מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
"דורות הם יחידות חברתיות העוברות ביחד תקופה היסטורית, שיש בה גם המשכיות וגם שינויים. היום קיימות הזדמנויות רבות יותר לגילוי משמעות בחיים באמצעות טיפוח הקשר בין הדורות" (גוטמן, 2007)
"את מי אני אוהבת יותר מהילדים שלי?
את הילדים של הילדים שלי" (אמא שלי, סבתא מירה)
יולי 2020, ימות הקיץ החמים, COVID-19 ,הנגיף המתעתע, עדיין לא מראה סימנים של פרידה ממחוזותינו, ובינתיים הוא כאן כדי להשאר.
אני מתבוננת בהוריי האהובים ולבי נכמר ויוצא אליהם.
יש להם 6 נכדים (חמסה חמסה) כאשר הגדול שבהם בן 22 והקטנה בת שנה וחצי.
כדי להבין אושר מהו די להביט בהם כשהם מדברים עליהם. עיניהם נוצצות, גופם נע בהתלהבות שאין לה שיעור, ידיהם נפתחות לרווחה, וה״כפרה עליהם״ המתגלגל על לשונה של אמי כמו תפילת שחרית, מנחה וערבית מבקש מבורא עולם לשמור עליהם מכל משמר.
לסבתא מירה ולסבא אפי (וכך אני מאמינה לגבי כל הסבים והסבתות באשר הם)
קיים מרחב משותף עם הנכדים שהוא רק שלהם, בבלעדיות! אין יוצא ואין בא.
לנו ילדיהם אין חלק בו ולעולם לא יהיה (ואיזה מזל שכך..). זהו מרחב מלא אור, יופי, נתינה, חוכמה ובלתי אמצעיות.
המרחב הזה בחודשים האחרונים נלקח מהם, לפחות באופן חלקי. המפגשים הולכים ופוחתים וגם כשמתקיימים הם בשטח פתוח, במרחק פיזי ובתנאי סטריליות ככל שניתן. הביקורים בביתם פסקו בשל הרצון לשמור על בריאותם, המגע נעדר לחלוטין והגעגוע לימים אחרים צף ועולה, מבעבע ולא נותן מנוח..
מצב זה גרם לי לחשוב על מהות הקשר הרב דורי ולהתחקות אחר המשמעות שהוא מזמן בימים כתיקונם וגם בימי קושי ואתגר כפי שאנחנו חווים כעת.
במאמר הנוכחי אדבר בעיקר מניסיוני האישי ומנקודת מבטי אך אין לי ספק שאין סבא, סבתא נכד או נכדה שלא ימצאו את עצמם בינות המילים.
פריחת האביב
פרופסור דוד גוטמן בספרו "האם אחרתי את הרכבת?" מדבר על על הקשר הבינדורי כאחד המפתחות למציאת משמעות בזקנה ובחיים בכלל ומזכיר את הסיפור הענק וגנו של אוסקר ויילד שנכתב לפני כ 130 שנה והמסר שלו הוא אוניברסלי ואל-זמני:
"כל יום, בשעות אחר הצהריים, בשובם מבית ספרם, היו הילדים הולכים לשחק בגנו של הענק. היה זה גן רחב-ידיים ויפה מאוד, ובו עשב ירוק ורך. מתוך העשב הציצו, זוהרים ככוכבים, פרחים יפהפיים. גם תריסר עצי אפרסק היו בגן. ובאביב פרצו פרחיהם כניצת פנינים ורדרדת."(ווילד, 1888)
אותו מרחב רחב ידיים מתקיים בקשר סב(ת)א-נכד/ה. זהו מרחב פתוח, שמזמן שפע של אפשרויות. הילדים רצים בו פיזית ומנטלית בין עולמות של פנטזיה וריאליה, דמיון ומציאות, שטים ללא גבולות, מחפשים ומאבדים, נופלים וקמים, מתנסים, מטפסים, מתגלגלים, מגלים את העולם, מגלים את עצמם ומגלים משמעויות.
אותה טריטוריה מאפשרת פריחה, גדילה, התפתחות ושגשוג ללא עכבות, כפי שהיטיב להבין הענק בסיפור של ווילד כשהאביב בושש לבוא כל עוד הילדים נעדרו מהגן.
לפי האקדמיה ללשון העברית השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. (אגב באמהרית, המילה "אבֶּבָּה" פירושה 'פרח', ומכאן בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושה 'פרח חדש'.)
חוויית ילדות מחודשת
הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון אומר שבמחצית השנייה של של חיינו אנו סוגרים מעגל ולא מסיימים מסלול לינארי. בכך הוא מצביע על האפשרות של חזרה לנקודת ההתחלה וההתחדשות שעשויה להתבטא בחזרה לתכונות הנפלאות שבילדות: הסקרנות, שמחת החיים, החיפוש אחר פלאי הטבע וגילוי משמעותם. (גוטמן, 2007)
במקום הילדי הזה יש אותנטיות, יש ניקיון ויש התקרבות לאני הגולמי, הראשוני, האמיתי של כל אחד מאתנו.
עוגן לוגותרפי
בספרי שירת המשמעות אני כותבת כך:
"סבי זכרו לברכה נפטר לפני לא מעט שנים אך הוא מהווה עבורי עד היום עוגן חשוב. אני נזכרת בו לא מעט, בדמותו הצבעונית, הקלילה והמצחיקה, משוחחת עמו לעיתים קרובות ושואבת ממנו כוחות ברגעים מאתגרים. הוא היה קורא לי בערבית חלבית, במבטא המיוחד רק לו "רוח סבא" (הנשמה של סבא). ועד היום הד קולו מתנגן בראשי ומספר לי משהו חשוב על רוח ועל משמעות בחיי.." (שלמה, 2019)
הלוגותרפיה מכוונת במושג עוגן לחוויה רגשית ורוחנית מעצימה. העוגן הלוגותרפי או "החכה הלוגותרפית" זוהי טכניקה המתייחסת להתנסות בעבר או החזויה בעתיד, עשירה במשמעות, שניתן להשתמש בה כעוגן במצב הנוכחי. היא מדריכה את האנשים בחיפוש אחר מגע עם רגעיהם הגדולים, עם הידע האינטואיטיבי, הארה, יצירתיות ותכונות אחרות של הממד הרוחני שלהם. המטרה היא כי העוגן יהיה בהישג יד רוחני בשעת הצורך.
לפי וסטרמן (1993) ) ניתן להשיג זאת ע"י שימוש בדמיון רב חושי, בהעלאת זיכרונות של אותם אירועים או התנסויות ייחודיות. העוגן הלוגותרפי מסייע לאנשים להיות ערים לאותם מקרים בעבר שניתן להשתמש בהם בהווה.
"קול זיכרון חוזר/ ריח וצליל אחר" כתבו ריטה ועילי בוטנר.
כמה זכרונות יש לי מסבתותיי ומסבי ז"ל, אינספור כאלה יש לבנותיי מאלה שלהם שיבדלו לחיים ארוכים, כמה טיולים ומסעות, סיפורים ואגדות, טעמים וריחות, קולות וצלילים
כמה רגעי חסד אינסופיים. אותו עוגן פועל לשני הכיוונים ומחזק את אלה גם את אלה.
מימוש הערכים החוויתיים
אחת הדרכים למצוא משמעות בחיים לפי הלוגותרפיה היא נתיב החוויה, היינו מה שאדם מקבל מהעולם באמצעות הקשר עם אדם אחר, עם יפי הטבע, עם יצירות אמנות וכד', במפגש הסב(ת)אי-נכד(ת)י באים לידי ביטוי ערכים אלה במלוא עוצמתם. האהבה הבלתי נדלית והבלתי מותנית, המבט המעריץ (של שני הצדדים), הזרימה, ההנאה מהשפע שיש לעולם להציע לנו, האיכות והערך המוסף של הקשר, הכרת התודה על מתנת החיים הזאת- כל אלה ועוד מזינים במשמעות, מכניסים חיות, מרחיבים את הלב, מרוממים את הנפש והרוח, מעשירים החוויה לכדי מלאות שאין שניה לה וגורמים לחשוב שבכל זאת, למרות הכל, אלה חיים שראוי לחיותם.
החופש לבחור
להקת פינק פלויד שרה We don't need no education " ". היופי בסב(ת)אות, לפחות זאת שאני מכירה ומכוונת אליה, היא שיש בה חופש אמיתי. הילדים לא מרגישים כפייה ואינדוקטרינציה בשום צורה והסבים והסבתות פטורים מהתפקיד הזה, שמוטל על כתפי ההורים, לעיתים בעל כורחם, אף אם יהיו הכי ליברליים ופתוחים שיש, ויוצר לא פעם בלבול, אי שקט, חרדות, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים ואובדן דרך. 
זה לא שאין גבולות (או שלא צריכים להיות) בסב(ת)אות אלא שהם בעיקר נסובים סביב השמירה על שלומם ובטחונם הפיזי של הילדים ועל רווחתם הנפשית.
מותר לאכול ממתקים, מותר להרים מהרצפה חיפושית ולחקור אותה שעות, מותר (ואף רצוי) להתלכלך ולהתנסות, מותר לקחת את הזמן, מותר לרבוץ מול הטלוויזיה ולראות שוב ושוב את הסדרה האהובה עליי.. הנכדים חשים במרחב מאפשר, לא שיפוטי ולא ביקורתי וכך כמצוות הלוגותרפיה ניתן להם החופש האמיתי לבחור ולזהות הזדמנויות למשמעות עבורם.גם מצד הסבתות והסבים העדר האחריות והמחויבות לחינוך הנכדים הוא פריבילגיה אדירה, משחרר אותם מהפחד לטעות, מהחשש לא לכוון "למקום הנכון", מהדאגה שיגדלו להם ילדים "לא מחונכים". במרחב כזה הלמידה (מכל סוג שהוא), אף שאין לה שמות ואינה מוסדרת ומכוונת מראש, עשירה ומגוונת לאין שיעור.
נתינה ואהבה ללא תנאי
"הקיום האנושי מכוון למשהו אחר מאשר העצמי, או ליתר דיוק, למען משהו או אדם אחר מעצמי, כלומר למילוי משמעויות, או לפגישת בני אדם אחרים מתוך חיבה (Frankl, 1986)
אני מסתכלת על הוריי ואני אכולת קנאה מהיכולת הזאת לצאת מעצמם במלוא מובן המילה, לא להיות עסוקים בעצמם כלל, לא לשאול איך אני עושה למען עצמי כמה שיותר (ואין הכוונה לביטול עצמי) אלא פשוט להיות שם עבור אותם אחרים ברי מזל- הנכדים. זאת יכולת פנומנלית ומעוררת הערצה והשתאות.
סב(ת)אות קשובה
"אָמַרְתִּי לְסַבָּא: "עָצוּב לִי!"
סַבָּא לִטֵּף לִי אֶת הַצַּוָּאר,
"סַפֵּר מַה קָּרָה,
אַל תַּחְסִיר דָּבָר."
וְהָעֶצֶב עָבַר." (שלומית כהן אסיף)
השלב שבו נמצאים הסבים והסבתות בחייהם פעמים רבות מאפשר להם פניות ונינוחות.
גוטמן מציין ש"בין המעלות היכולות להתפתח בזקנה נמצאים הרוגע ושלוות הנפש אשר רבים רואים בהם את המעלות הגדולות ביותר של הזקנה" (גוטמן, 2007)
שלא כמו ההורים שעסוקים במרדף החיים ובאינספור משימות יומיומיות שוחקות, משאב הזמן נתון לרשות המבוגרים ומתוך כך הם יכולים לגלות סבלנות יתרה ולהיות בכאן ועכשיו עבור נכדיהם. אותו beeing מאפשר להם לעיתים לראות טוב יותר, להרגיש חזק ומדוייק יותר ולהקשיב, להקשיב באמת, כך שהנכד/ה יחושו שאין בעולם איש ודבר זולתם, שאין חשוב ומשמעותי מהם וממה שיש להם לומר. משם יצוצו לא מעט רמזי משמעות.
התגברות והתעלות
"היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו.. פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו"/פראנקל
זה לא סוד שהבגרות והזקנה מביאות איתן מכאובים פיסיים ונפשיים, אירועי חיים מאתגרים, בגידת הגוף, אובדנים כאלה ואחרים ועוד. קיומם ונוכחותם של הנכדים ברקע כל אלה מאפשרים לסבים ולסבתות להרים את עצמם מחדש, לגלות בתוכם תעצומות נפש, לזהות את הכוחות הסגוליים המגולמים בהם, להתגבר, לדעת שיש מי שמצפה להם, שזקוק להם, שהם בעלי ערך רב עבורו, שיש להם בשביל מה לקום בבוקר וכאמרתו המפורסמת של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כל איך".
סב(ת)אות בעידן האינסטוש
בכל יום! בשעה ארבע בדיוק! כמו שעון, בלי לפספס, מתקיים טקס קריאת ספרים. הוריי האהובים מקריאים לנכדותיהן הקטנטנות והמקסימות ספרים שהן בוחרות.
אבל זה קורה, לא להאמין, בעוד מפריד ביניהם אוקיינוס, במרחק של אלפי קילומטרים. הם בישראל, הן בארה"ב. כוחה של הטכנולוגיה..
עוד מקיימת אמי קבוצת וואטסאפ קטנה עם בנותיי, קבוצה שהיא רק שלהן, עם הבדיחות הפרטיות, והשיחות הארוכות, והוויכוחים על הפייבורטיים והמודחים בתוכניות הריאליטי והרעיונות ליצירה כזאת או אחרת, והברכות והאיחולים על כל דבר ועניין ועוד ועוד.
בתקופה הנוכחית של הריחוק הפיסי, כשהנגיף עדיין משתולל, מצליחה התקשורת האלקטרונית להוות תחליף, שגם אם אינו אופטימלי, הוא מצליח למלא את החלל, הוא משאיר את סב(ת)א update , הוא מפר את הבדידות והוא אף מאפשר לנכדים לחוש בעלי ערך כאשר הם מלמדים את המבוגרים ומסייעים להם להתמודד עם הטכנולוגיה החדישה.
המשמעות מגולמת בעצם יצירת הקשר ובהתגברות על המגבלות האובייקטיביות, שהרי הלוגותרפיה היא תורת ה"אף על פי כן".
תעביר את זה הלאה
"סבא וסבתא מהווים קשר חיוני בין העבר לעתיד ומשמשים מודלים חשובים לנכדיהם. הסיפורים שהם מספרים על מקומות, אירועים ואנשים, התמונות שהם מראים, הפתגמים והאמרות שהם משמיעים, העצות שהם נותנים, והחיבה והאהבה שהם מעניקים לדור הצעיר פועלים בשני כיוונים: עבור ילדיהם ונכדיהם הם מחיים אירועי חיים משמעותיים מן העבר, מפיחים רוח חיים במסורת המשפחתית ומאפשרים להם לקחת חלק בחוויותיהם, רגשותיהם וזיכרונותיהם;הם עצמם מקבלים תחושת ערך מתוך הידיעה כי יש להם דבר מה בעל ערך להעביר לצעירים מהם." (גוטמן, 2007)
הפנטזיה של כל יצור אנושי באשר הוא, שלרוב אינה מודעת, היא לחיות חיי נצח. הקשר הרב דורי מבטיח זאת באופן מן האופנים. החייאת אירועים ודמויות הופכים אותנו לאלמותיים, לחוליה אחת בשרשרת הדורות, לבעלי ערך בחיינו אך לא פחות מכך במותנו. באמתחתם של הסבים והסבתות מונחות אינספור חוויות חיים, שאת חלקם לפחות היו שמחים לחלוק, להעביר הלאה, להנכיח שוב ושוב, כי כך מבטיחים הם את המשכיותם.
אין חכם כבעל ניסיון
ניסיון חיים זוהי מתנה יקרה מפז שאי אפשר לקנות בכסף, זהו נכס חשוב שרק אנשים מבוגרים זוכים לו. במפגש הרב דורי עשויים הנכדים ללמוד מניסיונם של המבוגרים, לחקור את עצמם דרך ניסיון זה, להתכתב עם "האני העתידי" שלהם, לשאול שאלות מהותיות על משמעות החיים בעיני אלה שפסעו שבילים רבים, לשמוע פיסות חיים ולהיות ניזונים מהם, לראות את הזקנה ולא רק שלא לפחד ממנה אלא ללמוד על החוזק והחוכמה שהיא צופנת בחובה, לזהות הזדמנויות שאולי לא היו למבוגרים בצעירותם, ליצור לעצמם נתיבים שיש בהם דיאלוג עם "האסמים המלאים" בלשון הלוגותרפיה של סב(תות)יהם.
לסיום,
כשחשבתי על הקשר סב(ת)אות ונכדות התנגן לי השיר של רייכל:
"אהבה כזו כבר לא רואים
הולכים לאט ואוחזים ידיים
בצדי השביל כולם עוברים
אוספים שברים פיסות חיים
דמעות הופכות לשיר ומנגינה.."
(עידן רייכל)
אם צריך לזקק במילה אחת את המשמעות המגולמת בקשר הזה הייתי אומרת: אהבה, בשתי מילים: אהבה רוחנית, ובשלוש- אהבה שאינה תלויה בדבר
רשימת מקורות:
גוטמן, ד' (2007). האם אחרתי את הרכבת. משמעות החיים במחצית השניה של החיים. הוצאת מודן
פרנקל, ו' (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצ' דביר
שלמה, ש' (2019). שירת המשמעות
** בצילומים מופיעים בני משפחתה של הכותבת הוריה והנכדים כפי שצולמו על ידה. כל הזכויות שמורות ואין לעשות כל שימוש בתמונות.
