מגזין בלוגותרפיה

מַכְּתוּבּ

“עלינו לנהוג כאילו הגבולות של היכולת החופשית לעומת הכורח הגורלי מרוחקים זה מזה מרחק רב. כך לפחות נרחיק לכת ככל יכולתנו” / רודולף אלרס

ברומן המטלטל של הסופרת איריס אליה כהן “מַכְּתוּבּ” יש דיאלוג מרתק בקרב כל הדמויות בין גורל לבין בחירה חופשית, בין רקע אתני, תרבותי, אידיאולוגי, עדתי, היסטורי, מגדרי וקבלתו לבין עימות פנימי וחיצוני למול רקע זה. 
נראה לא פעם לאורך העלילה כי הגורל מכריע אותן אחת אחת, הן נאבקות בו ללא הרף אך לבסוף נכנעות לו- לעיתים בצער, לעיתים בהשלמה ופעמים בשותפות גורל, וכפי שאומר אחסאן, המאהב הערבי של עירית הגיבורה:
“כל מה שצריך לקרות קורה. הכל מַכְּתוּבּ” (איריס אליה כהן)

לעיתים אני מרגישה כמו דמויותיה של אליה-כהן, שגם כשנדמה לי שאני בוחרת למעשה נעשתה הבחירה עבורי עוד הרבה קודם.
עם זאת אינני יכולה לחיות בשלום עם המחשבה שהכל צפוי והרשות אינה נתונה. ואם אכן יש רשות- מהי בדיוק? מהו הטווח שלה? עד כמה באמת יש לנו בחירה חופשית ברמה העמוקה ביותר?

תנועה זאת בין החופש לבחור לבין הגורל העסיקה לאורך ההיסטוריה הוגים, פילוסופים, משוררים ואנשי רוח רבים. בלוגותרפיה מהווה מטוטלת זאת את אחד מעמודי התווך של הגישה, וויקטור פרנקל גיבש עמדה מוצקה סביב הנושא בעקבות השכלתו הרחבה, בעקבות טיפוליו כרופא באינספור פציינטים, בעקבות מפגשים מסוגים שונים ואולי בעיקר בעקבות ניסיונו האישי, כשחווה על בשרו את זוועות השואה ונדרש לבחירה מידי יום ביומו.

במאמר זה אציג את התייחסותו של ויקטור פרנקל לרעיון גורל האדם שיש לו היבטים שונים:

הגורל הביולוגי

“לא אמרת לי איך קוראים לך בעצם.”, “עירית” אני עונה…
מצחיק שנתנו לך שם של פרח לבן.”
“למה?”
“כי את כושית”
לפני שאני מספיקה לגרד את הלב שלי מהרצפה רוזי שולחת אלי יד ואומרת: אבל את דווקא יפה.. אפילו שאת כושית”  (אליה-כהן, 23)

פרנקל שואל את השאלה: “האם לא נכבד את העובדות המעידות על הכוחות האורגניים, שאי אפשר להתגבר עליהם? האם הביולוגיה אינה מעצבת את גורלו של האדם בכוח הכפיה שלה?” (פרנקל, 2010)
כהוכחה להשפעת הנטיות הגנטיות הוא נותן דוגמה של הפסיכיאטר לנגה אודות שני אחים תאומים שחיו במרחק זה מזה, אחד מהם היה מטופל על ידיו, והשני מעיר אחרת דיווח בדיוק על אותה הפרנויה שסבל ממנה אחיו. ניסוי נוסף של הוף ועמיתיו שבדק את השפעת הפיזיולוגיה על האדם תיאר שימוש בהיפנוזה במרפאה למחלות עצבים בווינה שבו הוצגו למשתתפים לסירוגין חוויות משמחות ועצובות והתברר דרך דגימות הדם שריכוז הנוגדנים לחיידקי הטיפוס בזמן התרגשות נעימה היה גבוה לאין שיעור מאשר במצב רוח עגום.
כלומר הביטוי של הגורל הביולוגי הוא פיזי או גופני או מה שמכנה זאת טנדלר “גורל סומטי” (פרנקל, 2010).

הגורל הפסיכולוגי

“אני שומעת הכל. זאת הבעיה הכי גדולה שלי. אין רחש, אבחה, נהמה או חלקיק אדוות קול שפוסחים על אוזני. כאילו שמו לי מכשירי שמיעה רבי עוצמה , ומישהו, קרוב לוודאי שאין זה אלא ריבונו של עולם בעצמו, חפץ להשתעשע על חשבוני וסובב את כפתורי הווליום עד למקסימום” (אליה כהן, 72)

פרנקל טוען שהחולים הנוירוטיים מחזיקים בעמדה הפטליסטית ש: “ככה זה- וככה זה גם ישאר” ומאמינים אמונה עיוורת בגורליות הדחפים שלהם, בחולשת כוח הרצון והאופי שלהם.
אלה מצביעים על חינוכם ועל השפעות הסביבה שלהם בילדותם כגורמים שהפכו אותם למה שהם וקבעו כך את גורלם. הם מתייחסים לחולשותיהם כאל תכונות שהוענקו להם ע”י הטבע ואינן ברות שינוי.

