה מינית, אך אנו "מתאהבים" בתכונות הנפשיות שלו (או שלה). מי שמאוהב מתרגש לא רק מן הבחינה הגופנית, אלא גם מהבחינה הנפשית עקב התכונות המיוחדות (אך לא הייחודיות) של בן זוגו. מטרת העמדה המינית גרידא היא הגופניות של בן הזוג, והיא נעצרת מתוך כוונה בשלב הזה. העמדה הארוטית, המתבטאת בהתאהבות, מכוונת אל התוכן הנפשי, אך גם היא לא חודרת אל הגרעין הפנימי של הזולת. לגרעין הפנימי מגיעים רק מתוך העמדה השלישית, זאת של האהבה האמיתית. האהבה (במובן הצר יותר של המילה) היא הצורה העליונה של הארוטיקה (במובנה הרחב ביותר). החדירה העמוקה ביותר למבנה האישי של בן הזוג במובן של יצירת קשר עמו כישות רוחנית. הקשר הרוחני הבלתי אמצעי הזה הוא הצורה העליונה האפשרית ביחסים בין בני זוג. מי שאוהב כך איננו שרוי בהתרגשות המינית והרגשית שלו בלבד, אלא נוגע בפן הרוחני המתבטא בגופניות ובנפשיות של בן הזוג, בגרעין האישי שלו. על כן אהבה כזאת היא עמדה המכוונת לאישיות הרוחנית של האדם האהוב, על הייחודיות והחד פעמיות שלה…. ההופעה הגופנית והנפשית של האישיות הרוחנית היא ה"לבוש" החיצוני והפנימי שהאישיות הרוחנית "לובשת". אם בעיני אדם בעל נטייה מינית או ארוטית מוצא חן מאפיין גופני או נפשי מסוים אצל בן הזוג שלו, הרי בעיני האדם האוהב לא תכונה כזאת או אחרת של בן הזוג מוצאת חן, אלא הוא עצמו. האוהב רואה מבעד ל"לבוש" הגופני והנפשי של האדם הרוחני האהוב את האדם עצמו. לפיכך לא מדובר כאן ב"טיפוס" גופני העשוי לרגש אותו, ולא בתכונה נפשית שהוא עשוי להתאהב בה, אלא באדם עצמו, בבן הזוג כאדם, שאין להשוותו לאדם אחר או להחליפו בשום אדם אחר."  (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 151-153)
• הדחף המיני נעלם מעצמו לאחר שהוא בא על סיפוקו, וגם המצב הנפשי שאנו מכנים "להיות מאוהב" אינו מתמיד. אולם האקט הרוחני מאפשר לנו לתפוס מתוך כוונה את האדם כישות רוחנית, נמשך, איכשהו, מעבר לעצמו. ככל שתוכנה של האהבה הזאת תקף, הוא נותר תקף לתמיד. כך, האדם האוהב מתבונן ב"אתה" בעין הרואה אותו כפי שהוא ולא אחרת, ובכך שומר על האהבה האמיתית שלא ינגסו בה שיני הזמן כפי שהן נוגסות במיניות הגופנית ובנפשיות הארוטית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 155)
• "האהבה יכולה לשרוד אפילו את מותו של האדם האהוב, שהיא חזקה מהמוות, כלומר אפילו אחרי שהאדם האהוב חדל להתקיים. המוות משמיד אמנם את הקיום הפיזי של האהוב, אך אינו יכול להפסיק את קיומו "כפי שהוא". המהות הייחודית שלו, כמו כל מהות אמיתית, אינה מוגבלת בזמן ועל כן אינה בת חלוף." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 155)
• "באהבה הטוטלית, המתמקדת בגרעין האישי, ערכם של הרבדים החיצוניים נובע מכך שהם ביטויים של הרבדים הפנימיים…. הפן הרוחני מגיע לביטוי ושואף לבטא את עצמו באמצעות המרכיב הגופני והנפשי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 157)
• "האהבה האמיתית אינה זקוקה לגופני כדי לעורר אותה או להגשימה, אבל הגופני משרת אותה משתי הבחינות הללו. ….הגופניות משרתת מבחינה זאת הן את התעוררות האהבה והן את הגשמתה. אצל האדם האוהב את בן זוגו והבשל גופנית נוצרים בדרך כלל יחסים גופניים, אך עבור האוהב באמת, היחסים הגופניים, המיניים, הם רק אמצעי ביטוי ליחס הרוחני, שהוא אכן האהבה שלו. היחסים המיניים, בזכות היותם ביטוי שכזה, זוכים לקדושה אנושית שמקורה באהבה הנושאת את הרוחניות. כך כשם שבעיני האוהב גופו של בן הזוג נהפך לאמצעי ביטוי של האישיות הרוחנית שלו, האקט המיני מהווה ביטוי לכוונתו הרוחנית." (ו.פראנקל, הרופא הנפש, עמ' 158)
• "אילו משמעות החיים היתה תלויה אך ורק בחוויית האושר שבאהבה, היו חיינו עגומים ודלים. החיים עשירים עד אינסוף בהזדמנויות להגשים ערכים. הבה נחשוב רק על היתרון שבהגשמת הערכים היצירתיים. גם מי שלא אוהב ולא נאהב יכול לחיות חיים משמעותיים. נשאלת השאלה: האם הוויתור הזה הוא אכן גזרת הגורל? האם אין זו תופעה נוירוטית שאדם לא זוכה לאושר שבאהבה? מה שנאמר על הוויתור על הערכים היצירתיים למען הגשמת ערכי ההסתגלות תקף גם לחוויית באהבה, כלומר, אין לוותר עליה בטרם עת." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 159)
• "אהבה יכולה להתפתח רק כלפי אישיות, והיא בלתי אפשרית כלפי אישה "ללא אישיות". כמו כן אין מקום לגלות נאמנות לאישה כזאת. כי ל"לא אישיות" יאה חוסר נאמנות. ביחסים ארוטיים כאלה חוסר הנאמנות הוא לא רק אפשרות, אלא גם צורך. במקום שחסרה האיכות של האושר באהבה יש לפצות על כך בכמות העונג המיני. ככל שהאדם מאושר פחות, כן עליו לספק את הדחף שלו יותר." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 161)
• "אך כמו תמיד, כשהאדם מחפש את האמת, הוא עלול לטעות, וכך גם בנוגע לאהבה. מלכתחילה אין לראות אמת סובייקטיבית כ"סובייקטיבית בלבד", כלומר כטעות אפשרית, כי רק עם הזמן אפשר לקבוע אם אמנם היתה כאן טעות. האדם אינו מסוגל לאהוב רק "זמנית", כלומר לאהוב אהבה ארעית. הוא אינו מסוגל לרצות את הזמניות באהבה ובד בבד לא לרצות את סופה. לכל היותר, הוא יכול לאהוב מתוך "לקיחת סיכון", כלומר להיות מודע לסכנה שהאובייקט של אהבתו יימצא בדיעבד כמי שאינו ראוי לאהבתו, והאהבה "תמות" כאשר ערכו של האדם האהוב יתפוגג בעיני האוהב." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 163)
• "כל מה שהוא רכוש גרידא ניתן להחלפה. אולם משום שהאהבה האמיתית אינה מכוונת לקבל מהזולת את מה ששייך לו, כלומר מה שנהפך אחר כך לרכושו של המקבל, אלא מכוונת בראש ובראשונה אל מי שהאחר "הוא", הרי אהבה אמיתית היא האהבה היחידה העשויה להוביל לעמדה המונוגמית. תנאי מוקדם לעמדה המונוגמית היא שבן הזוג נתפס בכל הייחודיות והחד פעמיות שלו שאין להן תחליף, כלומר ברוחניותו ובערכו מעבר לכל תכונה גופנית ונפשית, תכונות שדווקא מאפשרות להחליף כל אדם באדם אחר בעל אותן התכונות."(ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 163-164)
• "סתם מאוהבות, שהיא במהותה "מצב רגשי" חולף, כמעט מנוגדת מעצם טיבה לנישואים. אין זה אומר שאהבה אמיתית כשלעצמה היא הוכחה להצלחת הנישואים. נושא הנישואים הוא לא סתם עניין פרטי , זהו מבנה מורכב המסדיר את חיי החברה, אשר נקבע בחוק המדינה וקודש בידי מוסדות הדת, ומשום כך חודר עמוק אל התחום החברתי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 164)
• "האהבה היא רגש של קשר פנימי, ואילו הקשר המונוגמי בדמות הנישואים הוא הקשר כלפי העולם החיצוני. הבסיס לתחזוקה של הקשר הזה הוא הנאמנות. הבלעדיות דורשת מהאדם ליצור קשר "נכון", כלומר שלא זו בלבד שיהיה מסוגל להחזיק קשר, אלא שידע עם מי הוא מתקשר. תנאי מוקדם לכך הוא היכולת להחליט על בן זוג מסוים. הבגרות הארוטית, במובן של בגרות פנימית לקשר מונוגמי, מציגה של דרישות לאדם: להיות מסוגל להחליט (בלעדית על בן זוג מסוים ויחד ולהישאר נאמן לו (באופן מוחלט). (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 164-165)
• "הסופר דוסטויבסקי אומר: לאהוב מישהו, פירושו לראות אותו כפי שאלוהים התכוון לראותו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 165)
• "הבה נאמר שהאהבה חושפת את תמונת הערכים של האדם, ובכך היא זוכה להישג גדול מבחינה מטפיזית, זאת משום שהתמונה שאנו רואים תוך כדי הגשמת מעשה האהבה הרוחני היא "תמונה" של משהו בלתי נראה, לא מציאותי, שעדיין לא הוגשם. על כן בעשייה הרוחנית של האהבה אנו תופסים לא רק את הייחודיות והחד פעמיות של האדם האהוב כפי שהוא, את מה שהתורה הסכולסטית מימי הביניים כינתה בשם "הוויה" (עיזבון, haecceitas), אלא גם את מה שהוא, בייחודיות ובחד פעמיות שלו, יכול להיות, "מטרתו הסופית" (entelechie)." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 165-166)
• "אכן, המאוהבות מסנוורת את האדם, אך האהבה האמיתית הופכת אותו לרואה. היא מאפשרת לו לראות את האישיות הרוחנית של בן הזוג הארוטי שלו, על המהות שלו ועל האפשרויות הערכיות הגלומות בו. בהשפעת האהבה האדם חווה את האחר כעולם בפני עצמו, ועקב כך עולמו מתרחב. האהבה האמיתית מעשירה ומעניקה אושר לאוהב, אך גם מאתגרת את האדם האהוב כשהיא מראה לו את האפשרויות הערכיות שרק באהבה ניתן לחזותן מראש. האהבה מאפשרת לאדם האהוב להגשים את הערכים שהאוהב מקדים לראותם, משום שהוא שואף להיות ראוי לאדם האוהב אותו ולאהבתו. כך הוא נעשה דומה יותר ויותר לתמונתו כפי שזו מצטיירת בעיני האדם האוהב, ונהפך להיות יותר ויותר מי ש"אלוהים חשב ורצה שיהיה". לכן בעוד האהבה ה"אומללה", כלומר החד צדדית, מעשירה אותנו, האהבה המאושרת, ההדדית, היא במפורש יצירתית. באהבה הזוכה להיענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם." (ו. פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 167)
• "המחזות הרציניים מעניקים חוויות עמוקות יותר מן הקומדיות. הוא הדין בחוויות האהבה שלא עלו יפה כפי שקיווינו. אלה לא רק מעשירות אותנו , אלא גם עושות אותנו עמוקים יותר. הן הופכות אותנו לבוגרים יותר, לבשלים יותר. עם זאת, חווית ההעשרה הפנימית באהבה אינה חופשית ממתחים פנימיים." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 168)
• "גם האהבה המאושרת, ההדדית, אינה משוחררת תמיד מ"אומללות", ובייחוד כשהקנאה מפריעה לאושר. גם בקנאה מסתתרת אותה חומרנות ארוטית שכבר הוזכרה, שהרי ביסודה עומד היחס שלנו לאובייקט של אהבתנו כאל רכוש. האדם הקנאי נתייחס אל מי שלטענתו הוא אוהב כאילו היה רכושו, והוא אכן מוריד אותו לדרגה הזאת ורוצה אותו "רק לעצמו", ובכך הוא מאשר שהאהבה שלו נכנסה לקטגוריה של הבעלות." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 169)
• "נראה לי שאהבה מרחיקה לכת מעבר לסתם מפגש, משום שהיא תופסת את האדם לא רק בכל האנושיות שלו, אלא מעבר לכך בייחודיות ובחד פעמיות שלו, כלומר כאישיות. האדם הוא אישיות בזכות העובדה שהוא לא רק אדם אחד מיני רבים, אלא גם שונה מכל האנשים האחרים, ובשונות הזאת הוא ייחודי וחד פעמי, ורק משום שהאוהב תופס את האהוב כך, הוא נהפך ליחיד ולמיוחד, ואז הוא נהפך ל"אתה" עבור מי שאוהב אותו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 180)

• האהבה מגלה בנאהב את האפשרויות הטמונות בו ואשר לא מומשו עדיין, אפשרויות אלה הן ייחודיות , ולכן אי אפשר להבין אותן בהיגיון הצרוף (פאברי, 1983)
• פרנקל  מגדיר את האהבה כיכולת להבחין בייחודיות של האחר, כולל היכולת הגלומה בו אשר אולי אין הוא מודע לה , והיכולת לעזור לאחר לממש יכולת זאת (פאברי, 1992)
• באהבה הזוכה להענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם, כלומר: להיות חופשיים.(הרופא והנפש, פרנקל, 2010)
• "האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם" (פרנקל, 1970).
• הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על-ידי האהבה ובאהבה / פרנקל 1970
• החלטתי שאני רוצה שהיא תהיה אשתי. ולא משום שהייתה כזאת וכזאת, אלא משום שהייתה היא" (פרנקל, 2015).
• לדידו של פרנקל אין לצפות לאהבה ולא להציג אותה לראווה בפני כל. היא חומקת מפומביות בשל קדושתה, וסכנת החילול שלה נובעת מאובדן הבלתי אמצעיות המאפיינת אותה. היא מאויימת ע"י הפיכתה למושא בעיני אחרים ובעיני האדם עצמו כך שהייחוד המקורי עלול להעלם. האקזיסטנציאליות שלה עלולה להתמוסס לכלל עובדתיות גרידא. פרנקל מכנה זאת "הסתמת העצמיות" (פרנקל, 2010)
• אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אֶל הוד ותפארת אין-קץ
• בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות מילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו.
• מתוך התמסרות ל"אתה" האוהב זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה.
• האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם
• האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהוויתה הרוחנית , ביישות הפנימית
• שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו.
• האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים
• נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו
• האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את התווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב, ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו , שעדיין לא הגיעו לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד, אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
• מעשה-האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב, ויתירה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו לכדי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלו לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
• הבחירה במשמעות היא בחירה באהבה וההפך. האהבה כמו המצפון היא אי רציונלית ואינטואיטיבית
• רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותיי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה… אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו
• כשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי: בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם… בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות.

