מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע
מאמרים נוספים בתחום
מאמר זה עוסק בשאלה כיצד ויקטור פרנקל היה מתייחס להחלטה הגורלית של מגיני מצדה להתאבדות קולקטיבית, ואיזה אור שופכת תורתו על הדילמות האנושיות הכבדות שהתנהלו על פסגת ההר?
בין חירות לגורל, סיפור מצדה בראי הלוגותרפיה
"כאן הסתיים המצוות על מצדה. למרגלות נקודה זו הגיעה הסוללה שאותה ערמו הרומאים אל פסגת ההר… עם רדת הלילה, לאחר שהתברר כי אפסה כל תקווה והרומאים יפרצו עם שחר, אסף אלעזר בן יאיר את אנשיו וקרא להתאבדות המונית… הרומאים חזו מראש קרב אחר… אך ששו לאיזֵד כדרך שנוהגים באויבים, אלא היו משתאים על אצילות מבצעם ועל ביצועו בלי רתע, ובחבורה, תוך בו גמור למות."
(מתוך שלט אתר ההנצחה הלאומי מצדה, על פי כתבי יוספוס פלביוס)
בין חומות מצדה ללוגוס
סיפור נפילת מצדה ואירועי הסיום הדרמטיים שלה מהווים את אחד ממוקדי המבחן הקיצוניים ביותר לבחינת מהות הקיום האנושי, חירות הרצון, וגבולות האחריות. כאשר בוחנים את הדרמה ההיסטורית הזו דרך פריזמת הלוגותרפיה שפותחה על ידי הפסיכיאטר והנוירולוג פרופ' ויקטור פרנקל, ניתן להתבונן דרכה אל עבר השאלות המרות ביותר של קיומנו.
הלוגותרפיה, המכונה גם "פסיכותרפיה מזווית רוחנית", גורסת כי השאיפה למשמעות היא הכוח המניע המרכזי בחיי האדם. בניגוד לפסיכואנליזה הקלאסית או לפסיכולוגיה האינדיבידואלית, הממוקדות בדחפים או בשאיפה לכוח, פרנקל הדגיש כי האדם הוא יצור חופשי, המחפש פשר וערך לכל מצב שנקלע אליו, ובפרט מול פני הסבל הבלתי-נמנע והמוות.
כיצד אם כן היה מתייחס פרנקל להחלטה הדרמטית של מגיני מצדה להתאבדות קולקטיבית, ואיזה אור שופכת תורתו על הדילמות האנושיות הכבדות שהתנהלו על פסגת ההר?
חירות פנימית מול גורל
בפתח הדיון, ראוי לשזור את תפיסתו של פרנקל אל מול הקביעה הפילוסופית הידועה של אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס: "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם".
פרנקל האמין שהאדם נדרש לא לוותר לעולם על המאבק מול גורל אכזר. בדומה לאופן שבו התייחס למשמעות הסבל במחנות הריכוז, הוא היה רואה בלוחמי מצדה קבוצה שניצבת בגבורה מול "גורל בלתי נמנע" (הכיבוש והשעבוד הרומי המוחלט) ומסרבת לאבד את חירותה הפנימית ואת צלם האנוש שלה. מבחינה אקזיסטנציאלית, כאשר נסיבות חיצוניות מביאות את האדם לנקודת קצֶה שבה "אפסו כל התקוות" והחומות נפרצות, נשארת בידיו החירות העליונה מכולן: החירות לבחור את עמדתו הרוחנית כלפי המציאות. המורדים בחרו שלא להשתעבד לעול השלטון הרומי, ובחירה זו משקפת את ממד הרוח (הנואטי) המתקומם נגד כבלי המציאות הפיזית.
שאלת ההתאבדות והשילוש הטראגי
למרות ההערכה העמוקה למאבק על החירות והכבוד, פרנקל התנגד נחרצות להתאבדות. בספריו הוא מדגיש כי ההתאבדות מהווה בריחה מהאחריות הקיומית ו"מפנה עורף לכללי משחק החיים". עקרונות אלו בולטים מול משנתו על השילוש הטראגי (סבל, אשמה ומוות), המאפיין את הקיום האנושי:
האדם אינו הבעלים המוחלט של חייו: פרנקל טען כי החיים אינם דורשים מאתנו לנצח בכל מחיר מבחינה פיזית, אך הם תובעים מאתנו לא לוותר על המאבק לחיות. האדם אינו רשאי לפסוק את דינם של חייו כראות עיניו, שכן הוא נתון באחריות קיומית כלפי משמעות שקוראת לו מן החוץ.