הגורל הסוציולוגי

“נכון שהילדה הזאת לא נראית מרוקאית”..
“אולי היא אמרה “אמריקאית” ולא “מרוקאית”?
זה הרבה יותר הגיוני. איך אמריקאים צריכים להראות אני יודעת. לאמריקאים יש כובע בוקרים על הראש, והמון אבל המון כסף בכיסים או בבנק. ולרוזי באמת אין את שני אלה.. היא בת של משרתת” (כהן- אליה, 22) 

החברה קובעת את מצבו של היחיד משתי בחינות: מצד אחד בהיותו מותנה ע”י האורגניזם החברתי הכולל, כלומר: יש סיבתיות חברתית למצבו, ומצד אחר- בהיות היחיד מכוון אל אותו אורגניזם חברתי היינו: לא רק סיבה אלא גם סופיות חברתית, קו גבול, תקרת זכוכית, גורל קבוע מראש. פרנקל נותן דוגמה להשפעה חברתית במחנות הריכוז לפיה כאשר אירעה התנגשות בין המון אסירים שאיבדו את מעמדם לבין מיעוט שעלה ל”גדולה” (כמו הקאפו) התפרץ רוגז עצור של האסירים שגם כך היה בפוטנציה עוד קודם לכן. כלומר: יש שיטענו שדוגמה זאת ורבות אחרות מחזקות את הטענה שהאדם אינו יכול להמלט מן הגורל שסביבתו כופה עליו.

“פאן-דטרמיניזם”

פרנקל אינו מתנגד לדטרמיניזם “הבריא”, היינו נכון לומר שהאדם הוא יצור מותנה- תלוי בתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, ואינו משוחרר מהם, כלומר אין לו חופש מהם. הוא לא בחר למי להיוולד, באיזו סביבה לחיות (בילדותו לפחות), אילו מחלות יפגוש בדרך, ועם אילו אירועי חיים מאתגרים ידרש להתמודד.
הערכה פאן דטרמיניסטית של הדת למשל גורסת כי חייו הדתיים של אדם מותנים בחוויות ילדותו, ומושג האלוהים בעיני אותו אדם תלוי בדמות אביו. אולם ידוע כי אדם מסוגל לעמוד בפני השפעתה המזיקה של דמות אביו ולקשור יחסים בריאים עם אלוהיו.
כלומר לדידו של פרנקל הדטרמיניזם המופרז או מה שמכונה “פאן דטרמיניזם” חותר לחוויה הומאוסטטית שאין בה תנועה והתנגדות , והוא מתעלם מיכולתו של האדם לנקוט עמדה כלפי מצב כלשהו.

גורלי נמצא היכן שמונחות עיני / רחלי ראובן

“הייה נכון לקבל ונחוש בהחלטתך להתנגד” / לוקאס, 1998

פרנקל אינו מתעלם מהתנאים הביולוגיים, הנפשיים והסביבתיים של האדם. הוא מכיר היטב כנוירולוג וכפסיכיאטר את ההתניות בהן נתון האדם בחייו. לפיו, אין הסבר לפעילותו האכזרית של הגורל או המקרה, היינו מה שנמצא מעבר לחופש האנושי, לשליטתו ולאחריותו של האדם והוא נתפס כיריב חזק, כמו במשחק שחמט שבו איננו יכולים לגבור על המתחרה, אך הדרך שבה נשחק מולו תקבע עד כמה נחיה חיים בעלי משמעות.
על אף שהאדם לפיו אינו חופשי ממשהו הוא חופשי למשהו: הוא יכול להתעלות מעל הנסיבות, תהינה קשות אשר תהינה ולהתקומם בעזרת מה שמכנה “יכולתה של הרוח האנושית להתמרד ולעמוד בכל אתגר” (פרנקל, 2010) כפי שלמד בארבעת מחנות הריכוז בהן שהה. הוא עושה זאת בעזרת נתיב המשמעות השלישי והגבוה ביותר אצל ויקטור פרנקל – הנתיב ההתייחסותי (השניים האחרים הם: היצירתי והחוויתי)- המכוון לגישת האדם לצרותיו, ליכולתו להתמודד עם גורל שלא ניתן לשנותו, עם סבל בלתי נמנע. מה שחשוב הוא העמדה שאדם נוקט במצבים כאלה: ״ההזדמנות להגשים ערכים התייחסותיים תמיד קיימת כאשר האדם מוצא את עצמו מול גורל שלגביו הוא רק יכול לפעול בקבלה. אבל הדרך שבה הוא מקבל, בדרך שהוא נושא את צלבו, האומץ שהוא מדגים בסבלו, הכבוד שהוא מראה באסון ובאובדן, הוא המידה של מימושו כאדם (פרנקל, 1986).