אושר, עונג

• "בדרך כלל העונג אינו משמש כלל כתכלית המאמצים האנושיים, אלא הוא תולדה שלהם , וכך עליו להישאר; וביתר פירוט, עליו להיות תוצאת לוואי של מטרה שהוגשמה. הגשמת המטרה יש בה סיבה לאושר. במילים אחרות, אם יש סיבה לאושר, האושר נובע מאליו, מוכנית, ובאורח ספונטני. ולכן, אין האדם צריך לרדוף אחר האושר, ומשעה שיש לו סיבה לאושר אינו צריך לחשוש עוד. יתרה מזאת, אי אפשר לרדוף אחר האושר. ככל שהאדם שם לו את האושר למטרה הוא הופכו בהכרח למושר תשומת לבו. אולם בדיוק בשל כך הוא מסיח דעתו מן הסיבה לאושר , והאושר עצמו יתפוגג כלעומת שבא" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 43-44)
• "לפי השקפתנו, עקרון העונג אינו אלא "אחיזת עיניים פסיכולוגית". העונג אינו המטרה של שאיפותינו, אלא תוצאה של התגשמותן." (ו.פראקל, הרופא והנפש, עמ' 67)
• "אילו ראינו בעונג את חזות הכול, החיים היו נדמים בעינינו חסרי משמעות בסופו של דבר, כי אם העונג הוא כל משמעות החיים, לחיים עצמם אין כל משמעות. כי מה הוא העונג בכלל? מצב נתון. האדם החומרני- וההדוניזם בדרך כלל חובר לחומרנות- יטען שהעונג הוא לא יותר מאשר תהליך בתאי המוח. האם למען הפעלת התהליך הזה כדאי לחיות, להתגבר על קשיים, לסבול ולעשות משהו?" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 68)
• "השמחה יכולה להפוך את החיים למשמעותיים בתנאי שהיא עצמה משמעותית, אך המשמעות שלה במובן הצר של המילה אינה קיימת בתוך עצמה, אלא מחוצה לה, כי השמחה תמיד מכוונת למשהו, לאובייקט מסויים…. אנו מתענגים על משהו אך אנו שמחים במשהו… רק הרגש המכוון לערכים יכול להעניק לאדם "שמחה" אמיתית. עכשיו ברור לנו למה השמחה לעולם לא תוכל לשמש מטרה בפני עצמה, ובעצמה לא תהיה מכוונה לעצמה, שכן היא מצויה בתוך ההתגשמות, בהתגשמות של פעולות רצוניות המכירות בערכים. קירקגור היטיב לבטא זאת כשאמר שהדלת לאושר נפתחת כלפי חוץ, ומי שמנסה לפרוץ אותה בכוח- היא נטרקת בפניו. מי שחותר לאושר ויהי מה, חוסם בפניו את הדרך אל האושר. על כן בסופו של דבר מתברר שכל חתירה לאושר – האושר ה"סופי" בחיי אדם- היא עצמה משימה בלתי אפשרית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 70-71)
• "האדם, לאמיתו של דבר, אינו שואף לאושר ואינו מחפש עונג. מה שחשוב לאדם הוא לא העונג, אלא הסיבה לעונג. ככל שהעונג הופך להיות התוכן של כוונתו והרהוריו, הוא מאבד את הסיבה לעונג, והעונג עצמו מאבד את משמעותו. ….אנו סבורים שהאדם אינו רוצה כלל היות מאושר, אלא רוצה שתהיה לו סיבה לאושר." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 175)
• "בסופו של דבר, השאיפה לעונג מכילה סתירה עצמית, שהרי ככל שאנו מרבים לרדוף אחריו, כן הוא בורח מאיתנו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 261)

סופציטוט

• עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח
• בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע , לשבט ולחסד, מה תהיה מצבת הזיכרון של קיומו.
• אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי? (מסכת אבות א, יד)
• "חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות ביסודן
• חיה כאילו אתה חי פעם שניה , וכאילו עשית מקודם את אותן השגיאות שאתה עומד לעשות כעת
• החיים הם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד
• אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות, וחופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, לריק קיומי ולנוירוזה.
• שלוש דרכים למציאת משמעות דרך אחריות:
  האחת היא תגובה למשמעויות הרגע בהתאם לערכי החברה או אם אינם באים בהלימה לערכינו ע"פ קול המצפון. השני, קבלת החלטות אחראיות כשיש אפשרות בחירה והאחרון הוא העדר תחושת אחריות כשהבחירה איננה בנמצא. (פאברי, 1992)
• חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות.
• החיים הם השואלים כל אדם ואדם. ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא ע"י מתן דין וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות..עצם מהותו של קיום האדם
• אם אתה צריך לקחת החלטה לעיתים אתה לא בטוח באמיתות שלה, אבל תעשה את זה בלב שלם
• חיים פירושם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד
• כאשר מתברר חוסר האפשרות למצוא תחליף לאדם, אותה שעה מופיעה אחריותו של אדם להווייתו ולרציפותה בכל גדולתה (אדם מחפש משמעות)
• אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות. זו עצם מהותו של קיום האדם
• על האדם להחליט, אם יגדיר את משימת חייו כקבלת אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו

• אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
• שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו בפעולה או בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו. פעמים יידרש אדם להסתפק בקבלת דין גורלו. כל מצב ומצב מצויין בייחודו ויש רק תשובה נכונה אחת על הבעיה שיוצר מצב מסוים 
• האדם בסופו של חשבון מחונן בכוח ההגדרה העצמית.
• "החוכמה היא שמשמעות הגורל טמונה בתגובותינו כלפיו” / לוקאס
• בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב. במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו. בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו.
• האדם בן חורין לבחור בין קבלת הצעה ובין דחייתה, היינו לקיים פשר בכוח או לאבד את זכותו בו
• ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים
• ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדםחופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה.
• תמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות
• כאשר איננו יכולים עוד לשנות את המצב, אנו מאותגרים לשנות את עצמינו
• שני גזעי בני אדם בלבד היו בעולם הזה- גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום.. החיץ בין טוב לרע, החיץ החוצץ בין כל בני האדם, נוקב ויורד למעמקים ונראה אפילו בקרקעית התהום שנפערה על ידי מחנה הריכוז, במחנות הריכוז- במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה- ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם. איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים
• ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית.
• אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחינו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז

דת ואמונה

• "אני כשלעצמי משוכנע שאם יש אלוהים , ואם הוא אמנם שועה לתפילות, וודאי יסווה זאת מאחורי מהלך טבעי של עובדות" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 39)
• "הלוגותרפיה, כשלעצמה, היא גישה חילונית לבעיות קליניות. אולם כאשר החולה איתן באמונתו הדתית, אי אפשר להימנע מהשימוש באמונותיו הדתיות לתכלית תרפויטית, וכך לפנות אל משאביו הרוחניים. ולשם כך הלוגותרפיסט יכול לנסות לשים עצמו במקומו של החולה." (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 128)
• "לאור תורת הלוגותרפיה אין פירוש הדבר נקיטת עמדה בין תיאיזם להומניזם. כיוון שלאור הלוגותרפיה דת היא תופעה אנושית, ועל כן ראויה ליחס רציני. יש להתייחס אליה כמות שהיא , ולא לפטור אותה בהפחתת ערכה לתופעה תת אנושית, על דרך הרדוקציוניזם. יחס רציני לדת מאפשר הסתייעות במשאבים הרוחניים של החולה. בהקשר זה, רוחני פירושו אנושי באורח ייחודי ואמיתי. ובמובן זה סעד רפואי הוא מתפקידו הלגיטימי של הרופא. מובן גם שאפשר להסתדר בלעדיו, ובכל זאת להישאר רופא, אולם- אם נזכיר את ניסוחו הקולע של פול דיבואה- עלינו לתת את דעתנו לכך שהדבר היחיד שיבדיל אז בינינו ובין וטרינרים יהיה ציבור הלקוחות" (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 168)
• " הלוגותרפיה אינה חוצה את הגבול שבין פסיכותרפיה לדת, אולם היא משאירה את דלת הדת פתוחה ואת ההחלטה אם להיכנס בעדה אם לאו היא משאירה בידיו של החולה. החולה הוא ששומה עליו להחליט אם יפרש את מושג האחריות במונחים של היות אחראי כלפי האנושות, החברה, המצפון, או האלוהים. בידיו ההחלטה כלפי מה, כלפי מי ועל מה הוא אחראי. חוקרים רבים בתחום הלוגותרפיה הצביעו על כך שהיא מתיישבת עם הדת. אולם, הלוגותרפיה אינה פסיכותרפיה פרוטסטנטית, קתולית או יהודית. אי אפשר להעלות על הדעת פסיכותרפיה דתית כהלכתה, וזאת משום ההבדל המהותי שבין פסיכותרפיה לדת, שהוא הבדל ממדי. ראשית כול- מטרותיהן שונות. הפסיכותרפיה , מטרתה בריאות נפשית. מטרתה של הדת- ישועה." (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 170)
• "האדם אינו יכול לפרוץ את המחסום הממדי שבין העולם האנושי לעולם האלוהי, אולם הוא יכול להתקרב למשמעות העליונה דרך אמונה, אשר אמון בהוויה עליונה משמש לה כמתווך. ואולם אלוהים "נעלה מכל ברכות ושירות, ותשבוחות ונחמות הנאמרים בעולם", כמו שנאמר בתפילה העברית המפורסמת על המת, קדיש." (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 173)
• "לא ארגיש מושפל אם מישהו יחשוד שאני עצמי אדם דתי, אם אתה קורא 'דתי' לאדם שמאמין שמשמעות טוטאלית עליונה, משמעות שאי אפשר לחמוק ממנה. אני עצמי רואה דתיות כתשוקה למשמעות אולטימטיבית שאין מוחלטת ממנה." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 216)
• "למצפון יש קול והוא מדבר אלינו. זו תופעה שאי אפשר להכחישה, אך הדיבור שלו הוא תמיד תשובה. כאן מתגלה האדם הדתי כמי ששומע את התשובה טוב יותר מהאדם הלא מאמין משום שהוא חווה נוסף על כך גם את המדבר. בשפה הכפולה שלו, כשהוא מדבר עם מצפונו ועם עצמו בשיח האינטימי ביותר, השותף שלו לשיח זה הוא אלוהים. (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 90)
• "מה שהפסיכותרפיה, ובראש ובראשונה הפסיכואנליזה, רצו להיות הוא וידוי חילוני. מה שהלוגותרפיה , ובעיקר האנליזה האקזיסטנציאלית, רוצות להיות הוא טיפול נפשי רפואי. בל נבין את המשפט הזה שלא כהלכה. הטיפול הרפואי הנפשי לא נועד להיות תחליף לדת. הוא אפילו אינו שואף להחליף את הפסיכותרפיה המקובלת אלא להשלימה. לאדם המאמין (מבחינה דתית) המרגיש מוגן מבחינה מטפיזית אין לנו מה לומר ואין לנו מה להציע. אולם שאלה נפרדת היא , מה יקרה עם אלה שאינם דתיים? מה יקרה כשהם צמאים לתשובות על השאלות המעסיקות אותם בצורה מעמיקה ביותר, ולכן הם פונים לרופא? למי שחושד שהטיפול הרפואי הנפשי מתיימר לשמש תחליף לדת, נאמר רק שאין דבר הרחוק יותר מאיתנו. אנו ממשיכים להיות רופאים הן בלוגותרפיה והן באנליזה האקזיסטנציאלית, ורוצים להישאר כאלה. אין לנו שום עניין להתחרות בכמרים. רצוננו רק לבדוק את הגבולות ואת האפשרויות של הפעילות הרפואית. (ו.פראנקל, הרופא והנפש עמ' 241-242)
• "מובן מאליו שהדת ורפואת הנפש אינן מצויות באותו מישור קיומי, וגם ערכיהן מצויים ברמות שונות. המישור של בריאות הנפש שונה לחלוטין מזה של הצלת הנפש. הממד שבו נע האדם הדתי, גבוה וכוללני יותר מזה שבו פועלת הפסיכותרפיה, אולם הפריצה לממד הגבוה יותר אינה מתרחשת במודע, כי אם באמונה. האמונה היא העושה את הצעד אל האלוהי, כלומר אל הממד העל אנושי, ואי אפשר לדחוף את האדם לכך, ודאי לא באמצעות הפסיכותרפיה. נסתפק בכך שנסייע לאדם לא לנעול את השער אל העל-אנושי על ידי הרדוקציוניזם פרי הפסיכואנליזה בצורתה הלא מובנת וההמונית, שאותה "משווקים" למטופל. עלינו לשמוח אם לא מציגים למטופל יחס אל האלוהות לפי הדגם של "אלוהים הוא לא יותר מדימוי אב, והדת אינה יותר מאשר 'נוירוזה של האנושיות'", ומפחיתים בכך את ערכם של אלוהים והדת בעיניו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 244)
• "גם אם הדת היא רק אחד מתחומי העיסוק של הלוגותרפיה, הרי כפי שכבר אמרנו, היא מתייחסת אליה במלוא הרצינות מסיבה אחת פשוטה: ה"לוגוס" מציין רוח, ומעבר לכך- משמעות, בהקשר של הלוגותרפיה. אם אנו מגדירים את קיום האדם כ"קיום אחראי", הרי האדם אחראי להגשמה של משמעות מסוימת, אך בניגוד לשאלה "למה" הוא אחראי, בפסיכותרפיה עלינו להשאיר את השאלה "בפני מי" פתוחה ולהותיר את ההחלטה בידי המטופל. עליו להחליט כיצד הוא מבין את האחריות שלו, אם מדובר באחריות בפני החברה, בפני האנושות, בפני המצפון, בפני מישהו או משהו או בפני האלוהים." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 244-245)
• "מצדי לא ראיתי לעצמי זכות להאיר את משמעות החיים בפרשנות דתית כלשהי ולאפשר לחולה לשפוט אותה. האפשרות הזאת נתונה רק לכומר- לרופא אין זכות כזאת וגם אין הצדקה לכך, אולם לאחר שהתגלתה האמונה הדתית האיתנה של החולה, כבר לא עמד שום מכשול בדרך לעשות בה שימוש לתכלית תרפויטית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 257-258)

סופציטוט

הומור

• "ידוע כי הומור, יותר מכל דבר אחר באדם כמכלול, יכול להרשות לעצמו עמידה מהצד ולהתעלות מעל כל סיטואציה, ולו לשניות ספורות." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 78)
• "הצחוק וההומור מכל סוג יוצרים מרחק. הם מרחיקים את המטופל מן הנוירוזה. אין דבר שיכול ליצור את המרחק הזה בין האדם לבין הדבר שהוא פוחד ממנו יותר מן ההומור." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 206)
• "אין כמו הומור בשינוי עמדתו של האדם מול הנתונים וההתניות האנושיות שלו. האנקדוטה הבאה ממחישה את חשיבות העמדה הזאת לבעיית החרדה. במלחמת העולם הראשונה יושבים יחד קצין גרמני גבוה ורופא יהודי, ולפתע מתחילה הפצצה כבדה. הקצין מקנטר את היהודי ואומר לו, "הנה שוב רואים את עליונות הגזע הארי על הגזע השמי. נכון שאתה פוחד עכשיו, אדוני הדוקטור?" עונה לו הרופא היהודי, "מובן שאני פוחד, אבל מה עם העליונות? אילו היית פוחד כמוני, אדוני המפקד, כבר היית מזמן מתחפף מכאן"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 206-207)
• "ההתכוונות הפרדוקסלית של פראנקל הוא הנכונות לעורר הומור באופן מכוון….אכן , את ההתכוונות הפרדוקסלית מן הראוי לנסח בהומור ככל האפשר. ההומור הוא בסופו של דבר תכונה אנושית מהותית המאפשרת לנו להתחזק באמצעות יצירת מרחק מכולם, לרבות מעצמנו. כל אימת שאנו עושים שימוש בהתכוונות הפרדוקסלית, אנו משתדלים לגייס את היכולת הזאת של ההתרחקות, שהא תכונה אנושית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 264)
• הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים.. גם במחנה ריכוז, על אף הסבל הממלא את ההוויה כולה
• אלמלא יכולתי לצחוק, לא הייתי מסוגל לשרוד.. צחוק עזר לי להתרומם אל מעל ומחוץ למצב הנורא בו היינו שרויים
• ההומור הוא תופעה אנושית המאפשרת לאדם לראות כל מיני דברים בפרספקטיבה. ליצור מרחק בינו ובין מה שעליו להתמודד עמו. יתרה מכך, ההומור מאפשר לאדם להינתק מעצמו ובכך להשיג את מלוא השליטה האפשרית בעצמו

(ניתן למצוא התייחסות נוספת להומור, בכוונה פרדוקסלית )

סופציטוט

• מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו
• צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
• החיים הם השואלים כל אדם ואדם. ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא ע"י מתן דין וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות..עצם מהותו של קיום האדם
• לעולם לא מאוחר להתחיל למלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה (לוקאס, 1998)
• מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך (פראנקל מצטט את ניטשה "האדם מחפש משמעות" עמ' 97) (מקור המשפט מתוך הספר "דמדומי האלים" של ניטשה Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin) ועל פי ויקיפדיה הוא מופיע גם בספרו של ניטשה "אנושי אנושי מדי"). להלן הציטוט באנגלית –  "He who has a why? to live for can bear almost any how?

