כוחה של רוח האדם במצבי קושי קיצוני
נכתב ע"י שגית שלמה 2017
בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר פראנקל את חיי היום יום של האסיר ה"פשוט" במחנות הריכוז ומפרש את התנהגותו כירידת חיי הנפש לדרגה פרימיטיבית ביותר, בהמית, שהיה בהם אבדן ערכים, אבדן כבוד עצמי והעדר תחושה של היות אדם , התנהגות שהתמצתה ברעב ובדחף למזון, אולם בתוך כל האנומליה הזאת ובעטיה מתאר פראנקל התנהגויות ותכונות שגייס, כוחות שגילה בעצמו ובאחרים שסייעו לו בהתמודדות היומיומית. זה השתקף באומץ ובתעוזה שעלו בו עוד בסלקציה הראשונה באושוויץ שם בחר להחביא את תרמיל הצד שלו תחת מעילו ולסכן את חייו.
הוא אף מדבר על "לתת לדברים לקרות", "להניח לגורל להתגלגל" בסיטואציות של קושי, פחד ואי וודאות בייחוד בשאלות של חיים ומוות. בד בבד הוא גם הקשיב למה שהלב והתחושות "אמרו" לו, כמו בתוכנית הבריחה של חברו ושלו, שאז שינה את דעתו בשל קול פנימי שקרא לו להישאר והרגשה שיש לו בשביל מי (החולה בטיפוס שהיה זקוק לו). כלומר כשיכול היה לקח את גורלו בידיו.
עוד למד פראנקל שדבר פעוט ערך עשוי לעורר את הגדולה שבשמחות, למשל: בדרכם מאוושויץ לדכאו, כשהיו משוכנעים שפניהם מועדות למחנה מהוטהאוזן, וגילו שאין שם תאי גזים ומשרפות, או
באחד מרגעי היקיצה בבוקר שהיו עבורו הרגעים הקשים ביותר במהלך היום, בעוד הם מתמודדים עם סוגיות כמו: רגליים פצועות ובצקות, נעליים רטובות בשלג המקפיא וכד' -מצא הוא נחמה בפרוסת הלחם הקטנה ששמר בכיסו.
פראנקל מספר שהכירו הוא ואסירים אחרים תודה על החסדים הקטנים ביותר שגמלו להם, כמו: לפלות את הכינים מבשרם. לדבריו, התענוגות הדלים של חיי המחנה העניקו להם מין אושר שלילי, בשפתו של שופנהאואר "חירות מסבל" ,כי תענוגות חיוביים ממשיים כמעט שלא היו.