האדם הוא בעל כוח הגדרה עצמית. אין קיומו סתמי, הוא מכריע בכל עת מה יהיה גורלו ברגע הקרוב ויכול להשתנות בכל שעה. הוא יותר מנפש ואין לחזות את אישיותו מראש. פרנקל מדגים גישה זאת בספרו “האדם מחפש משמעות” דרך סיפורו של דר’ י’, דמות שטנית שזכורה לו ממלחמת העולם השנייה. הוא כונה בפי כל “רב הטבחים משטיינהוף”, הואיל ועבד בבית החולים לחולי נפש בוינה והוציא אל הפועל בקנאות רבה את תוכניתם של הנאצים להמית בתאי הגזים “המתת חסד” את כל החולים הפסיכוטיים במקום. לימים נודע לפרנקל ע”י דיפלומט אוסטרי לשעבר שהגיע אליו לטיפול נוירולוגי שאותו דר’ י’ טרם מותו נתגלה כחבר טוב מאין כמותו ובעל “מידות המוסר הנעלות ביותר שניתן לשער”.
פרנקל מתייחס לעיצוב הסופי של חיי אדם כהישג אומנותי או ספורטיבי: 
יצירה אומנותית- כי אנשים מעצבים את החומר הביולוגי, ונותנים לו צורה; הוא מדמה זאת לאומנותו של שייט מפרשית שאינו מניח לרוח לסחוף אותו אלא יודע לכוון את עוצמתה בכיוון הרצוי עד שיהיה מסוגל לשוט אפילו נגדה, והישג ספורטיבי- כי עליהם לעשות את המיטב, את מה שניתן לעשות.
בחינת הישג זה צריכה לקחת בחשבון את המצב ההתחלתי, הנסיבות הקונקרטיות על כל הקשיים שלהן, כלומר: המגבלות החיצוניות והפנימיות. (פרנקל, 2010)
תפיסה זאת אינה פטליסטית, ומדברת על חופש לעצב את חיינו גם במגבלות אובייקטיביות קשות. הוא מדגיש את רעיון הבחירה בכל מצב, גם אם זאת רק בחירה כיצד להתייחס לסיטואציה בהעדר יכולת לפעול אחרת ולשנות את הנסיבות. זאת גישת ה”על אף” ולא ה”בגלל”.

לסיכום,

הלוגותרפיה מלמדת אותנו כי בריאות נפשית תלויה ביכולת להבדיל בין גורל ביולוגי, מנטלי וסוציולוגי לבין אזורי בחירה אף אם לעיתים נדמה שאין כאלה בנמצא, או בין תחומי גורל המכוונים לנסיבות חיים ותנאים נתונים מראש לבין תחומי חופש הניתנים לשינוי,
וכי יש ביכולתנו לתרגל את שאיפתנו למשמעות כשיש לנו גישה למשאבי הרוח דרך בחירה אחראית. היכולת לבחור להיות מי שאני רוצה להיות, ולקיחת האחריות לתהליכים ולתוצאות, הם תנאי ראשוני להתפתחות הפרט וליצירת שינוי כל שהוא. ממד הרוח מאפשר התעלות עצמית (העצמי הנואטי) וגילוי חוכמה עילאית במצב של חוסר יכולת האדם לשנות את גורלו ומימוש הפוטנציאל היוצרני האנושי שבו. זהו האדם המצליח להתמודד עם סבלו ולהופכו להישג.
“אין טעם להעמיד שוב ושוב את “כוח הרוח” מול “כוח הטבע”..שניהם שייכים לאדם ותלויים זה בזה, אך אם האדם אזרח בממלכות רבות, הוא חי במתח בין שני כוחות בשדה מקוטב.. גם המאבק בין החופש של האדם לבין גורלו הפנימי והחיצוני הוא המעצב את חייו” (פרנקל, 2010).
הספר “מַכְּתוּבּ” מעמיד את המתח הזה בלב ההוויה האנושית ולמרות הביקורת החריפה שעולה ממנו מכל הצדדים יש בו הרבה חמלה, הומור משובח ובקשה לתת מקום לאדם בכוליותו בדיוק כפי שמספקת לנו הלוגותרפיה.

רשימת מקורות:
אליה-כהן, א’ (2010). מכתוב. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
לוקאס, א'(1998 ). חיים משמעותיים- ספר לוגותרפי. הוצאת דביר
פרנקל, ו’ (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: דביר

פרנקל, ו’ (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר
שלמה, ש’ (2019). “שירת המשמעות – לווגתרפיה בין תיאוריה למעשה” עב’ 460 עמ’

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

תיאור סדנה קבוצתית בגיל השלישי – ברוח הלוגותרפיה

תיאור של מנחה הסדנה “לא הפסדנו את הרכבת”, טוליו סולודקי. עבודה קבוצתית בגיל השלישי – …

כתיבת תגובה