לצחוק כל הדרך אל המשמעות..

דרך השיר “חיוכים” 

מאת שגית שלמה שומרת המנגינות

ההומור הוא תופעה אנושית המאפשרת לאדם לראות כל מיני דברים בפרספקטיבה. ליצור מרחק בינו ובין מה שעליו להתמודד עמו. יתרה מכך, ההומור מאפשר לאדם להנתק מעצמו ובכך להשיג את מלוא השליטה האפשרית בעצמו.” (השאיפה למשמעות/ ויקטור פראנקל) 

הקדמה

מתחשק לי לצחוק קצת.. מתחשק לי שאתם תצחקו.. שנצחק יחד.. סבל יש בשפע, בכל מקום, בכל זמן. הוא קיים והוא בלתי נמנע, אך אל לנו להתעלם מהשמחה שיש בצדו. 

אני רוצה להציע שהפעם נתבונן רק בה, נשים את הזרקור עליה, נאמץ אותה לחיינו דרך השיר “חיוכים”. אני מודה- זהו שיר נאיבי חסר תקנה אך הוא גם מלא בקסם, מלא באופטימיות ומאפשר רגעים של חסד שאנחנו שוכחים במרדף האינסופי של החיים להתפנות אליהם. השיר מזמין אותנו לחייך כל הדרך אל המשמעות.. וכך גם ויקטור פראנקל..

רק בקשה-המלצה לפני קריאת הפוסט: 

האזינו לשיר, עדיף לשני הביצועים: של חוה אלברשטיין ושל רוני גינוסר. 

https://www.youtube.com/watch?v=M57QJaQFsxQ

  .https://www.youtube.com/watch?v=P0MW-Pupa68

חיוכים /לאה נאור, אנחל קבראל  

“אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא 

אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם 

אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים 

אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?.. ”  

 כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד

 

חיוב החיים וקדושתם מצויים בלב לבה של הלוגותרפיה. קריאתו של ויקטור פראנקל לומר: “הן לחיים!” באה לידי ביטוי בשיר הנדון באמירה “כדאי לחיות”. יש כאן הזמנה לראות את יפי העולם דווקא בפשטות, ברגיל, בדברים הקטנים והיומיומיים, כפי שכותבת רחל שפירא בשירה “שיר של יום חולין”- “יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד” , ולקחת בו חלק דרך החיוך, הצחוק.

אותו צחוק שנוכח במקום ראשוני, תמים, נאיבי– “צחוק הילדים”, “תינוקת התחייכה לו” ובאופן מטאפורי כחלק אינהרנטי של הטבע, כגון: “הפרחים סתם מחייכים” , “מתגלגל הגל מצחוק” , “צוחק השוק” . נעדר מחייו של האדם הבוגר- “אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו” , שאמור להיות אף הוא חלק ממנו “אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?”, אותו מקום אחדותי ושלם אליו מכוונת אותנו הלוגותרפיה- הטבע והאדם חד הם.  

כנגזרת של ערך החיים כערך עליון המצוין לעיל מציע לנו השיר לקבל את אפשרות קיום הטוב- לא בכוח, לא כהכרח, כי אם מתוך רצון, פתיחות והקשבה למה שיש לעולם להעניק לנו, זאת במצב של שגרה כפי שמובע בשיר (בניגוד למצבים של סבל שם נדרשת מהאדם לפי פראנקל התרסה).  

המילים “כדאי” ו”אפשר” (ולא “צריך” או “חייב” למשל) שחוזרות מספר פעמים בשיר: “כדאי ללמוד..”, כדאי לחלום..” ,”אפשר גם לשיר” וכו’ ממחישות זאת ומציפות את מוטיב הבחירה –מוטיב לוגותרפי מובהק, המספק הזדמנות לחיות בחיוך.

הרווח המיידי כמעט של בחירה שכזאת לפי השיר הוא תגובה מהיקום, שמחזיר לאדם את מה שהוא שולח לו ועוד יותר– “לא לקמץ בחיוכים / והעולם תראו יהיה פתאום כה טוב” , “האדם צוחק והעולם כולו צוחק” (כמו גם בהתנהגות ההפוכה- “והוא שותק והעולם כולו שותק”). זאת האנרגיה המשתחררת, ו”משפריצה” לכל עבר, זה ההדהוד. זהו חוק יקומי- מה שאתה שם עליו את הפוקוס -גדל . 