• "מה שאני מכנה השאיפה למשמעות, אפשר להגדירו כמאמץ הבסיסי של האדם לחפש לו משמעות ותכלית ולהגשימם" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 45)
• "עלינו להישמר פן נשוב ונשקע בהטפה למען כוח רצון, או להוראת הוולונטריזם. אי אפשר לתבוע ממישהו לרצות או לשאוף למשהו ואף לא לצוות זאת עליו. אדם אינו יכול לשאוף לרצות. ואם ברצוננו לחשוף את השאיפה למשמעות יש להבהיר את המשמעות עצמה" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 55)
• "החיפוש של האדם אחר משמעות הוא כוח מניע ראשוני בחייו, ולא "רציונליזציה שניונית" בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. משמעות זו ייחודית וסגולית במובן הזה, שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאה. רק בדרך זו היא תישא ערך שיש בו כדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 160)
• "כך גם הקיום האנושי בעצמו הוא קיום בעל משמעות, גם אם איננו מבינים אותה כהלכה. יש משהו, כמו ידיעה מוקדמת של משמעות, וזהו גם היסוד למה שאנו קוראים בלוגותרפיה "השאיפה למשמעות". האדם-אם ירצה ואם לאו- מאמין במשמעות כל עוד הוא חי. " (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 246)
• "הלוגותרפיה, בייחוד לעומת האנליזה האקזיסטנציאלית, היא יותר מניתוח סתם, היא חותרת בראש ובראשונה להיות תרפיה בהתאם לשמה. היא אינה עוסקת רק בקיום, אלא בעיקר במשמעות, כלומר בלוגוס. כך זוכה ה"שאיפה למשמעות" למקום של כבוד בלוגותרפיה. השאיפה הזאת למשמעות אינה יותר מעובדה קיימת, שגם האנליזה הפנומנולוגית מאשרת אותה, והיא שהאדם במהותו שואף לגלות משמעות בחייו ולהגשים אותה." (ו.פראנקל הרופא והנפש, עמ' 259-260)

סופציטוט

• השאלה איננה: האם יש לי או אין לי , אלא: להיות או לחדול. החיפוש אחר רווח מוחלף בחיפוש אחר משמעות (לוקאס, 1995)
• לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה (לוקאס, 1998)
• החיפוש אחרי משמעות הוא במישור היומיומי הפשוט, בתגובה למצב הרגעי, ובקבלת מטלות החיים הפשוטות (פאברי, 1983)
• לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)
• אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו.
• היחיד זקוק לחברה כדי להעניק משמעות לקיומו, גם החברה מצדה זקוקה לקיומו האינדיווידואלי כדי לזכות במשמעות
• צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
• אסור לנו להסס מלהטיל על אדם את התפקיד להגשים פשר פוטנציאלי. רק בדרך זו אנו מעוררים את שאיפתו לפשר מחביונה
• אנו יכולים לגלות פשר זה בחיים בשלוש דרכים שונות: א. בעשיית מעשה, ב. בהתנסות בחוויה של ערך, ג. בסבל.
• השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה.
• לוגוס הוא מילה יוונית שפירושה: 'משמעות', 'פשר'. לוגותרפיה … מרכזת את עיוניה במשמעות ההוויה האנושית וכן בחיפושי האדם אחר משמעות זו
• שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר.
• אין אנו ממציאים את פשר קיומנו, אלא בעצם – רק מגלים אותו
• הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים
• שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא ”שכלון שניוני” בלבד של דחפים אינסטקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו  חייב ויכול למלא. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר
• בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
• הסמים מעניקים לנו אשליה של משמעות..
  ההתמכרות , שהיא צורה.. של רדיפה אחרי תענוג , מחטיאה.. את מטרתה .. ההתמכרות פותרת כביכול את בעיית חוסר המשמעות , מאחר שהעולם המעוות של המתמכר נראה לו כאילו הוא פתוח לממדים חדשים. אך השיבה למציאות היא מרה ביותר. המתמכרים חיים בעולם של אשליות , שהוא מסוכן ואף קטלני, והם אינם מבחינים במטרות האמיתיות שלהם. (לוקאס, 1998)
• היכולת החד פעמית והיחידה במינה לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב (פרנקל, 1985
• פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון
• קביעת משמעות לחיים עונה על השאלה ”מדוע אני קיים?” ומסייעת במימוש משמעות זו
• משמעות החיים משתנה מאדם לאדם, מיום ליום, ומשעה לשעה. מה שחשוב לכן הוא לא משמעות החיים בכלליות, אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון
• שרירה וקיימת העובדה, שאפשר למצוא משמעות בכל התנאים, ואפילו בגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת
• צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
• "הפניה אל החיובי היא הפניה אל המשמעותי"/ לוקאס
• "יכולתנו לגלות היבטים חיוביים אינה תלויה בהשפעות חיצוניות. החיובי טמון בנו. איננו יכולים לכפותו על אף אחד וגם איננו יכולים לקבל אותו מאף אחד" / לוקאס
• "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו" (אדם מחפש משמעות)
• "פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון" (אדם מחפש משמעות)
• חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויה של יופי, אמנות או טבע. אך יש גם תכלית בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות לא גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות . אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנות ולו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמוד בו אומץ-רוחו, הדרת כבודות ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודות וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה- או לוותר עליהן. והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי

• "אחד הנתונים הבלתי אמצעיים ביותר העולים מניסיון החיים הוא שהאדם נדחף בידי הדחפים, אולם נמשך למשמעות. פירוש הדבר, שההחלטה בידו תמיד אם לפעול למען הגשת משמעות. ועל כן, הגשת משמעות פירושה תמיד קבלת החלטות"  (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 54)
• "יש בין חבריי החושדים שתשוקתי לטיפוס הרים קשורה לעניין שלי ב"פסיכולוגיית הגבהים", כמו שקראתי ללוגותרפיה, שזיהיתי ופרסמתי לראשונה בשנת 1938. פסיכולוגיה זו היא ניגוד לפסיכולוגיות המעמקים, שמעמיקות למסתורין של הלא מודע הדינמי." (ו.פראנקל, זיכרונות, עמ' 43)
• "הפסיכולוגים יצרו את הביטוי "פסיכולוגיית המעמקים", אך מה באשר ל "פסיכולוגיית הגבהים"- השואפת לא רק לעונג, אלא כוללת בתחום הראייה שלה גם את המשמעות? עלינו לשאול את עצמנו אם לא הגיע הזמן שלא נראה את קיומו של האדם רק במעמקיו, אלא גם בגבהיו. שנעבור במודע לא רק את השלב הגופני, אלא גם את השלב הנפשי, ונכוון את עצמנו עקרונית לתחום הרוחני." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 29)
• "האדם נדחף על ידי הדחפים ונמשך על ידי הערכים שלו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 91)

סופציטוט

• ככל שאדם שוכח את עצמו, הוא מוצא עצמו
• אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו.
• אלמלא יכולתי לצחוק, לא הייתי מסוגל לשרוד.. צחוק עזר לי להתרומם אל מעל ומחוץ למצב הנורא בו היינו שרויים
• רק בני אדם מעטים מסוגלים להתעלות לרמה מוסרית גבוהה כזו. רק מעטים מן האסירים קיימו את חירותם הפנימית וקנו להם אותם ערכים שסבלם העמיד לפניהם. אך אם מצוי מקרה אחד בלבד ממין זה, הרי דיו להוכיח, כי כוחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני.
• הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
• היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו.. פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו
• כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא , לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים , אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
• לגבי פראנקל, המימד האנושי הוא מימד החופש : "לא חופש מתנאים" ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים; לא חופש מן אלא חופש ל- , "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם). ובכן , נעשים אנו בני אדם ממש, רק כאשר ממריאים אנו במימד החופש.
• משמעות היא לא רק משהו שמתהווה מהקיום אלא משהו שמתעמת עם הקיום.
• כוח ההתרסה של רוח האדם.. מאפשר לנו להתגבר על לחצי הסביבה ועל האינסטינקט שלנו, להתעלות על כל מצב שעלול גורלנו לגזור עלינו

• הזיקנה לא מחסלת את כוח החיות שלנו אלא מעצבת אותו מחדש.. גיליתי שכל אדם מזדקן או זקן מהווה עולם מיוחד , לפעמים עשיר מרגש, מקסים, ולפעמים דל ועצוב אך תמיד מעניין ומאלף (דוד גוטמן)
• הרוגע יכול לשמש אידיאל שרצוי להשיגו, כדי לקבל את מה שהטבע בלאו הכי מכין לנו, וכדי לא לקצר את ימינו במו ידינו (דוד גוטמן, 2007)
• בין המעלות היכולות להתפתח בזקנה נמצאים הרוגע ושלוות הנפש אשר רבים רואים בהם את המעלות הגדולות ביותר של הזקנה (גוטמן, 2007)

• "חירות האדם אין פירושה השתחררות מנסיבות אלה או אחרות, אלא החירות לנקוט עמדה ויהיו הנסיבות והתנאים שהוא נתקל בהם מה שיהיו" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 23).
• "אפשר ליטול מן האדם הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו" (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 112)
• מכאן שעצם היותם של החיים בני חלוף אינו נוטל מהם את טעמם. ובכך מתגלה אחריותנו. שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות מיסודן. האדם בוחר בלי הרף מתוך שפע האפשרויות שבהווה: איזו מהן תידון לחידלון ואיזו מהן תוגשם? איזו בחירה תהפוך למציאות ממשית אחת ולתמיד, ל"עקבות נצח בחולות הזמן"? בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע, לטוב או לרע, מה תהייה מצבת הזיכרון של קיומו." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 192)
• "ודאי, האדם הוא יצור שיש לו סוף, וחירותו מוגבלת. אין זו חירות מתנאים, אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים. כפי שהגדרתי זאת פעם: "כפרופסור לשני תחומים, נוירולוגיה ופסיכיאטריה, אני מודע במלואי לשיעור שבו האדם כפוף לתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. אבל נוסף על היותי פרופסור בשני תחומים, אני גם ניצול של ארבעה מחנות- כלומר מחנות ריכוז- ובתור שכזה אני עד לשיעור הלא צפוי שבו האדם מסוגל להפגין עמידות והתנגדות גם בתנאים הכי קשים שאפשר להעלות על הדעת"." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 206-207)
• "לא, האדם אינו תלוי כליל בתנאים בעולם דטרמיניסטי, אלא הוא עצמו קובע אם להיכנע לתנאים או להיאבק בהם. במילים אחרות, בסופו של דבר האדם הוא בעל כוח הגדרה עצמית. קיומו אינו קיום סתמי, אלא הוא מכריע בכל עת מה יהיה קיומו, מה יהיה גורלו ברגע הבא." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 208)
• "יש לאדם היכולת לשנות את העולם לטובה אם אפשר, ולהשתנות לטובה בעצמו אם זה נחוץ." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 208)
• דוגמא לשינוי התנהגותי מתוך בחירה של "רב המרצחים משטיינהוף". – (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 208-210).
• "אפשר לחזות מראש תנועות של מכונה, של אוטומט. יתר על כן, אפשר אפילו לנסות ולחזות מראש את המנגנונים או הדינמיקות של נפש האדם. אך האדם הוא יותר מנפש." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 210).
• "כך או כך, חירות אינה המילה האחרונה. חירות היא רק חלק מהסיפור ומחצית האמת. חירות היא רק היבט אחד של הפנומן כולו, שהיבטו הנגדי הוא אחריות. למעשה, החירות עומדת בסכנת הידרדרות לביצת השרירותיות, אלא אם כן היא תתקיים במונחים של אחריות. מכאן ההמלצה שלי, שמן הראוי להוסיף לפסל החירות של החוף המזרחי את פסל האחריות בחוף המערבי." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 210)
• "לאדם ולחיה ממד ביולוגי ופסיכולוגי משותף. גם אם בממד האנושי שלו השאיר האדם את קיומו כחיה הרחק מאחוריו, והוא נושא על עצמו בראש ובראשונה את חותם אנושיותו, הרי במובן מסוים לעולם לא יחדל להיות חיה. מטוס על מסלול יכול לנוע כמכונית, אך הוא נהפך למטוס של ממש רק כשהוא מתרומם באוויר במרחב התלת ממדי. כך גם האדם: הוא חיה, אך גם הרבה יותר ממנה. הוא עולה על החיה בממד שלם- ממד החירות. חירותו של אדם אין פירושה חופש מתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. החירות הזאת אינה חופש ממשהו, אלא חופש למשהו. חופש לנקוט עמדה אל מול כל התנאים, והאדם נהפך לבן אנוש אמיתי רק כשהוא מתרומם אל ממד החירות." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 15)
• "האובייקטיביות של העולם מניחה שכל פרספקטיבה היא חלקית ושכל השקפת עולם היא רק קטע מתוך השלם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 40)
• "האדם הוא כמובן מותנה, כלומר, תלוי בתנאים. די לחשוב על התנאים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים- ומבחינה זאת אינו משוחרר מהתנאים הללו. נכון לומר שאינו חופשי ממשהו, אלא חופשי למשהו. באפשרותו לנקוט עמדה מול כל התנאים הללו…איני זקוק לכך שיפנו את תשומת לבי להתניה שבה נתון האדם. ככלות הכול אני רופא מומחה בשני תחומים: בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, ולפיכך אני יודע די הצורך על ההתניה הביו-פסיכולוגית של האדם. ולא זו בלבד שאני רופא מומחה בשני תחומים ברפואה, אלא אני ניצול של ארבעה מחנות ריכוז. על כן אני יודע משהו על החופש של האדם להתעלות מעל לנסיבות, להתמודד מול הנסיבות הקשות והגרועות ביותר, להתקומם נגד כל הנסיבות בעזרת מה שאני מכנה "יכולתה של הרוח האנושית להתמרד ולעמוד בכל אתגר"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 45-46)
• "הפסיכולוג האקזיסטנציאליסטי המוביל מניו יורק, רולו מיי, סבור שהפסיכואנליזה מגבירה את הפסיביות של המטופל ומסייעת לו לא לראות בעצמו גורם המקבל החלטות ומי שאחראי לקשיים בחייו, והוא ממשיך בהערותיו העוקצניות, "הגישה האקזיסטנציאלית מחזירה את הרצון ואת ההחלטה למרכז התמונה", ומסיים את דבריו בקטע מספר תהילים, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". " (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 94)
• "הפרופסורים האמריקנים מעלים על נס את אידיאל החופש, אך החופש שהם מתכוונים אליו הוא שלילי מטבעו וזקוק להשלמה באמצעות רעיון חיובי- רעיון האחריות. מתי כבר יציבו אח תאום לפסל החירות במזרח ארצות הברית- פסל האחריות במערב?" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 98-99)
• "אין חופש ללא גורל. החופש הוא חופש רק מול הגורל, התנהלות חופשית כלפי הגורל." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 110)
• "ריבוי האפשרויות, שמתוכן עליו להגשים רק אחת בהוויה שלו, הוא המאפיין את קיומו (אפשר להגדיר את הקיום האנושי כ "קיום שפירושו להיות אני"). אין רגע בחיי האדם שבו יוכל להימלט מהכורח לבחור בין האפשרויות. הוא יכול לעשות "כאילו" אין לו בחירה וחופש החלטה. העשייה הזאת, ה"כאילו" הזה, הם חלק מן המהות הטרגי-קומי של האדם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 111)
• "הנוירוטי חוסם לעצמו את הדרכים לאפשרויות האמיתיות שלו, הוא עצמו מכשול בדרכו אל מה שהוא "יכול להיות". כך מידלדלים חייו, והוא מוציא את עצמו מן "המציאות של ההתפתחות" במקום להגשימה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 112)
• "למרות כל מה שנלקח מן האדם במחנה בשעה הראשונה לבואו, עד לנשימתו האחרונה לא יכלו לקחת ממנו את החופש להתייחס לגורלו כך או אחרת. זה כל ההבדל בין "כך" או "אחרת"…. שינויי האופי במחנה הם תוצאה של שינויים מצביים עקב תנאים פיזיולוגיים (רעב, חוסר שינה וכו') ונתונים נפשיים (רגשי נחיתות וכו'), אך בסופו של דבר הם תוצאה של עמדות רוחניות, שכן בכל מצב יש לאדם חופש ואפשרות להחליט בעד או נגד השפעת הסביבה שלו. גם אם האדם עושה שימוש בחופש הזה רק לעיתים נדירות- הוא עומד לרשותו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 127)