סופיות החיים כזרז למשמעות: ההכרה במוות ובסופיות החיים אינה אמורה להוביל לייאוש, אלא להפך, היא מעניקה למעשיו של האדם ערך נצחי, שכן מה שמוגשם בעבר חסום בפני אובדן.
סגירת הגולל על האפשרות למצוא פשר: לשיטתו של פרנקל, כל עוד האדם נושם, תמיד קיימת האפשרות לגלות פשר חדש, לשנות את עמדתו כלפי הסבל, או לממש ערכי התייחסות. ההתאבדות סוגרת את הגולל על האפשרות הזו ומונעת מהאדם להשלים את שליחותו.
שאלת האחריות הקולקטיבית כלפי נשים וילדים
נקודת הרגישות והעומק המטלטלת ביותר בסיפור מצדה אינה נוגעת רק לבחירתו של אדם בודד על גורלו שלו, אלא להחלטה קולקטיבית ומנהיגותית לגבי חסרי האונים, נשים וילדים.
ניתן היה לטעון מנקודת מבט אנושית-היסטורית כי ההתאבדות הקולקטיבית במצדה נעשתה מתוך ערכי התייחסות ומחויבות עמוקה להגן על היקרים מכל: כמחסום אחרון שנועד למנוע עינויים אכזריים, אונס שיטתי ושעבוד פרך בשבי הרומאי, וכי המנהיגים ראו בכך מעשה של אחריות קולקטיבית ו"המתת חסד" שתציל את כבודם האחרון של בני המשפחה מול קטסטרופה בלתי נתפסות.
אולם, כאשר בוחנים זאת באספקלריה הלוגותרפית הטהורה של פרנקל, מקרה זה אינו מתקבל או מוצדק מבחינה תיאורטית:
אין רשות לפסוק חיים ומוות עבור אחרים: למרות ההבנה האמפתית לכאב ולרצון למנוע סבל ועיניים, פרנקל שלל לחלוטין את הרשות של אדם לקחת את חיי הזולת, בני משפחתם ולרבות של ילדים שאינם יכולים לבחור בעצמם.
פוטנציאל הקיום שטרם מוצה: מבחינת הלוגותרפיה, כל עוד האדם חי, יהיה גילו ומצבו אשר יהיה, קיים פוטנציאל קיומי ורוחני. קיצור חיים יזום והמתת חסד, גם אם נעשה מתוך כוונות טהורות של הגנה מפני רוע חיצוני, מתנגש חזיתית עם ההנחה הבסיסית שאין להתערב בגבולות החיים והמוות שנקבעו בידי המציאות או הגורל, וכי הרוח האנושית מסוגלת להתעלות ולהחזיק משמעות גם בתנאי השפל הקשים ביותר.
לסיכום,
סיפור מצדה והמפגש בינו לבין הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל מציגים מתח קיומי מרתק.
מצד אחד, הלוגותרפיה רואה באומץ הלב ערך רוחני (נואטי) וביטוי לדבקות בחירות הפנימית, ולסירוב המוחלט להפוך לכלי משחק בידי מדכאים. מצד שני, היא מציבה גבול אתי ונוקשה – קיצור חיים והתאבדות, גם תחת הצל הכבד ביותר של טרגדיה קולקטיבית, אונס ושעבוד נתפסים כתחנה שבה הגורל מכריע את האדם.
מבחינת פרנקל ההצדקה הזו מתנגשת עם קו הגבול הנוקשה שהוא מציב כלפי נטילת חיים. לשיטתו, אין לאדם רשות לפסוק את דינם של חיים ומוות לא של עצמו ולא של אחרים.
עבור פרנקל, כל עוד האדם חי יהיה מינו וגילו אשר יהיה, ישנו פוטנציאל קיומי שטרם מוצה.המאמר נכתב בעקבות שאלת שיח מעניינת שהעלתה מיכל פריד אשר גם צילמה ושלחה את תמונת השלט "נקודת הפריצה" במצדה. (מיכל מאמנת קריירה ויועצת תעסוקתית ממוקדת משמעות)
This site is not for profit. ©All rights reserved to the authors and authors of the article and / or the book and / or to the source sites – we respect copyright and make an effort to locate the rights holders in the photographs and texts that come to us. If you have identified a photo or text on the site that you have rights to, you may contact us by email and request to stop publishing it or request to add your credit.
