שאלון עצמי בלוגותרפיה – רמה 2

הקיום האנושי מכוון תמיד למשהו שמעבר לעצמו, לתפקיד או לאדם אחר, אף אם אינו מודע לכך.
על פי הלוגותרפיה המשמעות מיוחסת תמיד לאדם מסויים וברגע מסויים, והיא תוצאה של זיהוי רמזים וניצול הזדמנויות הנקרות בדרכינו כל הזמן. כלומר: המשמעות היא סובייקטיבית, אישית, ייחודית ומשתנה, או כפי שמכונה "משמעות הרגע". עם זאת משמעות זאת היא שלוחה, נגזרת, השתקפות של משמעות רחבה יותר, אובייקטיבית, בלתי נגישה לבני אנוש המכונה: "משמעות עליונה" או "משמעות סופית".

משמעות על פי הלוגותרפיה מניחה את קיומו של סדר יקומי, לפיו יש לנו יעוד כיחידים, גם אם תפקיד משני ביותר. סדר זה מכונה בשמות שונים: אלוהים, חיים, טבע, סביבה ועוד, ועל האדם נותר רק להאמין בקיומה ולחתור אליה תוך שהוא יודע כי לעולם לא יוכל להשיגה באמת. אם יתמזל מזלו יזכה להעיף מבט חטוף באותותיה כמו בתופעת הסינכרוניזציה ("צירופי מקרים").
הסובייקטיביות של המשמעות לפי פרנקל אינה גורעת כהוא זה מהאוביקטיביות שלה.

"המימד הנואטי" הוא המימד האנושי-רוחני שבאדם. פרנקל מכנה אותו כך על מנת להתרחק מרמזים לדת, כי לפיו לכל אדם יש רוח (או ליתר דיוק: כל אדם הוא רוח)- בכל הדתות ואף לאנשים שאינם מאמינים בקיום האל- והוא שם את הדגש עליה כמקור מרכזי לבריאותו.
"נואוס" ביוונית פירושו תבונה, אך כאן הכוונה לכל מה שסגולי לבני אדם. מימד זה מכיל תכונות שונות כגון: הכמיהה למשמעות, אמונה, קביעת יעדים, דמיון, רעיונות וחזונות, יצירתיות, אהבה (מעבר לגופנית), מצפון (מעבר לאני העליון), התעלות, מחויבות מוסרית, חוש הומור וחופש בחירה.
על פי הלוגותרפיה המימד הנואטי משמש כארון התרופות של האדם ומשמש כמאגר משאבי בריאות עצומים המצוי עמוק בתוכו.
המימד האנושי הוא מימד החופש. לא החופש מתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים אלא החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי כל מצב, גם המאתגר ביותר.
לפי פרנקל, המימדים- הפסיכה, הפיזיו והנואוס , היינו: הגוף, הנפש והרוח שלובים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה לפי תפיסת שלמות האדם, כוליותו, אך המימד הרוחני מקיף יותר וכולל את השניים האחרים בתוכו. הגוף והנפש מהמימדים הנמוכים יותר הם עטיפותיה של הרוח והרוח עצמה לעולם אינה חולה. יש לחשוף אותה בקרב כל אדם, כמקור ריפוי, כוח ומניע למציאת המשמעות בחייו.

זוהי פסיכולוגיה המכוונת למציאות הרוחנית של האדם, לחתירה לקראת המשמעות. היא מסוגלת לגלות את מה שמעבר לקושי הגופני, מעבר לדינמיקה הרגשית ומעבר לסבל הנפשי את המאבק הרוחני שלו. "האדם יכול להשאר בחיים רק אם הוא חי בהתכוונות לאידיאלים" (ג'ון גלן).
הכינוי הופיע כאנטיתזה ל"פסיכולוגיית המעמקים" של פרויד אשר קדמה לפרנקל, בפרט של הפסיכואנליזה השמה את הדגש על שאיפת האדם לעונג, על הפן הסיבתי למצבו ועל המבט אחורה, לעברו. ההשוואה אף מכוונת לפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אדלר שבמרכזה השאיפה לכוח ואמנם נמצאת בשלב גבוה יותר מהפסיכואנליזה בכך שמכוונת לסופיות החיים ומטרתה לא רק להסתגל למציאות אלא אף לעצב אותה באומץ אך עדיין היא קשורה לחיים החיצוניים של האדם ולכן מצויה בקטגוריה נמוכה יותר מרעיון ההגשמה הפנימית לפי פרנקל, כפי שמשתקף בדברי המשורר הגרמני גתה: "אם נתיחס לבני אדם כפי שהם, רק נעשה אותם רעים יותר, אך אם נטפל בהם כאילו הם כבר כפי שהם צריכים להיות, נביא אותם למקום שאליו יש להביאם".