סופציטוט

————————————————————————————

• לגבי פרנקל בני אדם, על אף שהם מושפעים מכל הגורמים האלה (ביולוגי, פסיכולוגי, חברתי), הם מחזיקים בשטחי חופש נרחבים , שבהם אין גורלם נקבע בכלל, ושבהם ניתן ליחיד לעמוד באומץ על שלו (פאברי, 1983)
• אדם שהיה נתון זמן רב כל כך למועקה נפשית כה כבירה, ודאי שרוי בסכנה כלשהי לאחר שחרורו, בפרט אם השחרור ממועקה זו בא פתאום
• אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות, וחופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, לריק קיומי ולנוירוזה
• בחופש טמונה שמחה (כי הבחירה מהווה פעולה יצירתית) ואף משמעות (כי פעולה יצירתית מולידה גורמי משמעות)
• מימד החופש הינו החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסוים (פאברי, 1983)
• באהבה הזוכה להיענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם, כלומר: להיות חופשיים.(הרופא והנפש, פרנקל, 2010)
• אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
• ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים.
• האדם בן חורין לבחור בין קבלת הצעה ובין דחייתה, היינו לקיים פשר בכוח או לאבד את זכותו בו
• מימד החופש הינו החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסוים (פאברי, 1983)
• כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא , לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים , אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
• לגבי פראנקל , המימד האנושי הוא מימד החופש : "לא חופש מתנאים" ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים; לא חופש מן אלא חופש ל- , "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם). ובכן , נעשים אנו בני אדם ממש, רק כאשר ממריאים אנו במימד החופש.
• ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדםחופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה.
• ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים
• אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחינו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז

• שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם
• שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר.
• אנו נחשבים לאנשים ייחודיים, העוברים במשך חייהם מן הלידה עד למוות, שרשרת ייחודית של מצבים. כל מצב וכל רגע שאינם ניתנים לשחזור, מציעים לנו משמעות אפשרית מסוימת. אם נענה להצעות הרגעיות האלו, יהיו חיינו משמעיים. מרגע לרגע משתנה משמעות הרגע, וכן גם מאדם לאדם. (מתוך "המשמעות של חייך")
• חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות.
• בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
• שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם (לוקאס, 1998)
• פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון
• משמעות החיים משתנה מאדם לאדם, מיום ליום, ומשעה לשעה. מה שחשוב לכן הוא לא משמעות החיים בכלליות, אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון
• שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם, וחייו של כל אדם הם ייחודיים בכך שאין אדם שיכול לחזור עליהם- בזכות ייחודיות הקיום שלו.
• חיים פירושם.. נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד, ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.

ייעוץ וטיפול לוגותרפי

• "גם אפשרויות היישום של הלוגותרפיה הנדונות בספר זה הן שלוש במספר. ראשית לכל, את הלוגותרפיה אפשר ליישם בטיפול בנאורוזות נאוגניות; שנית, הלוגותרפיה היא דרך טיפול בנאורוזות פסיכוגניות, כלומר נאורוזות במובן המקובל של המילה; ושלישית, הלוגותרפיה היא שיטת טיפול בנאורוזות סומטוגניות, או לדידנו, מחלות סומטוגניות בכלל. כפי שאנו רואים, ברצף הזה של הנושאים שלפנינו משתקפים כממדיו של האדם" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 6)
• "הפסיכיאטר מוכיח למטופל שלו כי החיים לעולם אינם מאבדים ממשמעותם. מובן שאינו יכול להצביע לפני המטופל שלו על מהותה של המשמעות הזאת, אבל הוא בהחלט יכול להוכיח לו את עצם קיומה של משמעות, האצורה בחיים עצמם: הממשיכים להיות מלאי משמעות ויהיו הנסיבות אשר יהיו" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 8)
• "אין זה מתפקידה של הלוגותרפיה לתת תשובות. תפקידה האמיתי הוא בעצם לעורר לחיפוש אחר תשובות. תפקיד זה תואר בידי אמריקני צעיר שכתב לי מוייטנם: "עדיין לא מצאתי תשובה לשאלות שעוררה בי הפילוסופיה שלך, אבל אתה הבאת לפעולתו המוחדשת של מנגנון האנליזה העצמית שלי". (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 56)
• "הפסיכותרפיסט מנוע מלכפות ערכים על החולה. יש להפנות את החולה אל מצפונו שלו…מובן מאליו שבמקרי חירום אל לפסיכותרפיסט לדבוק בנייטרליות שלו. כאשר מאיימת סכנת התאבדות יש היתר גמור להתערב, משום שרק מצפון טועה יצווה על אדם להתאבד. בדומה לאמירה הזאת, כך נחוש אני בדעתי, כי רק מצפון טועה מסוגל לצוות על אדם לבצע רצח… אולם בדרך כלל אל לפסיכותרפיסט לכפות תפיסת עולם על החולה. שום לוגותרפיסט לא העמיד פנים שהוא יודע מהו ערך ומה אינו ערך, מה הדבר בעל המשמעות ומה חסר משמעות, מה מתקבל על הדעת ומה אינו מתקבל על הדעת" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 81-82)
• "אמת הדבר, שאנו הלוגותרפיסטים משוכנעים, ואם יש צורך אנו גם משכנעים את החולים שלנו, כי קיימת משמעות בת הגשמה. אולם איננו מתיימרים לדעת מהי המשמעות הזאת" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 84)
• "מובן שאותם היבטים של הלוגותרפיה שאינם קשורים לטיפול במחלה זו או אחרת, ותהיה נאורוזה נואוגנית, פסיכוגנית או סומטוגנית, אותם היבטים נגישים גם לכל אותם מקצועות יעוץ אחרים. אין כל סיבה מדוע הפסיכולוג הקליני, העובד הסוציאלי, הכומר, הכוהן והרב לא יתנו עצה וסיוע לבני אדם שמבקשים משמעות בחיים או תוהים על משמעות החיים: במילים אחרות, בני אדם הלכודים בתחושת הריק הקיומי." (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 84)
• "במקרים של נאורוזה נואגנית התרפיה הייחודית היא לוגותרפיה. לשון אחר, החולה הנקלע לייאוש קיומי בשל חוסר המשמעות לכאורה של חייו, זקוק ללוגותרפיה ולאו דווקא לפסיכותרפיה. ואולם, לא כך הדבר בנאורוזות הפסיכוגניות. כאן הלוגותרפיה אינה עומדת בניגוד לפסיכותרפיה, אלא היא עצמה מייצגת אחת מתוך האסכולות השונות של הפסיכותרפיה" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 117)
• "הלוגותרפיה אינה תרופה מרפאת כול כשם ששום שיטה משיטות הפסיכותרפיה אינה תרופה מרפאת כול….כיוון שהלוגותרפיה אינה תרופה מרפאת כול, לא תהייה כל התנגדות לשילובה בשיטות אחרות". (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 130)
• "כפסיכיאטר, או נכון יותר לומר פסיכותרפיסט, אני יכול לראות מעבר לחולשות הקיימות ומסוגל באופן אינטואיטיבי להכיר באפשרויות כיצד להתגבר על החולשות הללו. אני יכול לראות מעבר לעליבות של המצב ולגלות את המשמעות הטמונה בו. וכך ניתן להפוך את הסבל, שנראה חסר משמעות , להישג אנושי אמיתי. אני משוכנע שבסופו של דבר אין דבר שלא מכיל בתוכו את הזרעים של איזו משמעות . האמונה הזאת, במידה רבה, היא הבסיס של הלוגותרפיה" (ו.פראנקל, זיכרונות, עמ' 51-52)
• "אני נזכר ברופא אמריקני שבא אל המרפאה של בווינה ושאל אותי, "ובכן, אדוני הרופא, האם אתה פסיכואנליטיקאי?" ועניתי, "לא ממש פסיכואנליטיקאי, בוא נאמר פסיכותרפיסט." הוא המשיך לשאול, "באיזו אסכולה אתה דוגל?" עניתי, "התורה היא שלי. היא קרויה לוגותרפיה." "התוכל לומר לי במשפט אחד, מה פירושה של לוגותרפיה?" הוא שאל. "ולכל הפחות, מה ההבדל בין פסיכואנליזה ללוגותרפיה?" "כן", אמרתי, "אך תחילה אשאל אותך, התוכל לומר לי במשפט אחד מה לדעתך עיקרה של הפסיכואנליזה?" וזו היתה תשובתו: "בפסיכואנליזה המטופל צריך לשכב על דרגש ולספר לך דברים שלעיתים מאוד לא נעים לספרם." ולכך השבתי בשנינות מיד בשליפה מהמותן: "ובכן, בלוגותרפיה המטופל יכול לשבת זקוף במקומו, אך עליו לשמוע דברים שלעיתים מאוד לא נעים לשומעם." כמובן, הדברים נאמרו בהיתול ולא כגרסה תמציתית של תורת הלוגותרפיה" (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 158)
• "הלוגותרפיה נועדה לסייע למטופל למצוא פשר לחייו. כל זמן שהיא מעוררת את המודעות שלו ללוגוס הסמוי שבהווייתו, הריהו בגדר תהליך אנליטי. עד כאן דומה הלוגותרפיה לפסיכואנליזה. אך בניסיונה להחזיר דבר מה לתודעה, אין היא מגבילה את פעולתה לעובדות יצריות שבתוך הלא מודע של הפרט, אלא שוקדת גם על המציאות הקיומית, כגון הדרך לממש את הפשר הפוטנציאלי של קיומו כמו גם את שאיפתו לפשר." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 166)
• "הלוגותרפיה מבקשת להקנות למטופל את מלוא המודעות לאחריות שלו. מכאן שעליה להניח בידו את הברירה לקבוע על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה עצמו אחראי. משום כך נוטה הלוגותרפיסט, פחות מכל שאר הפסיכותרפיסטים, לכפות על המטופלים שיפוטים ערכיים, שכן הוא לעולם לא יניח להם להעביר אליו את האחריות לשיפוט. מכאן שעל המטופל להחליט, אם יגדיר את משימת חייו כקבלת אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 176)
• "הלוגותרפיסט דומה יותר לאופטומטריסט מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו תמונה של העולם כפי שהוא רואה אותה. האופטומטריסט מנסה לאפשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת. תפקידו של הלוגותרפיסט הוא להגדיל ולהרחיב את שדה הראייה של המטופל, כך שייחשף למלוא הספקטרום של פשר וערכים."(ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 176-177)
• "כשהמטופל עומד איתן על אמונתו הדתית, אין מקום להתנגד לשימוש בהשפעה התרפויטית שלה ולהפעלת משאביו הרוחניים. לצורך כך הפסיכיאטר יכול להעמיד את עצמו במקומו של המטופל." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 190)
• "מה שחסר כאן הוא התייחסות אחראית כלפי החולה. לדעת להתווכח איתו ולהשתמש באמצעים מתאימים במאבק, כלומר להיות מצוידים בנשק רוחני במאבק הזה. מה שאנו, והחולה הנוירוטי אף יותר מאיתנו, זקוקים לו, הוא שנתייחס לכל מה שהוא רואה כהשקפת עולמו, ונבדוק אותו באופן רציני וביקורתי בכל רגע נתון. עלינו להתמודד איתו בטענות נגדיות להשקפתו ולוותר על השימוש בטענות נוחות אך לא רלוונטיות, המבוססות על הביולוגיה, או אפילו על הסוציולוגיה. אם בכל זאת ננסה להשתמש בהן, פירוש הדבר שאנו מתחמקים מן הביקורת האימננטית ונוטשים את הרמה שבה השאלה מוצגת – הרמה הרוחנית- במקום להישאר ברמה זו ולהעז להיאבק על ההשקפה הרוחנית בנשק רוחני. בקרב הזה עלינו לעמוד בפרץ. להתמודד בנשק זהה, הנשק של השקפת העולם, אפילו למען ההגינות בלבד." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 37)
• "רופא בעל הכשרה ובעל הכרה מקצועית ביקורתית יימנע ממתן תרופות הרגעה לאדם מיואש הנאבק מאבק רוחני. בעזרת הכלים של הפסיכותרפיה בעלת האוריינטציה הרוחנית, ינסה להעניק לחולה תמיכה רוחנית, עיגון רוחני." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 37)
• "מובן מאליו שאין בכוחה של שום לוגותרפיה להחליף את הפסיכותרפיה. היא יכולה רק להשלים אותה (וגם זאת במקרים מוגדרים)." 0ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 41)
• "בשום פנים אין להתייחס לבעיה הרוחנית של אדם כאילו היא רק "תסמין", כי בכל המקרים זהו "הישג". בין שזה הישג שהחולה כבר השיג ובין שזה הישג שעלינו לעזור לו להשיג. מדובר כאן באנשים שאיבדו את שיווי משקלם הנפשי בעטיין של נסיבות חיצוניות. עמם נמנה למשל אדם, שאחרי שאיבד אדם קרוב ללבו אשר הקדיש לו את חייו, שוקע בחוסר ביטחון ומעלה את השאלה אם לחייו נותרה משמעות. אוי לאדם המאבד ברגעים כאלה את אמונתו במשמעות הקיום שלו. הוא נותר ללא משאבים. חסרים לו הכוחות שיש בהם להעניק לו עמדה חיובית כלפי החיים ללא תנאי- ועמדה כזאת אינה חייבת להיות מודעת או מנוסחת לגמרי. בהיעדר כוחות כאלה האדם מוכה הגורל לא יהיה מסוגל להתמודד עם המכות הניחתות עליו בשעות קשות, או לפצות את עצמו בכוחותיו הוא מול כוחו של הגורל, וכך נוצר אצלו היעדר פיצוי נפשי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 60)
• "אם ברצוננו לעזור לחולים שלנו לעשות את חייהם פעילים ככל האפשר, להעביר אותם ממצב של "חולה" למצב של "אדם", עלינו להביאם לא רק לידי כך שיחוו את חייהם מתוך אחריות להזדמנויות להגשמת ערכים, אלא גם להראות להם את אחריותם למילוי תפקידם הייחודי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 85-86)
• "הרופא אינו יכול להעניק משמעות לחיי החולה. בסופו של דבר, אי אפשר להעניק משמעות בכלל, אלא רק לגלותה. על החולה לגלות אותה בעצמו. הלוגותרפיה אינה שופטת בענייני משמעות והיעדר משמעות, ערכיות או חוסר ערכיות." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 100)
• "הנוירוזה מופיעה בו זמנית כתוצאה פיזית, כביטוי של גורם נפשי, כאמצעי בתחום הסוציולוגי, ולבסוף- כמודוס של קיום. רק המרכיב האחרון הזה מתאים לשמש נקודת מוצא לטיפול באנליזה האקזיסטנציאלית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 182)
• מה שחשוב באנליזה האקזיסטנציאלית, להוביל את המטופל למודעות ולהכרה באחריותו האישית, היה תפקידה של הלוגותרפיה, שבה יועד למטפל תפקיד של מיילד במובן של סוקרטס. אך היינו חוטאים בפרקטיקה לקויה אילו רצינו לכפות על החולה תפקיד כלשהו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 189)
• "משמעות הווידוי מבחינה פסיכותרפויטית כבר זכתה להערכה מכיוונים שונים. שוב ושוב מתברר שעצם הביטוי כבר מכיל השפעה מרפאת. מה שנאמר בפרקים הקודמים בספר זה על אודות השפע האובייקטיביזציה של התסמינים ויצירת הריחוק אצל החולים, חל על התקשורת בכלל, ועל התקשורת בעת מצוקה נפשית בפרט. סבל שמתחלקים בו הוא סבל שמתחלק." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 241)
• "בספרו של דונלד פ' טווידי, מצאנו את האמירה הבאה המאפיינת את ההבדל בין הפסיכואנליזה ובין הלוגותרפיה: "בפסיכואנליזה המטופל שוכב על הספה ומספר למטפל דברים שלא נעים לו לומר, ואילו בלוגותרפיה המטופל יושב על הכיסא ושומע מהמטפל דברים שלא נעים לו לשמוע." המחבר מוסיף שזו כמובן רק קריקטורה של המצב לאמיתו, אך הוא מצביע על התפקיד האקטיבי יותר של המטפל בלוגותרפיה. לנו נדמה שבמשל הנזכר לעיל המילים "אומר" ו"ושומע" משלימות זו את זו, ובהשלמה הזאת יוצרות אותה הדדיות העומדת ביסוד המפגש בין החולה לרופא." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 247)
• "אנו חותרים להפוך את הפסיכותרפיה לפסיכותרפיה עתידית שתעלה את עצמה לרמה של מטרה ערכית." (ו.פקראנקל, הרופא והנפש, עמ' 249)
• "האנליזה האקזיסטנציאלית אינה נותנת תשובות לשאלות המתייחסות לסולם הערכים ולדירוגם. האנליזה האקזיסטנציאלית וכל טיפול נפשי רפואי מסתפקים בטיפול שיוביל את החולה לחוות את הרגשת אחריותו ברמה גבוהה יותר. החלת הטיפול מעבר לנקודה הזאת, מעבר לתחום האישי של ההחלטות הקונקרטיות, היא בגדר איסור. על כן הרופא לעולם לא יכול להסיר את האחריות מן החולה ולהתיר לו לגלגל אותה עליו. אסור לו לכפות את דעתו על ההחלטות של החולה ולאלץ אותו לקבל את דעתו. נהפוך הוא, תפקידה של האנליזה האקזיסטנציאלית הוא להביא את האדם למצב שבו יגלה באופן עצמאי, מתוך ידיעת אחריותו לתפקידו, את המשמעות (שכבר אינה אנונימית) הייחודית והחד פעמית של חייו. אם האדם מגיע עד לכאן, הרי- בהתאם ל"תפנית קופרניקוס" שהזכרנו לעיל- הוא יהיה מסוגל לתת תשובה קונקרטית ויצירתית לשאלה של משמעות החיים, שכן זה סימן שהגיע למקום שלפי דורק – "מתן תשובה קורא ללקיחת אחריות". " (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 251-252)
• "בל נשכח שתמיד נוצרים מצבים שבהם הפסיכותרפיה הדרושה בדחיפות להצלת נפשות לא תוכל לוותר על התערבות מודעת בהחלטות החולה. הרופא אינו רשאי לנטוש אדם השרוי בייאוש גדול, ולא יקריב אותו למען עיקרון. הוא לא יניח לחולה ליפול, בדומה למדריך לטיפוס הרים ה"מחזיק את המודרך בחבל רופף" כדי לא לשחרר אותו מן המאמץ העצמאי הכרוך בטיפוס בהרים, אך כאשר סכנת הנפילה נעשית מוחשית, לא יסתפק רק באבטחתו באמצעות החבל ולא יהסס "למתוח אותו". הוא חייב למשוך בחבל כדי להעלות אליו את האדם שסכנה נשקפת לו. גם בתחומי הלוגותרפיה והטיפול הנפשי הרפואי קיימת אינדיקציה בעלת חשיבות קיומית להתערבות, למשל, בשעת איום בהתאבדות, אך אלה הם מקרים חריגים היכולים רק לחזק את התנהלותו הדיסקרטית של הרופא בשאלות ערכיו של החולה, בעיקרון שעליו לכבד את הגבול שהציב החולה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 253-254)
• "מצדי לא ראיתי לעצמי זכות להאיר את משמעות החיים בפרשנות דתית כלשהי ולאפשר לחולה לשפוט אותה. האפשרות הזאת נתונה רק לכומר- לרופא אין זכות כזאת וגם אין הצדקה לכך, אולם לאחר שהתגלתה האמונה הדתית האיתנה של החולה, כבר לא עמד שום מכשול בדרך לעשות בה שימוש לתכלית תרפויטית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 257-258)
• "למרות התוצאות החיוביות שמחברים שונים מייחסים ללוגותרפיה, איננו רואים בה תרופת פלא שמרפאת הכול. לא בכל מקרה אפשר לעשות בה שימוש, ולא כל רופא כשיר לעשות זאת באותה מידה. זה בלבד די היה בו לחייב אותנו לצרף את הלוגותרפיה לשיטות אחרות." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 265)

סופציטוט

• המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו , ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו (לוקאס, 1998).
• אם נתייחס לבני האדם כפי שהם, רק נעשה אותם רעים יותר, אך אם נטפל בהם כאילו הם כבר כפי שהם צריכים להיות, נביא אותם למקום שאליו יש להביאם
• עוגנים – תרומתה של טכניקת העוגן הלוגותרפי היא בשמירה על האדם, החזקתו מליפול במצבים מאתגרים, חיבורו לרוח, מציאת נקודות אור שישאירו אותו בחיים, יחזקו אותו ויתנו לו משמעות גם בתוך הקושי. אחיזה במקור כוח מאפשרת תנועה קדימה, יציאה ממשברים וחיפוש משמעויות ומטרות חדשות. (גוטמן, 1999)
• “פצעים נפשיים מימי הילדות יכולים לשמש הצטדקות לכישלונותינו בהווה או לשמש כאתגר מולו עלינו להתייצב” / אליזבת לוקאס
• ללוגותרפיה אין הסבר לפעולות האכזריות של הגורל, אולם בכוחה לעזור למצוא פוטנציאל של משמעות מאחורי גורל חסר תכנון . יתרה מזאת: היא יכולה לעזור לגלות סוג של חוכמה עילאית מאחורי המקריות המדכאת של איכות החיים . החוכמה היא שמשמעות הגורל טמונה בתגובותינו כלפיו” / אליזבת לוקאס
• "לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)

• האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כשהוא מתמסר לשירות של עניין מסוים או לאדם אחר. הוא נהפך להיות אדם שלם אך ורק מתוך התעלמות מעצמו (הרופא והנפש)
• יש מצבים שבהם אם אינך יוצא מן הדעת, פירושו של דבר שאין לך דעת לצאת ממנה.
• לחיות את עקרונות הלוגותרפיה פירושו להציע חלק מעצמך , כדי שחלק מאדם אחר יוכל לחיות חיים בריאים יותר (לוקאס, 1995)
• מתוך התמסרות ל"אתה" האוהב זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה.
• אין אנו מסוגלים להתקשר באורח ישיר לאושר, אלא רק לפעולות או לאנשים המעניקים לנו אושר באמצעות מסירותנו למשימה מסוימת או לאדם אחר (מתוך המשמעות של חייך)
• היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו

• כי שום אדם אין לו זכות לעשות עוול, גם אם נעשה לו עוול
• שום אדם אל יחרוץ משפט עד שלא שאל את עצמו בכנות גמורה, אם לא היה נוהג ממש כך במצב דומה

מטרה, תקווה, אמונה, עתיד

• מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך (פראנקל מצטט את ניטשה "האדם מחפש משמעות" עמ' 97) (מקור המשפט מתוך הספר "דמדומי האלים" של ניטשה Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin) ועל פי ויקיפדיה הוא מופיע גם בספרו של ניטשה "אנושי אנושי מדי"). להלן הציטוט באנגלית –  "He who has a why? to live for can bear almost any how?
• לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו.
• סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו
• "לא השמחה נחוצה לאנשים כי אם עילה לשמחה" פרנקל  (מתוך פאברי המשמעות של חייך)
• כל ניסיון להשיב לאסיר המחנה את כוחו הפנימי צריך היה להציב לפניו איזו מטרה לעתיד
• הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר במשימות ובמשמעויות שעל החולה לקיים בעתיד.
• לשאלת המטרה והתכלית של העולם בכלל או של הגורל הפוקד אותנו יש תשובה לאדם הדתי המאמין בהשגחה עליונה, כלומר בעל-משמעות, אך לאדם החילוני היא מאתגרת במיוחד. בייחוד בזמנים של ייאוש וספיקות זה יאלץ לחפש דת במובנה הרחב יותר, משמעות כלשהי שמתקבלת על דעתו במצבו הנתון, המיוחד לו. (פאברי, 1983)
• אמונה ותקווה – אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
• גם בטפסך על הצוק התלול ביותר, אל תפחד מהתהום הרובצת תחתך או מהקשיים שלפניך. התרכז במטלה המיידית: אחיזת יד חזקה, דריסת רגל בטוחה.
• הלוגותרפיה היא פחות רטרוספקטיבית ופחות אינטרוספקטיבית. הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר: במשימות ובמשמעויות שעל האדם לקיים בעתיד
• אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.

———————————————————

• "אפיונו המיוחד של האדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד- Sub specie aeternitatis. זה מקור ישועתו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי לעתים עליו לאלץ את רוחו ליטול משימה זו…. זכורה לי חוויה אישית. פצעים נוראים בכף הרגל שלי שנגרמו מנעל קרועה הכאיבו לי עד דמעות. הייתי מדדה בטור ארוך של אנשים מן המחנה אל מקום העבודה שלנו. משבי רוח קפואים עזים הכו בנו. אותה שעה הרהרתי בבעיות הקטנות הרבות לאין קץ בחיינו העלובים… קצתי במצב הזה, שהכריח אותי להרהר יום יום ושעה שעה רק בעניינים טפלים כאלה. העברתי את מחשבותי אל נושאים אחרים. פתאום ראיתי את עצמי עומד על הדוכן באולם הרצאות נעים, מואר וחמים. קהל קשוב ישב לפני על כורסאות מרופדות נוחות הרציתי על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז! כל מה שדיכא את רוחי באותו רגע נעשה לפתע אובייקטיבי, מתואר מנקודת הראות המרוחקת של המדע. בדרך זו הצלחתי איכשהו להתעלות על המצב, על סבלות השעה, והתבוננתי בהם כאילו היו נחלת העבר. אני והצרות שלי הפכנו לנושא מחקר פסיכולוגי מדעי של עצמי." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 123-124)
• "הייתי פעם עד למפגן דרמטי של הקשר העז בין אובדן האמונה בעתיד לבין ויתור מסוכן זה. פ' זקן הבלוק שלנו, מלחין ומחבר ליבריות ידוע למדי, לחש לי יום אחד, "אני רוצה לספר לך משהו, דוקטור. חלמתי חלום מוזר. קול אמר לי שאוכל להביע משאלה כלשהי, שרק אגיד מה אני מבקש לדעת, וכל שאלותיי יזכו לתשובות. מה שאלתי, לפי דעתך? שהייתי רוצה לדעת מתי תיגמר בשבילי המלחמה. אתה יודע למה אני מתכוון, דוקטור- בשבילי! רציתי לדעת מתי אנחנו, מתי המחנה שלנו, ישוחרר, והסבל שלנו ייגמר." "ומתי חלמת את החלום הזה?" שאלתי.   "בפברואר 1945", השיב. היינו בתחילתו של חודש מרץ.  "ומה ענה לך הקול שבחלומך?" כממתיק קול לחש לי, "שלושים במרץ." כשסיפר לי פ' על חלומו, עדיין היה מלא תקווה ושכנוע שדברי החלום יתאמתו. אך ככל שקרב ובא היום המובטח, התברר יותר ויותר לפי הידיעות מחזיתות המלחמה, כי אין סיכוי רב שנצא לחופשי בתאריך המיועד. בעשרים ותשעה במרץ חלה פ' פתאום וחומו עלה מאוד. בשלושים במרץ, הוא היום שלפי נבואת חלומו יקיץ הקץ על המלחמה ועל סבלו, הוא החל להזות ואיבד את ההכרה. בשלושים ואחד במרץ מת. לפי כל הסימנים מטיפוס. אלה שיודעים עד כמה הדוק הקשר בין מצב רוחו של אדם- אומץ ליבו ותקוותו או היעדרם- לבין מידת החסינות של גופו, יבינו כי אובדן פתאומי של תקווה ואומץ לב עלול להיות קטלני." ."  (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 126-127)
• "אוי למי שלא ראה עוד פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך לא ראה עוד טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ עד מהרה. התשובה האופיינית שבה אדם כזה היה דוחה כל נימוק שבא לעודד את רוחו, היתה אחת: "אין לי עוד למה לצפות בחיים". מה אפשר לענות על כך?" (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 129)
• "מבחינת הפסיכותרפיה וההיגיינה הנפשית יש ערך מיוחד לידיעת הייעוד או התפקיד בחיים. כמו כן, איינו מהססים להצהיר שאין דבר מתאים יותר לאדם שנאלץ לשאת את הקשיים האובייקטיביים והבעיות הסובייקטיביות, כלומר להתגבר עליהם, מאשר ההכרה שיש לו תפקיד בחייו. וככל שהתפקיד הזה "תפור" עליו, כך ניתן לראות בו ייעוד. הידיעה הזאת הופכת את היחיד למי שאין לו תחליף, ואת חייו לחד פעמיים. ניתן להבין את דבריו של ניטשה כך: ככל שה"איך", כלומר נסיבות לא נוחות, נסוג אל הרקע, כך עובר ה"מדוע" אל קדמת הבמה. אך זו איננה המסקנה היחידה שאפשר להסיק מן התובנה בדבר האופי המשימתי של החיים, אלא גם שהם נעשים משמעותיים יותר ככל שהם קשים יותר." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 85)
• "האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל ללא נקודת אחיזה בעתיד. גם ההווה מעוצב בדרך כלל על ידי העתיד. הוא משפיע על ההווה כמו המגנט על שבבי הברזל. כאשר האדם מאבד את ה"עתיד"- הזמן הפנימי, כל מבנה החוויות שלו הולך לאיבוד…. המילה "פיניס" בשפה הלטינית פירושה סוף, אך גם מטרה. ברגע שהאדם לא רואה בחייו את סופו של המצב הארעי, הוא גם אינו מסוגל לקבוע לעצמו מטרה או מטלה, ועל כן מאבדים החיים את תוכנם ומשמעותם בעיניו" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 128-129)
• "ההתמוטטות הנפשית בגלל היעדר אחיזה רוחנית, הנפילה לאדישות טוטלית, היתה תופעה ידועה ומפחידה בקרב האסירים…. הדבר בא לידי ביטוי במקרים שבהם חוויית ה"אינסופיות" תקפה את האסיר באופן פתאומי. אסיר אחד סיפר לחבריו שיום אחד חלם חלום מעניין: בחלומו קרא לו קול ושאל אותו אם לא היה רוצה לדעת משהו על העתיד, כי הוא (בעל הקול) יכול לנבא לו את העתיד. האסיר השיב כי היה רוצה לדעת מתי תסתיים מלחמת העולם השנייה עבורו. הקול בחלום ענה: בשלושים במרס 1945. כשהאסיר סיפר את חלומו, היינו בתחילת חודש מרס, הוא היה מלא תקווה ושרוי במצב רוח טוב. השלושים במרס התקרב והיה נדמה שאין סיכוי שהקול בחלום צדק. ככל שהימים נקפו והתקרבו למועד החיזוי, האסיר התייאש יותר ויותר. בעשרים ותשעה במרס הובל למרפאה כשהוא קודח מחום גבוה והוזה הזיות. ביום הגורלי עבורו, השלושים למרס- היום שבו עמד סבלו להסתיים- איבד את הכרתו. למחרת מצאו אותו מת מטיפוס הבהרות. כבר שמענו עד כמה תלויה חסינות האורגניזם במצב הרוח, בדברים כמו אומץ לחיים או עייפות מהחיים שסיבתם כנראה אכזבה, תקוות שנכזבו. יש אפוא מקום להניח בצדק ובמלוא הרצינות הקלינית, שהאכזבה של האסיר מן הנבואה הכוזבת שהשמיע הקול ששמע בחלום, הביאה לירידה בתנגודת האורגניזם שלו וגרמה לדלקת בחבויה בגופו להכניעו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 129-130)