בעוד האדם עושה זאת הוא אף מתנתק ויוצא מעצמו, מתמסר למשהו שהוא מחוצה לו, כפי שכותב דוד גוטמן ” אנו יכולים להתרחק מעצמנו, מן ההתעסקות המתמדת בעצמנו , על ידי צחוק והומור” (לוגותרפיה למטפל)

ההזמנה של השיר היא להיות מיינדפול, לחיות ב “כאן ועכשיו” ומתוך כך לזהות את משמעות הרגע (כאמור בפרטים הקטנים..)- “כדאי ללמוד מן הפרחים, לא לקמץ בחיוכים”, “אפשר לבכות ללא סיבה , אפשר גם לשיר”, הלוגותרפיה תכנה זאת גילוי משמעות בעזרת נתיב החוויה. 

זאת מציעה הכותבת לעשות תוך מבט קדימה גם בימים קשים אל עבר עתיד שיכול להתקיים עבורנו, -“כדאי לחלום ולקוות”, “אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר” .

השימוש במטאפורה של הים והגלים ממחיש היטב את משמעות הצחוק. כמו הים כך הצחוק זורם, משוחרר, אינסופי, לא מוגבל, לא מדוד, לא תחום בזמן ובמרחב (“צוחק הים”) , וכמו תנועת גליו הוא (הצחוק) עולה ויורד, מתפרץ ונרגע,  הולך ושב באופן חופשי וטבעי, נטול שליטה וחסר מעצורים – 

“אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים”, “גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב”.    

מימד הרוח שהוא לב לבה של הלוגותרפיה, מייחד אותה מתיאוריות אחרות ומאחד בתוכו את המימדים הנמוכים יותר שבתוכם פועל האדם (הפסיכה והפיזיו)  מתבטא בשיר במוטיב השמש והאור. כשהאדם צוחק הוא מתעלה מעל עצמו, מתרומם גבוה ומתגבר על המכשולים שבדרך- “האור נושק לצל” , “נושקת שמש את העיר המאוהבת”,

השיר מסתיים במשפט “רק אנו שוכחים מה שכל כך, כל כך חשוב” , בשפת הלוגותרפיה המשמעות שטמונה באור ובחיוך נמצאת בתוכנו. עלינו רק לגלותה שוב ע”י לקיחת אחריות על חיינו. 

יש לציין שהצחוק היווה אמצעי מרכזי בריפוי אנשים עם פוביות שונות דרך שיטה המכונה “כוונה פרדוקסלית” אותה הגה ויקטור פראנקל, ולפיה אדם המסוגל לצאת מעצמו ולהשתמש בהומור עצמי מופרז או “להוציא את הרוח מהמפרשים של הפוביה” כלשונו, מצליח פעמים רבות לעשות שינוי, ככתוב  “היכולת האנושית להתרחק מעצמנו.. השימוש בהומור כדי לצחוק לחולשה ולפחד”, “ההגזמה של הפחד לגבהים מצחיקים –תוך העמדת פנים רציניות” (לוגותרפיה למטפל/ דוד גוטמן). 

  לשיר מספר ביצועים. שניים מהם מדגימים את הכוח האדיר של ההומור. הביצוע של חווה אלברשטיין נענה ללחן קליל, קופצני, תנועתי, כזה שמרגיש כמו ריקוד וואלס מהיר, כמו דגדוג.. 

לעומתו הביצוע של רוני גינוסר רוב הזמן  שקט, מינורי, קטן, אינטימי. ואף על פי כן מעבירים שניהם בעיניי באותה המידה מסר שהצחוק גדול כקטן מצליח לגעת בכל אחד מאיתנו ולחולל פלאים. 

 כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד

אודות שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, חוקרת שירה ומשמעות, לוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA, מנחת סדנאות, מפתחת תכנים ומחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות”

אחרים קראו גם את :

מחשבות על אהבה ומשמעות 

מאת שגית שלמה, לוגותרפיסטית, חוקרת שירה ומשמעות ומחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה …

כתיבת תגובה