ישנם מבחנים פסיכולוגיים, כמו זה שפיתחו , כמו זה שפיתחו ג'יימס קרמבו וליאונרד ט' מהוליק, באמצעותם ניתן להבחין באופן דיאגנוסטי בין נואורוזה נואוגנית לבין נוירוזה פסיכוגנית (שמקורה נפשי).

לפי הלוגותרפיה החיים קוראים לנו ואנחנו נתבעים למענה. אנחנו לא השואלים אלא הנשאלים. מתוך כך החיפוש אחר משמעות נעשה ב גישה מעשית ופרקטית במישור היומיומי הפשוט, בתגובה למצב הרגעי ובקבלת מטלות החיים הפשוטות.
בשיחה עם ג'וזף פאברי בבית החולים בווינה פרנקל הדגים רעיון זה כך: "משמעות המצב בשבילך היא לשאול שאלות; בשבילי לענות עליהן; בשביל האחות העובדת אצלי לענות לטלפון ולהבטיח שלא יפריעו לנו בעת שיחתנו. יתכן שבעוד שעה תהיה משמעות הרגע לגבי- לטפל בחולה, לגביך לסייר במקומות המעניינים של וינה ובשביל האחות לקבוע פגישה עם פאציינטים." (פאברי, 1983)
מאחורי המשמעויות הפשוטות מחכות מטלות גדולות יותר ויותר (כמו הפצת הלוגותרפיה, כתיבת ספר, ריפוי החברה מתחלואיה ועוד) אולם השיטה היא להתחיל בקטן בחיפוש המשמעות ולאמץ את שיטתו של פרנקל כמטפס הרים ה"צעד אחר צעד".

אין מרשם למציאת משמעות ובכל זאת שלושה תחומים שבהם כדאי לחפש:

• ערכים יצירתיים – מה אני נותן לעולם, כמו: עבודות, תחביבים, מסירות למשימה.
• ערכים חוויתיים – מה אני מקבל מן העולם, כמו: פגישות עם יצירות אמונות, עם הטבע או עם אנשים.
• ערכים התייחסותיים -במצבי גורל בלתי ניתן לשינוי הביטוי הוא בעמדה שאדם נוקט, בעמידתו האיתנה מול גורל זה, היכולת להפוך סבל לניצחון אנושי.

לעיתים עשויה להיווצר אי התאמה בין ערכים, התנגשויות נואוגניות, למשל אדם ששואף להתפתח מקצועית ולשם כך נדרש לעזוב את משפחתו ולעבור למדינה אחרת.  פרנקל מדבר על כך שגם אם זה לא נראה כך על פני השטח תמיד יהיה ערך אחד שיותר חשוב לאדם מזולתו ועליו להיות קשוב לעצמו ולצו מצפונו ולבחור בהתאם לכך גם אם זה לא יהיה תואם את דרישות החברה.
כמו כן השאיפה היא לפתח אוריינטציה של ערכים מקבילים ולא של מערכת ערכים פירמידית, היינו: לא אוריינטציה חד צדדית שבה קיים ערך אחד עליון ואם הוא נופל כל מושג החיים מתערער ומתפורר, ומצבו הנפשי של המטופל נוטה לחוסר יציבות אלא מערכת ערכים יציבה ומגוונת ואפשרויות חלופיות לעיצוב חייו מחדש כאשר ערך כלשהו נפגע.

