הימים חולפים שנה עוברת

ימים ספורים נותרו עד לתום שנת תש"פ.  יש בינינו המצטערים על הזמן החולף, חשים ששעון החול מתרוקן ואוזל. "איך הגענו כבר לחודש אלול?"  "תכננתי עוד כל כך הרבה לשנה הזו… והקורונה שִבְּשה הכל…"

חוויית הזמן האוזל גורמת לנו להביט בעבר בצער ואף בחרטה, על הזמן שלא נוצל או הוערך כראוי, ולהילחץ בנוגע לניהול היתרה.

ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות), מציע לנו מבט ויחס אחר כלפי הזמן, ומשקף בפנינו שתי גישות קיומיות:  גישה אופטימית ופעילה הממוקדת ב"יש" וגישה פסימית שעניינה "מה שכבר לא יהיה": 

"פסימיסט, משול לאדם הרואה בפחד ובעצב כי לוח הקיר שלו, שיום-יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער בפעלתנות על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מן הלוח ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו, לאחר שהוא רושם לו כמה רשימות יומן בצידו השני. הוא יכול לחשוב בגאווה ובשמחה על כל העושר האצור ברשימות אלו, כל החיים שכבר חי אותם עד תומם. מה איכפת לו שהוא מזקין? היש לו סיבה לקנא בצעירים שהוא רואה או להתגעגע אל נעוריו שלו אשר חלפו?" (מתוך "הזעקה הלא נשמעת למשמעות")

בפוגשי אנשים, יש ביניהם שמציינים בפני שהחמיצו. החמיצו זוגיות, קריירה, הורות, ילדוּת.  עמדה זו, אף שנאמרת בכאב רב אינה מבטאת, להבנתי, השלמה. לו היה המצב כזה, לא היו באים להתייעץ מלכתחילה.  בנקודה זו מתחילה, לתפישתי, העבודה.

על בסיס ההנחה שהאדם הנו יצור חיוני ופעיל מטבעו, יש לשער כי לא ההחמצה היא העניין אלא היעדר המשמעות בעשייה היומיומית, כך גורסת ד"ר רעיה יואלי, מומחית לפיתוח זהות מקצועית והובלת שינוי.  "שחזור רגעי השיא, הרגעים שבהם האדם חש שמימש את עצמו והיה מלא חיוּת, שמחה ואופטימיות, מאפשר לאדם לזכך … ולבחון מהו הדבר שמעניק לו משמעות ומבטא את הערכים המרכזיים בחייו." (מתוך ספרה: "לשם שינוי"). רגע הזיהוי, לדבריה, הוא המפגש עם הרצון, הדורש מימוש. תחושת ההחמצה עשויה לנבוע מאי מימושם של חלקים בזהות, הקוראים לביטויי מעשי.

הבה נחזור ללוח השנה המסתיים. נקרא את ההערות, נתבונן באירועים המצוינים בשוליים – שהתלכלכו מטביעת כוס הקפה, נתמוגג על רגעים קטנים וגדולים, נזכר ברגע בו פרצה המגפה לחיינו, נבחן את השלכותיה על זירות החיים…

סבורני, שלא רק דכדוך יהיה "שכרנו" אלא דווקא גילויו של שפע וחוסן נפשי, שצברנו בעקבות אתגרים והתמודדויות.  מבט אופטימי, לעבר השנה החדשה, יזהה בה כר מרגש ומלהיב של הזדמנויות לביטויים ולמימושם של הערכים החשובים לנו באמת, אלו שעבורם ראוי לקום בבוקר.

נכתב ע"י נעמי (יפֶה) עיני

נעמי (יפֶה) עיני, פסיכולוגית חינוכית, בוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מרצה וכותבת. ניהלה בעבר את השפ"ח בגוש עציון ושמשה יו"ר איגוד המנהלים של השירותים הפסיכולוגיים בישראל. עוסקת במפגש רעיוני ומעשי בין יהדות, פסיכולוגיה וחינוך, וביכולת האנושית להתמודד עם אתגרי החיים. בעלת BA בפסיכולוגיה ובמחשבת ישראל (אוני' העברית), MA בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) וכיום דוקטורנטית לפסיכולוגיה, באוני' בר אילן. בעלת הסמכה בטיפול משפחתי, ובוגרת קורסי גישור, הוראה ולוגותרפיה (Diplomate)

אחרים קראו גם את:

אלם המשמעות

אלם המשמעות

מבט לוגותרפי מאת דרור שקד, על רגעי שהייה בסבל נטול משמעות   

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן