על תקווה ומשמעות

עוד לא אבדה תקוותינו
“מה שהחזיק אותו בחיים (את פרנקל במחנות הריכוז) היה רק התקווה שיראה שוב לפחות אחדים מיקיריו ויוציא לאור את הטיוטה הגמורה של ספרו” (פרנקל, 2021)

כאשר אנחנו מקווים לעתיד טוב יותר אנחנו בעצם סומכים על הבריאה או על הכוחות הסגוליים שבתוכנו שיסייעו לנו להתמודד עם מה שיבוא עלינו. שנצליח לחלץ אותם גם ברגעים הקשים ביותר ושנעשה בהם שימוש נבון, מיטיב ומזין לנשמה ולסביבותינו.

בדיוק כמו המשמעות
התקווה מבקשת אותנו כמו שאנחנו מבקשים אותה,  
היא קיימת למען נאחז בה, למען לא נוותר עליה, למען יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר.  
במציאות מאתגרת כמו שלנו, היא לחם חקינו, היא אוויר לנשימה.
היא אור, ורוח וחסד גדול. 
היא משאב זמין בכל עת,
היא נגישה לַכֹּל ואינה מבחינה בין דת, מין וגזע
והיא צורך בסיסי באדם למען השרדותו

עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע..”

(מיכאל וקנין)

בניסיון לתרגם את המילה תקווה ברוח הלוגותרפיה הייתי אומרת שהיא משמעות בפוטנציה.
זהו חיפוש מלווה באופטימיות, מבט קדימה אל עבר עתיד טוב ומיטיב, ומבט למעלה אל הנשגב והפלאי.
יש בה רצון לשינוי, תנועה בין ההוויה לתכלית, גשר בין הכאן ועכשיו הלא מספק לשם ואחר כך שיש בו נחת רוח ומלאות פנימית.
היא בת לוויה של אמונה, ציפייה, כמיהה, תשוקה, מטרה, טרנסנדנטיות..   

אפשר להסתכל על התקווה בכמה היבטים:

התקווה היא סיכוי

“יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה..”
(אביתר בנאי)

כל עוד אדם מקווה הוא מסוגל לראות את הסיכוי , את האפשרות, את ההיתכנות למציאות אחרת. הוא מצפה להזדמנות שתקרה בדרכו על מנת לממש את הערך החשוב לו, על מנת “להתעורר”, “להתפכח”, “לדבר באהבה” כמילותיו של בנאי.

התקווה היא נאיביות
“דבר אינו יכול להפחיד אותנו עוד, שום עתיד, שום חוסר משמעות לכאורה… באשר למה שצופן לנו העתיד איננו צריכים לדעת יותר מכפי שאנו מסוגלים לדעת..” (פרנקל, 2021) כדי לקוות זקוק אדם למידה מסויימת של תמימות, של עצימת עיניים, של הדחקה, של הכחשה, של אסקפיזם. הלוא “המציאות”, “האמת” ,תהיינה אשר תהיינה, לא פעם עלולות לחבל בתקווה, לטלטל אותה, לקרוא לה ולנו לעצור, “להרגע”, להנמיך ציפיות.
כך, הולכת הנאיביות יד ביד עם התקווה ויחד הן מכניעות את המחסומים שבדרך, את ה”אבל” , את ה”איך זה בכלל אפשרי”, את “את לא רואה מה קורה מסביבך?” ועוד,
וצועדות מעל ומעבר למה שנראה אפשרי ברגע נתון.   

התקווה היא יצירת מציאות
“אמונה מכוננת את עצם הדבר שמאמינים בו” (פרנקל, 2021)

אומרים שכל דבר נברא פעמיים- תחילה בדימיון ולאחר מכן במציאות. התקווה היא הדמיית מציאות, היא שינוי בכוח המחשבה, היא בריאה של משהו חדש טרם נוצר ברמה הפיסית, היא תודעה מתפתחת ומתרחבת. 

בזמן ההליכה הקשה עם קבוצת אסירים פצועים, רעבים ומותשים ממחנה הריכוז קאופרינג, האסיר ויקטור פרנקל
“דימה לעצמו שהוא נשען על קתדרה במכללה ויינאית לחינוך מבוגרים ונושא הרצאה שעוסקת במה שהוא חווה כעת. ברוחו הוא נשא הרצאה שכותרתה, “פסיכולוגיה של מחנה הריכוז”. ואכן כעבור כמה שנים זה אכן קרה.” (פרנקל, 2021)

התקווה היא בריאות

“אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף, האור יעלה..
כבר עכשיו אני פחות כואב” (אביתר בנאי)

אינספור מחקרים הוכיחו שאנשים אופטימיים הם אנשים בריאים יותר.
כדאי ולו רק בשביל הסיבה הזאת להאחז בתקווה ולא להרפות ממנה… 
פרנקל מספר שמה שהבחין בין האסירים ששרדו את המחנות לבין אלה שלא, בין אלה שלמרות חולשתם הפיזית והמנטלית הצליחו לעבור את התופת ולהשאר בחיים לבין אלה שהחולשה הכניעה אותם עד כדי חדלון, היה בעיקר הציפיה למשהו בעל ערך עבורם, המשמעות שתככנו להגשים בעתיד, התקווה לימים טובים יותר, ההצלחה לראות את אלומת האור בתוך החושך הגדול.  

תקווה היא הענות
בעולם המשמעות האדם נענה לקריאות החיים, כלומר הוא לא יוצר את המשמעות אלא רק מגלה אותה. בלשון ציורית זה נראה כמו זיווג משמים- היא ממתינה לו והוא מתמסר לה, הוא חפץ ביקרה והיא משוועת שיבחר בה, שיתרחש הנס ויפלו זו לזרועות זה.
כך גם התקווה- היא מניחה את קיומו של המושא שלה ומצפה לבואו, להסכמתו לקחתה.
חשבתי על הגשם בשירו של אברהם חלפי כסמל לאותו רעיון של הדדיות ושל התמזגות: 

“וזאת תפילתו (של הגשם):
את כל הצמאים להשקות .
זכה תפילתו:
לרחוץ כל פשע.
שפתים נוגות  כסלעים על יבשת
חושקות, חושקות, חושקות
את הגשם”

(אברהם חלפי)       

תקווה היא רוחניות
“מתי הרשה האיש הזה לעצמו ליפול ברוחו.. ותשובתנו..: ברגע שאיבד את אחיזתו הפנימית..”
(פרנקל, 2021)

תקווה מקפלת בתוכה פנייה אל האלוהות, או אל המימד הנואטי שבתוכנו (תלוי לאיזה זרם אנחנו משתייכים, או כפי שפרנקל מכנה זאת “אחיזה בנצח” לעומת “אחיזה בעתיד” בהתאמה). כאשר אנחנו מקווים לעתיד טוב יותר אנחנו בעצם סומכים על הבריאה או על הכוחות הסגוליים שבתוכנו שיסייעו לנו להתמודד עם מה שיבוא עלינו. שנצליח לחלץ אותם גם ברגעים הקשים ביותר ושנעשה בהם שימוש נבון, מיטיב ומזין לנשמה ולסביבותינו. התקווה בעצם מעבירה לנו את המסר שאנחנו יכולים להם- לאתגרים, למחלות, למריבות, לכאבים, לאובדנים. שאנחנו חזקים דיינו על מנת לחיות איתם ולהמשיך הלאה לא רק כדי לשרוד אלא גם להגשים משמעות. 

תקווה היא אמירת “כן לחיים”

נדמה לי שגם מבלי להשתמש רבות במילה הזאת חשב אבי הלוגותרפיה עליה כמהות תורתו. השיח על הסבל בעולמנו, על הגורל המתעתע והאכזר לעיתים, על אקזיסטנציאליזם שמחזיר את כובד האחריות אל האדם עצמו גם כשהוא מתקשה לקחת אותה- בעודו חשוף, חסר כיוון-
מעורר את השאלה לשם מה? בשביל מה כל זה?
התקווה למעשה מייתרת את אותה השאלה, הופכת אותה ללא רלוונטית.
היא מקפלת בתוכה הנחת יסוד בדבר קיום תכלית בעולם.
בעצם היותה אין עוררין לגבי ערך החיים אלא רק אודות תוכנם.    
מכאן שתקווה היא ההפך מחידלון, היא ההסכמה להמשיך לחיות חיים ולהאמין שהם בעלי ערך באשר הם.

לבסוף,
פרנקל ראה את הנולד. כבר לפני עשרות שנים הבחין בעוגנים החיצוניים של האדם ההולכים ומתמעטים, בסכנת הניהיליזם, ובאובדן הטעם לחיים בקרב ציבור הולך ומתרחב.
מכאן הופכת התקווה היום אולי יותר מתמיד למצרך החיוני ביותר לו אנו זקוקים.
אין לנו את הפריבילגיה לוותר עליה. וכמילות ההמנון עוד לא אבדה תקוותנו!
 

מקורות
פרנקל, ו’ (2021). כן לחיים למרות הכל. הוצאת דביר.

Photo by Audrey Badin from Pexels 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

אדלר ופרנקל מימד הרוח

תפקיד החיים החמישי של אדלר והממד הרוחני של פרנקל: מושג הרוחניות של האדם בתורותיהם

מאמר מרתק ומלמד – מאת פרופ’ דוד גוטמן מאמר השוואתי בנושא: תפקיד החיים החמישי של …

כתיבת תגובה