הנואודינמיקה היא מתח בריא בחייו של האדם. הלוגותרפיה גורסת כי האדם זקוק למכסה מסוימת של מתח בריא בחייו,  להבדיל מהשאיפה לשיווי משקל, הומיאוסטזיס (רוחני) מסוכנת לבריאותו.
נואודינמיקה היא המתח הקוטבי שנוצר בהכרח בין האדם ובין ההגשמה העצמית שלו באמצעות המשמעות, בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול, בין הוויתו ובין מה שראוי הוא להיות.
אין הכוונה היא ליצר מתיחות זאת רק בתנאים תקינים בהם מצוי האדם. כוחם יפה אף יותר לבני אדם נוירוטיים. המטרות מופיעות רק כשהתנאים לא לגמרי מספקים ויש מקום לשינוי. כשאנשים חסרים את הצורך לשנות, ליצור, לסיים תכנית, להתנסות או לפחות להתקומם כנגד גורל בלתי משתנה, יתכן שהצורך שלהם לחיות נתון בסימן שאלה. פרנקל מדגים זאת במחנות הריכוז הנאציים שם אלה שידעו כי מצפה להם תפקיד שעליהם לקיימו, נותרו בחיים.
מכאן שאל לנו להסס מלהטיל על אדם את התפקיד להגשים פשר פוטנציאלי כי רק בדרך זו אנו מעוררים את שאיפתו לפשר מחביונה.
הנואודינמיקה נוגעת לא רק לפסיכותרפיה, אלא גם לפסיכוהגיינה. התייחסות האדם לעולם ערכי ולמשמעות כלשהי עומדת ביחס ישר לבריאותו הנפשית.

פראנקל מתנגד לתפיסה מכלילה וכוללת של האדם שמציגה אותו כ: "האדם אינו אלא…" ותומך ברעיון לפיו "האדם עולה על…" כלומר: האדם הוא בעל כוח הגדרה עצמית ויכולת הכרעה ובן חורין להשתנות בכל רגע. אחת מתכונותיה העיקריות של ההוויה האנושית היא היכולת להתנשא על פני התנאים ולהתעלות מעליהם. הלוגותרפיה מתמקדת בהישגים האנושיים, בחופש האדם להתקומם נגד כל הנסיבות באמצעות רוחו.

פרנקל מתאר את הסכנה העומדת לפתחנו בתיאוריות "מכלילות" או כאלה המנסות לפשט את האדם, או למפות, או לצקת אותו לתוך תבניות קבועות. כל אלה יוצרות לדבריו פיחות ערך, רדוקציוניזם- צמצום גנטי, אנליטי, תרבותי וכו'. תופעות ספציפיות כמו המצפון והאהבה נהפכות לתופעות מקור פשוטות, הרוח נדמית לפעילות עצבית ברמה גבוהה וכד'. הרדוקציוניזם הוא הניהיליזם של היום. הוא מקפח את היצור האנושי בממד שלם, הוא מוריד את מה שייחודי לאדם בשלושת מימדיו למישור דו-מימדי, לתת אדם, לתת אנושיות. הוא משחק לידי "הריק הקיומי" באמצעות נטייתו לשלול את אנושיות האדם ולהורידו לדרגת חפץ.
פרנקל אף מתנגד להשקפה ה"פאן-דטרמיניסטית" המתעלמת מיכולת האדם לנקוט עמדה כלפי מצב כלשהו ולפיה חיי האדם קבועים מראש באופן מלא.

הגישה הלוגותרפית מחזיקה שני קצוות – ושניהם חשובים באותה המידה ונחוצים להפיכת החיים למיטביים. בצד האחד עומדת הפנומנולוגיה, מבית מדרשו של הפילוסוף אדמונד הוסרל. זוהי התפיסה של "האדם ברחוב", ההתבוננות במציאות כפי שהיא דרך עיניו, התבססות על התנסות חושית של האדם שמגיעה להכרתו, ללא פרשנות, ללא דעות קדומות, ללא השערות וללא הנחות.
בצד השני ניצבת המשמעות – המקום שאליו האדם שואף להגיע, המטרה שעליו להגשים.