סופציטוט

ממדי האדם

• "מימד התופעות הנואטיות(התבוניות), או המימד הנואולוגי- העומד בסתירה למימדים הביולוגי והפסיכולוגי. המימד הזה הוא שמאחד בתוכו את התופעות האנושיות היחודיות. אפשר גם להגדירו כמימד הרוחני. אולם, כיוון שלמילה "רוחני " באנגלית ((spiritualיש גם משמע דתי, יש להימנע ככל האפשר מן השימוש במונח זה. מובנו של המימד הנואולוגי בעינינו הוא המימד האנתרופולוגי ולאו דווקא התיאולוגי" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 25)
• "האדם עובר למימד הנואולוגי כל אימת שהוא שוקע בהרהורים על הודות עצמו- או, אם יש בכך צורך, מוצא פסול בעצמו; כל אימת שהוא הופך את עצמו למושא הרהוריו; או מקשה קושיות לעצמו; כל אימת שהוא חושף את היותו מודע לעצמו- או כל אימת שהוא מציג את עצמו בעל מצפון" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 25)
• "האמנות הוגדרה כאחדות בתוך רבגוניות. את האדם הייתי מגדיר כאחדות למרות ריבוי הפנים!" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 30)
• "בהקשר הזה נחוצה מילת אזהרה. כאשר אנו מדברים על מימד גבוה יותר לעומת מימד נמוך יותר איננו מתכוונים לשיפוט ערכי. מימד "גבוה יותר" אין מובנו אלא מימד מקיף וכולל יותר. זוהי נקודה חשובה מאד באנתרופולוגיה. ומשמעותה היא, לא פחות ולא יותר, ההכרה בכך שהאדם בהיעשותו ליצור אנושי, בשום פנים אינו חדל להיות בעל חיים, בדיוק כמו שמטוס אינו מאבד את יכולתו לנוע על אדמת נמל התעופה" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות", עמ' 35)
• "ניתן להגדיר את האדם כאחדות בתוך הרבגוניות. על אף אחדותו ושלמותו ליצור האנושי יש ממדים רבים, והפסיכותרפיה חייבת ללכת בעקבות כל אחד מהם. אין להשאיר דבר מחוץ לתשומת הלב, לא את הממד הסומטי, לא את הממד הפסיכולוגי ולא את הממד הרוחני." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 15)
• הקטגוריות: "בריא-חולה" חלות רק על בני אדם, לא על יצירותיהם הרוחניות". (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 39)
• "הקיום האנושי כדברי תומס הקדוש , הוא "אחדות בתוך ריבוי"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 46)
• "הממד הגבוה באונטולוגיה של הממדים משמעותו שמדובר בממד מקיף יותר, הכולל את הממד הנמוך ומכיל אותו בקרבו. לגבי הגל, הממד הנמוך נשמר בממד הגבוה יותר בכמה וכמה מובנים. הוא הדין לגבי בני האדם. הוא אמנם נהפך לאדם, אך עדיין נשאר גם חיה וגם צמח. דומה הדבר למטוס, שאינו מאבד את יכולתו לנוע על פני הקרקע כמכונית. מובן מאליו שעל היותו מטוס תעיד העובדה שהוא מסוגל להתרומם מעל הקרקע ולהמריא לאוויר." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 49-50)
• "הפסיכולוגיה האינדיווידואלית דוחקת בנו להיות אמיצים. אך נדמה שהיא שכחה את הענווה אל מול היצירה של הרוח האנושית בעולם, אל מול הרוחני כעולם בפני עצמו שאת מהותו וערכיו אי אפשר פשוט להשליך לרמה הפסיכולוגית באמצעות הפסיכולוגיזם. הענווה – אם היא אמיתית – היא סימן לכוח פנימי, שאינו נופל מן האומץ." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 51)
• "הבהרנו לא פעם שהיצור הקרוי אדם בנוי מרבדים, הוא בעל מבנה ריבודי. שוב ושוב הדגשנו שאנו רואים את האדם כשלמות גופנית-נפשית-רוחנית. גם הדגשנו שבפסיכותרפיה עלינו לזכור תמיד את השלמות הזאת, כלומר שלצד הרובד הגופני, לא רק הרובד הנפשי, אלא גם הרובד הרוחני חייב לשמש נקודת מוצא בתרפיה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 151)
• הלוגוס, בהקשר של לוגותרפיה, מסמל את הרוח האנושית ומעבר לה- את המשמעות. הרוח האנושית שייכת לתופעות האנושיות הייחודיות. בניגוד לרדוקציוניזם, הלוגותרפיה נמנעת מלהוריד את התופעות הללו לדרגה תת אנושית ולשייכן למקור הזה. כדי להתמקד בממד האנושי, מן הראוי להתייחס, בין השאר, לנטייה לחרוג מעבר לעצמי בכל הנוגע ללוגוס. אכן, הקיום האנושי מתעלה מעל עצמו ומתייחס תמיד למשמעות מסוימת. ברוח זו יכולים אנו לומר שהאדם בהווייתו האמיתית אינו להוט אחרי עונג או שליטה, אפילו לא אחרי הגשמה עצמית, אלא להוט הרבה יותר אחר יצירת משמעות. הלוגותרפיה עוסקת בשאיפה למשמעות, וכך נהפכת המשמעות, לצדה של הרוח האנושית, לאחד המוקדים של הלוגותרפיה המקיפה אותו כמו אליפסה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 205)

סופציטוט

• בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
• עלינו להאזין לאוזננו הפנימית הקולטת לחשים של משמעות עליונה ורחשים של היררכיית ערכים שאין לנו כל אפשרות להגיע אליהם בדרך אחרת. (פאברי, 1983)
• הבחירה במשמעות היא בחירה באהבה וההפך. האהבה כמו המצפון היא אי רציונלית ואינטואיטיבית
• היכולת החד פעמית והיחידה במינה לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב
• מצפון הוא.. קול משונה ודק, המשחק תפקיד מרכזי בחיינו. עלינו להאזין לאוזננו הפנימית הקולטת לחשים של משמעות עליונה ורחשים של הירארכיית ערכים, שאין לנו כל אפשרות להגיע אליהם בדרך אחרת. (פאברי, 1983)
• מציאת המשמעות כרוכה לפי פרנקל בזיהוי ובפענוח נכון של הרמזים שאנו מקבלים כל הזמן, במעין מבחן "רב ברירה" בו עלינו למצוא את התשובה המדויקת ביותר עבורנו בכל רגע ורגע.
• המצפון הוא תופעה אנושית סגולית, ולא תוצאה של תהליכי למידה, דמויות או גורמים אחרים. הוא מושפע אמנם מהרגלים שנלמדו ומהשפעות חיצוניות אחרות, אך הוא גם יותר מסיכום כולל של השפעות אלו. פראנקל מגדיר מצפון כיכולת אינטואיטיבית לגלות, "להריח" את "תבנית המשמעות" (הגשטאלט) הקשורה במצב נתון, הפשר של מצב מסויים.
• מוסריות אמיתית מתחילה רק כשמחליטים אנו לפעול למען מישהו או משהו ,ולא רק למען עצמנו. גם לא למען מצפון נקי
• ההאזנה למצפוננו היא הפעולה החשובה ביותר בדרך למציאת המשמעות. זה הופך את התנהגותנו לאנושית . ההאזנה לאוזן הפנימית
  למרות שמצפוננו עלול לטעות, חייבים אנו לשמוע בקולו. האפשרות שנשגה אינה פוטרת אותנו מלנסות.
• המצפון הוא המימד הנואטי (התבוני, הרוחני) ומהווה חלק מן המציאות כמו הגוף ונפש האדם
• השיטה הפנומנולוגית מדגישה את המציאות כפי שאנחנו חיים אותה ורואים אותה,והמצפון הוא חלק מן המציאות האנושית. קול משונה ודק המשחק תפקיד מרכזי בחיינו.

ציטוטים על המושג משמעות

• "המשמעות היא יחסית בהיותה קשורה לאדם מסוים הנתון במצב מסוים. אפשר לומר שהמשמעות משתנה בראש וראשונה מאדם לאדם, ושנית, מיום ליום, ואפילו משעה לשעה" (ו. פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 67)
• "משמעות היא הדבר שאליו מתכוונים, אם באמצעות שאלה ששואל אותי מישהו, או באמצעות איזה מצב שמשתמעת ממנו איזו שאלה התובעת מענה. אינך יכול להשיב על השאלה כלאחר יד "תשובה נכונה או לא נכונה". עליך לטרוח ולמצוא את המשמעות האמיתית הטמונה בשאלה שנשאלת. כמובן, האדם חופשי לענות על השאלות שהחיים מעמידים לפניו. אולם אין להחליף את החופש הזה בשרירותיות. יש לפרשו במושגים של אחריות. האדם אחראי למתן התשובה הנכונה לשאלה , למציאת המשמעות האמיתית הטמונה במצב זה או אחר. ומשמעות היא דבר מה שיש למוצאו ולא לתיתו, לגלותו ולא להמציאו" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 76)
• "אם החיים אמנם בעלי משמעות הם- הרי משמעותם אינה תלויה באורכם" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 94)
• "אעז לומר, כי אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכול, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו. חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." מילות אמת אלה הן מוטו בעיני לכל פסיכותרפיה. " (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 167)
• "השאלה בדבר משמעות החיים- בצורתה הגלויה או הנסתרת- היא שאלה ייחודית לבני האדם. לעולם אין לראות בהצגת השאלה הזאת כשלעצמה תופעה חולנית. היא פשוט ביטוי של הפן האנושי ביותר באדם…האדם לבדו מסוגל להתייחס לעצם קיומו ואל חייו כאל שאלה ולחוות ספקות לגבי השאלה הזאת." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 57-58)
• "המשמעות אינה זהה אצל כל אחד, אלא שונה מאדם אחד למשנהו". (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 73)
• "המשמעות קשורה למצב, ועל כן היא ייחודית וחד פעמית, ואותה "הייחודיות של האחד" יוצרת את הטרנס-סובייקטיביות שלה. לא אנו יוצרים את המשמעות, היא בבחינת נתון, גם אם הבנתה והגשמתה כפופות לסובייקטיביות של הידע של האדם ולמצפונו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 73-74)
• "בחיים לא מעניקים משמעות, אלא מוצאים אותה (אנו אומרים למצוא אותה ולא להמציא אותה, שכן את משמעות החיים לא ניתן להמציא, אלא רק לגלות)." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 75)
• "אפשר ללמוד מגודל הרגע על גודלם של החיים. גם על גובהו של רכס הרים אחד לא לומדים לפי עומקו של העמק, אלא לפי פסגת ההר הגבוה ביותר. כך גם על משמעות החיים יעידו הפסגות, ורגע אחד עשוי להעניק משמעות לכל החיים שלפניו. " (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 78)
• "בסופו של דבר אין זה משנה מה עיסוקו של האדם. חשוב הרבה יותר איך הוא מבצע את עבודתו, אם הוא אכן ממלא את התפקיד שהוקצה לו. לא "רדיוס ההשפעה" שלו חשוב, אלא אם הוא מבצע את המשימות שהוטלו עליו. אותו אדם "פשוט" שמבצע היטב את המטלות בתחום המשפחתי והתעסוקתי למרות "חייו הקטנים", עולה על המדינאי ה"גדול" שבמשיכת קולמוס אחת קובע את גורלם של מיליונים, אך מקבל את ההחלטות שלו באופן לא מצפוני." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 78)
• "אדם המוקף באהבה של בני משפחתו הוא מושא לאהבה שאין לה תחליף, ולפיכך יש משמעות לחייו- גם אם זוהי משמעות פסיבית לגמרי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 82)
• "אין מקום לשאול את האדם על משמעות החיים שלו באופן כללי, אלא מוטב להשיב על שאלות קונקרטיות שלו ולהדגיש את האחריות שלו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 131)
• "אמרנו שאין טעם לשאול אם יש לחיים משמעות, אלא יש להשיב תשובה לשאלה הזאת תוך כדי לקיחת אחריות לחיים. מכך נובע שהתשובה לעולם לא תינתן במילים, אלא במעשים. התשובה חייבת להתאים למצב הקונקרטי של השואל. עליה להכיל את אותו המצב. התשובה הנכונה תהיה מעשית ומעוגנת בקיום האנושי האחראי, כפי שהוא משתקף במצבים הקונקרטיים של האדם בחיי היומיום- המרחב הקונקרטי של אחריות האדם. במרחב הזה האדם אינו בר-החלפה. כבר הזכרנו את חשיבות המודעות לייחודיות ולחד פעמיות של האדם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 140)

משמעות בעידן המודרני 

• "בעידן שבו עשרת הדיברות איבדו כמדומה אצל הרבה אנשים את תקפותם המוחלטת, בעידן זה על האדם ללמוד להקשיב לעשרת אלפי הדיברות המשתמעים מעשרת אלפי המצבים המרכיבים את חייו" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 8)
• "בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד, יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. ואשר לדיברות הללו, עליו לפנות אל מצפונו ולבטוח בו. מצפון חיוני וער הוא הדבר היחיד שמקנה לאדם יכולת להתגונן מפני השפעותיו של הריק הקיומי, כלומר מפני קונפורמיזם וטוטליטריות." (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 79-80)

מומלץ לעיין גם בציטוטים על "מצפון"

סופציטוט

משמעות בעבודה, שעמום, אבטלה

• "השעמום הוא תזכורת מתמדת. מה מביא לשעמום? חוסר מעש. אך מטרת העשייה אינה להיפטר מהשעמום, אלא השעמום נוצר כדי לאלץ אותנו לצאת מחוסר המעש ולהתמודד עם המשמעות של חיינו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 135)
• "כאשר ערכים יצירתיים עומדים במרכז משימת חייו של אדם, המרחב להגשמתם מצוי בדרך כלל בתחום העבודה המקצועית. העבודה המקצועית מייצגת את התחום שבו הייחוד של הפרט מתחבר אל החברה, ובכך זוכה לערך ולמשמעות. אך המשמעות והערך קשורים להישג (כהישג למן החברה), ולאו דווקא למקצוע הקונקרטי. אין זה נכון שרק מקצוע מסוים מעניק לאדם אפשרו להגשים את עצמו. האדם אינו נהיה מאושר אך ורק הודות לעיסוק במקצוע מסוים, אך אנשים רבים, ובעיקר הנוירוטיים, טוענים שהיו יכולים להגשים את עצמם אילו רק היה להם מקצוע אחר. גישה כזאת לעבודה בטעות יסודה, בהיותה מושתתת על אי הבנה של משמעות העבודה המקצועית או על אשליה עצמית. במקרים שבהם מקצוע מסוים אינו מעניק הרגשת סיפוק, האשמה היא באדם ולא במקצוע. המקצוע עצמו אינו הופך את האדם לבלתי ניתן להחלפה. הוא רק מעניק לו אפשרות להיות כזה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 141)
• "משמעות העבודה אינה תלויה במקצוע אלא בנו, באופן שבו אנו מבטאים בעבודתנו את הייחודי והחד פעמי שבנו, את הייחוד של קיומנו ואת ההזדמנויות הניתנות, ובכך הופכים את חיינו למשמעותיים." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 141)
• "האפשרות של אדם להיות "מי שאין לו תחליף", החד פעמיות והייחודיות, תמיד תלויות באדם. מי העובד, איך הוא עובד, ולא במה שהוא עוסק." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 142)
• "היחס הטבעי לעבודה המקצועית של האדם כתחום שבו ניתן להגשים ערכים יצירתיים ולהשיג מטרות אישיות נפגע ומתעוות לא פעם עקב תנאי העבודה השולטים בימינו. הדברים אמורים בעיקר באנשים העובדים עבור המעביד למען תועלתו והאינטרס שלו בשיטת הסרט הנע, וחוזרים שוב ושוב על אותן תנועות ליד מכונה. במקרים אלה כל שהעבודה אנושית פחות, ממוכנת יותר ומתבצעת בהתאם לנורמות, כן היא מהימנה ורצויה יותר. ולכן בתנאים אלה יש להתייחס לעבודה כאמצעי למטרה, לא יותר מאשר פרנסה גרידא. במקרים כאלה החיים האמיתיים מתחילים רק בשעות הפנאי, שמשמעותם תלויה בעיצוב האישי שלהם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 142)
• "מי אינו מכיר את הטיפוס שנשחק עד דק ברדיפה אחרי הממון? את מי שהשגת צורכי הקיום לחיים משכיחה ממנו את החיים עצמם? הרווח נהפך עבורו למטרה בפני עצמה. על כן לאדם כזה יש הרבה כסף, ועל כספו אפשר לומר שהוא נצבר עבור משהו, אבל חייו אינם חיים למען משהו. אצל האנשים האלה ה"עסקים" חשובים יותר מן החיים עצמם. פרט לרווחים הם אינם מכירים דבר, לא אמנות, אפילו לא ספורט. גם במשחק הם נהנים רק מהמתח, וגם רק אם הוא קשור לכסף שאותו "שמים" על השולחן במשחקיהם בקזינו, והוא התכלית הסופית בעיניהם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 143)
• "נוירוזת האבטלה". ברקע של התופעה הזאת לא נמצא דיכאון מסוים, אלא אדישות. המובטלים מאבדים בהדרגה את העניין בחיים, והיוזמה שלהם עולה על שרטון. האדישות הזאת מסוכנת כי היא מונעת מהמובטלים לאחוז ביד המושטת אליהם. המובטל חווה את חוסר התוכן של הזמן שלו כחוסר תוכן פנימי, כחוסר הגשמה של המודעות שלו. הוא מרגיש חסר תועלת בגלל חוסר תעסוקה. הוא סבור שמאחר שאין לו עבודה, אין משמעות גם לחייו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 143)
• "אצל אנשים שסבלו בעבר מתופעות נוירוטיות, הנוירוזה חזרה והופיעה ואף התחזקה בגלל האבטלה. האבטלה משמשת חומר גלם לנוירוזה. היא נבנית בה כתוכן, והחולה "מעבד אותה בצורה נוירוטית". במקרים כאלה האבטלה היא אמצעי שימושי ומועיל לאדם הנוירוטי כדי לתרץ בה את כישלונו בחייו (ולא רק בעיסוקו המקצועי). האבטלה עבורו היא שעיר לעזאזל שעליו הוא יכול לתלות את האשמה לחייו המוחמצים. הוא מציג את הטעויות שלו כתוצאות הגורליות של היותו מובטל." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 144)
• "החיים של מובטלים מאפשרים להם לנהל את חייהם כחיים ארעיים, ומפתים אותם להתמסר לאופן הקיום שלהם כאל קיום זמני. הם סבורים שאין לדרוש מהם דבר, והם גם אינם דורשים דבר מעצמם. גורלם כמובטלים משחרר אותם מן הצורך להיות אחראים לחייהם בעיני זולתם ובעיני עצמם. הם תולים את כל כישלונותיהם בגורל הזה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 144)
• "נוירוזת האבטלה איננה בהכרח גורלית כפי שהנוירוטי מבקש להציגה. המובטל לא חייב להיכנע לנוירוזת האבטלה. גם בתחום הזה מתברר יותר ויותר שהאדם מסוגל גם לנהוג אחרת. שהוא מסוגל להחליט אם להיכנע לגורל הסוציולוגי מבחינה נפשית." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 144)
• "קיים גם טיפוס אחר של מובטל… הם אינם עושים רושם של אדישים או מדוכאים. אדרבה, הם אפילו שומרים על עליצות מסוימת. כיצד אפשרי הדבר? אם נתבונן בהם מקרוב, נמצא שאנשים כאלה פעילים בתחומים אחרים- גם אם אינם משתכרים תמורת פעילותם…..הם הבינו שהמשמעות של חיי האדם איננה מתמצה רק בעבודה המקצועית, ושחייבים לתת תוכן לחיים ולהפיק מהם משמעות. הם הבינו שאדם יכול להיות מובטל מבלי שייאלץ לחיות חיים חסרי משמעות. עבורם משמעות החיים אינה זהה עם העיסוק או המשרה שלהם. הדבר שהופך את המובטל הנוירוטי לאדיש, היסוד לנוירוזת האבטלה, הוא התפיסה שהעבודה המקצועית והתפקיד הם המשמעות היחידה של החיים." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 145)
• "מה שדרוש כאן הוא רק אנליזה אקזיסטנציאלית, המורה למובטל את הדרך אל החופש הפנימי על אף גורלו הסוציולוגי, דרך המובילה למודעות ואחריות, שבאמצעותה יוכל להעניק תוכן ומשמעות לחייו רצופי הקשיים." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 146)
• "הכבוד האנושי מנוגד לפיחות של ערך האדם לדרגת כלי בלבד, כלי כלכלי ויצרני בלבד. היכולת לעבוד אינה תנאי מספיק ואף לא תנאי הכרחי למילוי החיים במשמעות. אדם יכול לעבוד ואף על פי כן לחיות חיים חסרי משמעות, ואילו מישהו אחר יכול להיות מובטל ובכל זאת להעניק משמעות לחייו." (ו. פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 147)

סופציטוט

• מידה הגונה של מתח, בדומה לאותו מתח שמעוררת משמעות שעומדים להגשימה, טבועה בהוויה האנושית וחיונית לבריאות נפשית.
• סימן ההיכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין היש לבין מה שצריך להיות, לנוכח המשמעות והערכים המחייבים אותו להגיב (פרנקל, 2010)
• לא הומאוסטזיס (Homeostasis)  דרוש לאדם אלא מה שאני מכנה "נואודינמיקה" היינו: הדינאמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קוטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר
• בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות.. בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול או הפער בין הוויתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות

• הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
• אין שלמות לחיים בלי סבל.
• אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל
• כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו למשל לפני חולי חשוך מרפא.. ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים , לקיים את הפשר העמוק ביותר , את פשר הסבל. שכן הדבר החשוב מכל הוא , איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל , כיצד אנו מקבלים ייסורים
• חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויה של יופי, אמנות או טבע. אך יש גם תכלית בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות לא גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות . אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנות ולו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמוד בו אומץ-רוחו, הדרת כבודות ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודות וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה- או לוותר עליהן. והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי
• אם אנו מוצאים גישה חיובית על אף התנאים השליליים ביותר, אנו מוצאים נחמה רבה בכך שאיננו צריכים לאבד את הכבוד העצמי שלנו, אנו אפילו מסוגלים לשאת את סבלנו בגאווה ובכבוד ולשמש דוגמה לאחרים בטרגדיות שפקדו אותם" /  לוקאס
• המונח "ערכים התייחסותיים" רומז על הערך הרב שמייחסים לגישות אנושיות חיוביות, שאותן נוקטים במצבים שהם חסרי תקווה לכאורה. לעיתים זוהי הדרך היחידה להינצל- לתת לגורל כיוון חיובי דרך החוזק הפנימי. רק גישה חיובית לסבל תגרום למפנה חיובי, בעוד ייאוש עיוור מטביע עמוק יותר לתוך מצוקה ואשמה/ לוקאס

עבר, קיום הסטורי, האסמים המלאים

• "בדרך כלל האדם אינו רואה אלא את שדה השלף של החלופיות ומתעלם מן האסמים המלאים של העבר. בעבר שום דבר אינו הולך לאיבוד לבלי שוב, כי אם הכול משתמר כמות שהוא ומועבר ומופקד למשמרת. שום אדם ושום דבר שבעולם, לא שללו מאיתנו את מה שמילטנו אל העבר. את הנעשה אין להשיב. וזה מוסיף לתחושת האחריות של האדם". (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 91)
• "באותה תקופה בערך, ערב אחד, רגע לפני שנרדמתי, נחרדתי ממחשבה לא צפויה שגם אני אמות יום אחד. מה שהציק לי אז- כשם שהציק לי לאורך חיי- לא היה הפחד מהמוות, אלא השאלה האם טבעם החולף של החיים עלול להרוס את משמעותם. המאבק שלי הביא לתשובה הבאה: במובנים מסוימים המוות עצמו הופך את החיים למשמעותיים. במילים אחרות, חלופיות החיים אינה יכולה להרוס את משמעותם, כיוון ששום דבר מהעבר לא נעלם מבלי יכולת להשיבו. כל הדברים נשמרים וממשיכים להתקיים בעבר באופן סופי. כל מה שעשינו , יצרנו, כל הדברים שלמדנו והתנסינו בהם- כל אלה הפכו לעבר. אף אחד לא יכול לשנות או לבטל אותם" (ו. פראנקל, "זיכרונות", עמ' 24-25)
• "לא רק החוויות שלנו, אלא גם כל מעשינו, המחשבות הגדולות שהגינו, יהיו אשר יהיו, כל הסבל שלנו, כל אלה לא ירדו לטמיון, אף כי הם נחלת העבר. אנחנו הבאנו אותם לידי מימוש בעולם. והתממשות כזאת גם היא סוג של קיום הווייתי, אולי ודאי מכול" (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 137)
• "האדם רואה בדרך כלל רק את שדה השלף של הבן חלוף ומעלים עין מאסמי התבואה הגדושים של העבר, שבו אצר לעולמים את כל מעשיו, שמחותיו וכן סבלותיו. דבר מאלה אין להשיב לאחור לקדמותו, ודבר מאלה אינו עשוי להתאיין. הייתי אומר: מה שאכן היה הי הוא ההוויה הוודאית ביותר." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 192-193)
• "הלוגותרפיה, הנותנת דעתה על החלופיות שהיא ביסוד קיומו של האדם, אינה פסימי אלא אקטיביסטית. אפשר להביע זאת בדרך משל: הפסימיסט משול לאדם הרואה בפחד ובעצב כי לוח הקיר שלו, שיום יום הוא תולש דף ממנו, הולך ומידקק עם כל יום חולף. לעומתו, אדם המסתער בפעלתנות על בעיות החיים, משול למי שתולש דף אחר דף מאותו לוח ומתייק אותו בזהירות ובקפידה עם קודמיו, לאחר שכבר כתב בקיצור כמה רשימות יומן בצדו האחורי. הוא יכול להגות בגאווה ובשמחה בכל העושר האצור ברשומות אלה, בכל החיים שכבר חי אותם עד תומם." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 193)
• "הקיום האנושי הוא בראש ובראשונה קיום היסטורי, המעוגן תמיד בהיסטוריה, ואין להוציאו ממערכת הקואורדינציה הזאת. ההשתייכות הזאת נקבעת על ידי משמעות שלא תמיד מודים בה, ואולי גם אינה ניתנת לביטוי." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 58)
• "העובדה שאדם היה קיים פעם גם היא סוג של קיום- אולי הבטוח ביותר. ההשקפה הזו מאפשרת לראות בכל פעילות בחיים הצלה של האפשרי בתוך הממשי. כל פעולה שהיתה נחלת העבר נהפכה לבטוחה, נצחית וחסינה מפני נגיסת שיני הזמן. אמנם לא ניתן להחזיר את הזמן שחלף, אך מה שהתרחש בו נותר בלתי פגיע, וכך הזמן החולף מתגלה לא רק כשודד אלא גם כנאמן! ואין זה מחויב המציאות שהשקפת עולם שאינה מתעלמת מאופיים החולף של החיים תהיה פסימית. אפשר לדמות את הפסימיסט לאדם הניצב מול לוח השנה- אחרי שתלש ממנו יום יום דף- רואה בדאגה ובפחד כיצד ימיו הולכים ואוזלים, ואילו אדם המנהל את חייו על פי תפיסתנו, דומה למי ששומר את הדף שתלש בין שאר הדפים שכבר נתלשו, אחרי שכתב עליו את אירועי היום ועתה הוא מלא שמחה וגאווה כשהוא נזכר במה שרשם בדפים- כל מה שחווה בחייו. וכי מה מרגיש אותו אדם כשהוא מזדקן? האם ליבו יתמלא קנאה על נעוריהם של אחרים, ויזכור בכאב את נעוריו הוא? לא ולא, מוטב שיחשוב אחרת: על מה עליו לקנא בצעיר? אולי על האפשרויות שעדיין עומדות בפניו? על העתיד שלו? "תודה רבה", יאמר לעצמו, במקום כל אלה לי כבר יש ממשויות בעברי. לא רק המעשים שעשיתי, אלא גם האהבות שאהבתי, ואפילו הסבל שסבלתי, שעליו גאוותי, הגם שעל כך מקנאים בי פחות.
  • כל מה שהיה טוב ויפה נשמר היטב בעבר. עם זאת, לפי שלר, כל חטא וכל עוול במהלך חייו של האדם הם הפיכים ואפשר לגאול את האדם. ….פירושו של דבר הוא שמה שעבר יציב ועל כן מובטח, למזלנו, ומה שיהיה, עדיין פתוח, למזלנו, ועל כן נמצא באחריותו של האדם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 65-66)
• "המונח גורליות מתייחס בראש ובראשונה למה שכבר עבר ועל כן לא ניתן לשינוי. העובדה (מה שנעשה, נהיה וחלף) היא העובדה האמיתית. ואף על פי כן האדם חופשי מול העבר, מול הגורליות. אמנם אנו מבינים את ההווה על סמך העבר, אך אין הצדקה להניח לעבר לקבוע גם את העתיד. זוהי טעות אופיינית נוירוזה הפטליסטית. החולים בנוירוזה הזאת טוענים שהבנת הטעויות שנעשו בעבר מחייבת לסלוח עליהן גם בעתיד, אבל דווקא טעויות העבר עשויות לשמש חומר לימוד עשיר לעיצוב עתיד "טוב יותר" בעקבות לימוד מן הטעויות. האדם חופשי לבחור אם להתייחס לעבר באופן פטליסטי או ללמוד ממנו. לעולם לא מאוחר מדי ללמוד, אך גם לא מוקדם מדי- אלא תמיד "הזמן המתאים ביותר." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 112-113)
• "להיות בעבר הוא "הקיום" הבטוח ביותר.. העבר מציל אותנו מן החולף, רק האפשרויות נעלמות. הוא ניצל מלהיות בן חלוף מכוח היותו בעבר, רק האפשרויות הן בנות חלוף… מה שניצל מלהיות בן חלוף הוא מה שנשמר בעבר, המציאות של העבר שניצלה. הרגע נהפך לנצחי כאשר מצליחים להעביר את האפשרויות הנתונות בהווה לאותה המציאות המוסתרת בעבר "לנצח"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 113)
• "בדרך כלל האדם רואה רק את שדה השלף של החולף, ואינו רואה את האסם המלא של העבר. שכן בעבר שום דבר אינו הולך לאיבוד ללא אפשרות להחזירו, אלא דווקא נשמר בו מבלי שילך לאיבוד. כל דבר שאירע פעם אי אפשר לסלקו מן העולם, ועל כן, האם העובדה שנותר בעולם אינה בעלת חשיבות עליונה?" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 114)

סופציטוט

עתיד, נצחיות חלופיות הקיום

• "אפיונו המיוחד של האדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד- Sub specie aeternitatis. זה מקור ישועתו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי לעתים עליו לאלץ את רוחו ליטול משימה זו…. (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 123)
• "הלוגותרפיה מתמקדת יותר בעתיד, כלומר במשמעויות שעל המטופל לממש בעתיד. (לוגותרפיה, במובן זה, היא פסיכותרפיה ממוקדת משמעות)." (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות" עמ' 159)
• "האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל ללא נקודת אחיזה בעתיד. גם ההווה מעוצב בדרך כלל על ידי העתיד. הוא משפיע על ההווה כמו המגנט על שבבי הברזל. כאשר האדם מאבד את ה"עתיד"- הזמן הפנימי, כל מבנה החוויות שלו הולך לאיבוד…. המילה "פיניס" בשפה הלטינית פירושה סוף, אך גם מטרה. ברגע שהאדם לא רואה בחייו את סופו של המצב הארעי, הוא גם אינו מסוגל לקבוע לעצמו מטרה או מטלה, ועל כן מאבדים החיים את תוכנם ומשמעותם בעיניו" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 128-129)

• "בדרך כלל האדם אינו רואה אלא את שדה השלף של החלופיות ומתעלם מן האסמים המלאים של העבר. בעבר שום דבר אינו הולך לאיבוד לבלי שוב, כי אם הכול משתמר כמות שהוא ומועבר ומופקד למשמרת. שום אדם ושום דבר שבעולם, לא שללו מאיתנו את מה שמילטנו אל העבר. את הנעשה אין להשיב. וזה מוסיף לתחושת האחריות של האדם. שכן נוכח טבעם החלופי של חייו הוא אחראי לנצל את ההזדמנויות החולפות, לממש את הגלום בהן, להכיר בערכים, ויהיו יצירתיים, חווייתיים, או ערכי התייחסות. במילים אחרות, האדם אחראי למעשיו, לאהבותיו ולדרך שיבחר לשרת בה את סבלו. מרגע שהכיר בערך זה או אחר, מרגע שמצא איזו משמעות- מאותו רגע הם קיימים בעיניו אחת ולתמיד". (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 91)

סופציטוט

• "במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות העבודה שנעשתה והאהבה שנאהבה, אלא גם ממשות הסבל שנסבל. אלה הם הדברים שאני גאה בהם ביותר" (146 אדם מחפש משמעות)
• עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח
• הכל משומר בעבר ובו הוא נתון למשמרת עולם
• התכונות החלופיות היחידות של החיים הן הגנוזות בהם. אך ברגע שהן מתגשמות.. הן ניצלות ומופקדות בידי העבר, שם הן נשמרות מפני החלופיות
• העבר מציל אותנו מן החולף.. הוא ניצל מלהיות בן חלוף מכוח היותו בעבר, רק האפשרויות הן בנות חלוף.
• חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות ביסודן
• האפשרות לעשות משהו לגבי סיטואציה היא גם יחידאית במידה שהיא בת חלוף..
  אולם רק האפשרויות –ההזדמנויות לפעול , לעשות משהו לשינוי המציאות –הן בנות חלוף, כיוון שהגשמנו את המשמעות הנתונה בסיטואציה מסוימת, הפכנו אותה אפשרות למציאות, ועשינו כן אחת ולעולמים! מעתה שוב אין החלופיות יכולה לה . (הזעקה הלא נשמעת למשמעות)

• על ידי שבירת דפוס הפחד, והציפייה לחרדה, שמגבירה אותו , בני אדם יכולים לשלוט בגורלם – במקום להיות קורבנות לדחפים אשר דוחפים אותם להתנהגות כפייתית ופובית. (גוטמן, 1999)
• הפחד מייצר את התסמין והתסמין מעורר את הפחד (פרנקל, 2010)
• הפחד הוא תגובת אזעקה ביולוגית המנסה לחבל בכל פעולה ולהתחמק מכל מצב המסמל סכנה בעיני הפחד. והיה אם המטופל ילמד לפעול כשהוא משאיר מאחוריו את החרדה שלו , זו תפוג בהדרגה כאילו התנוונה

• צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
• ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית
• חיים פירושם.. נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד, ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
• יצירה אמנותית צומחת מנבכים המצויים בעולם שאי-אפשר להאירו לחלוטין(האל הלא מודע)

ויקטור פראנקל, פרויד ואדלר

• היכרות ויחסים עם פרויד ואדלר – (ו.פראנקל, זיכרונות, עמ' 48-50)
• יחסיו של ויקטור פראנקל עם אדלר – (ו.פראנקל, זיכרונות, עמ' 61-64)
• "וולפגנג סוצ'ק היה הראשון שקרא ללוגותרפיה "האסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה"". (ו.פראנקל, זיכרונות, עמ' 66)

• "אסביר מדוע קראתי למתודה שלי "לוגותרפיה". לוגוס היא מילה יוונית שפירושה משמעות, פשר. לוגותרפיה – או בלשונם של מחברים אחדים, "האסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה" – מתמקדת במשמעות ההוויה האנושית וכן בחיפוש האדם אחר משמעות כזו. לגרסת הלוגותרפיה, החתירה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם. משום כך אני מדבר על "השאיפה למשמעות", בניגוד לעיקרון העונג (שנוכל לכנותו גם "השאיפה לעונג" שהפסיכואנליזה של פרויד מתמקדת בו, וכן בניגוד ל"שאיפה לכוח" המודגשת בפסיכולוגיה האדלריאנית, במאבקו של האדם להשיג עליונות." (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 159-160)
• הלוגותרפיה נבדלת מן הפסיכואנליזה בכך שהיא רואה באדם יצור שעיקר שאיפתו להגשים משמעות, ולא רק לספק ולמלא דחפים ויצרים. לא רק לפשר בין התביעות הסותרות של הסתמי, האני והאני העליון, לא רק להסתגל ולהתאים עצמו לחברה ולסביבה." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 166-167)
• "מי יעז לדבר על פסיכולוגיה בימינו מבלי להזכיר את שמם של פרויד ואדלר? וכשמדובר בפסיכותרפיה, מי לא יתייחס שוב ושוב אל הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה האינדיווידואלית כנקודות מוצא? יתרה מזאת, איך אפשר שלא להסתמך עליהן? הרי אלה הן שתי האסכולות הגדולות בפסיכותרפיה ובהיסטוריה של הפסיכותרפיה, ואין להתעלם מפועלם של יוצריהן. כל אימת שאנו מבקשים לפתח את הנחות היסוד של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האינדיווידואלית, אנו מבססים את המחקרים שלנו על התורה הזאת. שטקל השווה פעם את מצבו לזה של פרויד והמשיל את עצמו לגמד העומד על כתפיו של ענק, ועל כן הוא מסוגל לראות למרחק גדול יותר מהענק עצמו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 25)
• "בסופו של דבר הנוירוזה על פי הפסיכואנליזה היא ההיצרות של ה"אני" המודע, ועל פי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית- ההיצרות של ה "אני" האחראי. שתי התיאוריות לוקות בהיצרות קונצנטרית של שדה הראייה המדעי שלהן. האחת לגבי המודעות של האדם, והאחרת לגבי אחריותו. מבחינת יסודות הקיום האנושי, שיקול חשוב הוא שדווקא להיות מודע ולהיות אחראי הם העיקרים החשובים והיסודיים ביותר של הקיום. ניתן להגדיר זאת מבחינה אנתרופולוגית כך: להיות בן אדם פירושו להיות מודע ואחראי. הן הפסיכואנליזה והן הפסיכולוגיה האינדיווידואלית רואות רק פן אחד של הקיום האנושי, רק רגע אחד שלו. אך רק שני הפנים הללו יחדיו מציגים תמונה אמיתית של האדם. מנקודת המוצא האנתרופולוגית שתי התיאוריות מנוגדות זו לזו, אך מבחינתנו- הן משלימות זו את זו. (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 26)
• "הפסיכואנליזה משקיפה על המציאות הנפשית מן הפן הסיבתי, ואילו הקטגוריה הבולטת בשדה הראייה של הפסיכולוגיה האינדיווידואלית היא הסופיות. אין להכחיש את העובדה שהסופיות שייכת לקטגוריה גבוהה יותר, ועל כן הפסיכולוגיה האינדיווידואלית היא שלב מתקדם יותר בהיסטוריה של הפסיכותרפיה לעומת הפסיכואנליזה, אך נראה לנו שההתקדמות הזאת עדיין לא תמה משום שניתן להמשיך ולעלות לשלב גבוה יותר, ועלינו לשאול את עצמנו אם שתי הקטגוריות המוזכרות לעיל-הסיבתיות והסופיות- אכן ממצות את נקודות הראות הקטגוריאליות האפשריות, או שמא מן הראוי להוסיף ל"מוכרח" (מתוך הסיבתיות) ול "רוצה" (מתוך הסופיות הנפשית) גם את הקטגוריה של ה "צריך"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 29-30)
• "פרויד החזיק בדעה שונה בנידון, כפי שכתב למרי בונפרטה: "ברגע שבו אדם מעלה את השאלה בדבר הערך והמשמעות של החיים, הוא כבר חולה…" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 34)
• "הפסיכותרפיה בתחום המומחיות שלה- הפסיכואנליזה- מבקשת להפוך את הנפשי באדם למודע. הלוגותרפיה, לעומתה, חותרת להפוך את הרוחני למודע." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 57)

סופציטוט

ציטוטים של אנשי רוח ומדע

בהתייחס לכך שמימוש עצמי הוא תולדה לא מכוונת של חיים מתוך התכוונות ומשמעות –

• הפילוסוף קרל יספרס – "האדם נעשה למה שהינו באמצעות אותו הדבר שאימץ לו כמטרה" (ו.פראנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 48)
• אלברט איינשטיין- "האדם שחייו נראים לו נטולי משמעות, לא זאת בלבד שהוא אומלל, אלא שבקושי הוא כשיר לחיים" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 62)
• יהודה בקון, אמן ישראלי, ניצול שואה- "רק זמן רב אחר כך הבנתי לאשורו את משמעות הסבל. אפשר שיהיה בעל משמעות, אם הוא משנה אותך לטובה" (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 97)
• פרנץ ורפל – סופר אוסטרי – "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" – בהקשר לכך שהריק הקיומי הוא ההוכחה לכך שמשמעות קיימת. (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 113)
• בלז פסקל– "ללב יש הגות משלו, שאין ההגיון יודע עליה" – בהקשר של מציאת משמעות לא מתוך עיון לוגי אלא מתוך חוויה ורגש. (ו. פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 84)
• זיגמונד פרויד– "מסתבר שהטכניקה הזו היא השיטה היחידה המתאימה למבנה האישיות שלי. איני בא לטעון כי אי אפשר שרופא בעל מבנה אישיות אחר ירגיש הכרח לסגל לו התייחסות אחרת לחוליו ולמשימה העומדת לפניו" (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 130)
• אלברט איינשטיין – "חשיבה לבדה, אין בה כדי לחשוף לפנינו את התכלית העליונה" (ו.פראנקל, "השאיפה למשמעות", עמ' 173)
• דוסטויבסקי– "אני פוחד רק מדבר אחד- שלא אהיה ראוי לסבלי" (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 113)
• ניטשה –"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." (ו.פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 129 + 167)
• ניטשה- "מה שאינו הורג אותי, מחזק אותי." (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 137)
• משורר (שמו לא הובא) – "אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך." (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 138)
• הפסיכולוג פרנץ אלכסנדר: "בכל צורות הפסיכותרפיה אישיותו של המטפל היא הכלי הראשוני שלו" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 13)
• גיתה – "אם נתייחס לבני האדם כפי שהם, רק נעשה אותם רעים יותר, אך אם נטפל בהם כאילו הם כבר כפי שהם צריכים להיות, נביא אותם למקום שאליו יש להביאם." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 30) . במקרה אחר בספר הרופא והנפש, בעמ' 119, ויקטור פראנקל מביא את הציטוט באופן הבא- "אם נתייחס לבני האדם כמו שהם, נהפוך אותם לרעים יותר, אם נראה אותם כפי שהיו צריכים להיות, נהפוך אותם למה שיכלו להיות"
• הפילוסוף יספרס – "הגדיר את קיומו של האדם כ"קיום המבוסס על החלטה", שכן הוא אינו "קיים" סתם, אלא מחליט תמיד "איך הוא קיים"." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 52)
• שליך – "אלוהים התיישב על עוגב האפשרויות, ומהאימפרוביזציה שלו נולד העולם. ואנו בני התמותה שומעים רק את הקול האנושי. אכן הקול יפה, ומה נפלאה תהיה היצירה בשלמותה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 64 – בהקשר של משמעות עליונה)
• גורדון ו' אולפרוט – "יכולים אנו להיות כנים וגם להיות שרויים באי ודאות בעת ובעונה אחת." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 76- בהקשר של מצפון)
• גיתה: "כיצד תוכל להכיר את עצמך? לעולם לא על ידי התבוננות. נסה למלא את חובתך ומיד תדע מה צפון בך. ומהי חובתך? מה שהיום דורש ממך." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 86-87)
• גיתה: "אין מצב שלא ניתן להאציל על ידי עשייה או על ידי כך שנסבול אותו" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 137 – בהקשר של משמעות בסבל)
• הבל: "החיים עצמם אינם משהו, הם רק הזדמנות למשהו" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 137)
• הסופר דוסטויבסקי: "לאהוב מישהו, פירושו לראות אותו כפי שאלוהים התכוון לראותו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 165)
• ארנסט קרטשמר – "צריך להעניק לחיים זרם חיובי חזק המכוון למטרות ההולמות את האישיות. התסביכים משגשגים במים עומדים. הזרם הרענן והחזק סוחף אותם". " (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 219)
• מתוך יומנה של נזירה במסדר הכרמליטים שהתמודדה עם דיכאון– "כל מי שחושב שחיי האדם צריכים להיות רק שרשרת של הצלחות, דומה לשוטה המתבונן בפליאה בבניין בשלבי הקמה, מנענע בראשו ומביע תמיהה על כך שחופרים לעומק אף על פי שעומדים לבנות כאן כנסייה. אלוהים בונה כנסייה מכל נפש אנושית, וברגע זה הוא עסוק בחפירת היסודות. התפקיד המוטל עלי עכשיו הוא להתמסר בכל מאודי לאת החפירה שלו." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 224)
• אלברט איינשטיין- "אדם השואל על משמעות החיים הוא אדם דתי" (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 245)
• קונרד לורנץ – "אנו עדיין איננו מייחסים להומור ברצינות הדרושה." (ו.פראנקל, הרופא והנפש, עמ' 264)

סופציטוט

• החלומות הם יצירות אמת של הלא מודע, ולכן אפשר לצפות שלא רק יסודות של הלא מודע האינסטינקטואלי יעלו אל פני השטח אלא גם יסודות של הלא מודע הרוחני
• תופעות של הלא מודע הרוחני הן עובדות אמפיריות.. אנו מבקשים לאמץ את האובייקטיביות. (האל הלא מודע)
• קיים מחסור מימדי בין העולם האנושי ובין העולם האלוהי, מחסום המונע מהאדם לשוחח באמת על אלוהים. הוא איננו יכול לדבר על אלוהים אבל יכול לדבר אל אלוהים. הוא יכול להתפלל
• הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני. (האל הלא מודע)
• כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא, לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים, אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
• לגבי פראנקל, המימד האנושי הוא מימד החופש : "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם).
• תפישתו של פראנקל, לפיה היצור האנושי הוא יחידה תלת ממדית, רומזת ששמחה ורגשות אינם שייכים בלעדית למימד הנפש. שמחה היא גם חלק של הרוח ומשפיעה על האורגניזם. כל מה שמשפיע עלינו, משפיע על שלושת המימדים" / לוקאס

• מציאת המשמעות כרוכה לפי פרנקל בזיהוי ובפענוח נכון של הרמזים שאנו מקבלים כל הזמן, במעין מבחן "רב ברירה" בו עלינו למצוא את התשובה המדויקת ביותר עבורנו בכל רגע ורגע.
• רמז משמעות או בלשון הלוגותרפית "רמז לוגו" הינו "משפט, מילה או רמז בלתי מילולי כגון טון פתאומי של התרגשות המרמז על דבר מה משמעותי בעיני "המחפש" (פאברי, 1992)
• הרוגע יכול לשמש אידיאל שרצוי להשיגו, כדי לקבל את מה שהטבע בלאו הכי מכין לנו, וכדי לא לקצר את ימינו במו ידינו. (גוטמן, 2007)