3
Nov
2017

שירי נתן זך – ניתוח לוגותרפי

מאת: שגית שלמה (שומרת המנגינות)

מובאים שלושה שירים מאת נתן זך אשר מאפשרים מספר זויות מבט בעיניים לוגותרפיות.
השיר הראשון שהכי מזוהה מבחינתי עם הלוגותרפיה הוא השיר “כולנו זקוקים לחסד” למילותיו של נתן זך. הוא מגלם בתוכו מספר עקרונות לוגותרפיים מרכזיים שכדאי לתת עליהם את הדעת (ואת הלב..).
 

כולנו זקוקים לחסד / מילים: נתן זך, לחן: אילן וירצברג, ביצוע: נורית גלרון

כולנו זקוקים לחסד, 

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

את המשך השיר ניתן למצוא באינטרנט

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר היצירה / השיר 

 

ניתוח השיר:

השיר שהכי מזוהה מבחינתי עם הלוגותרפיה הוא השיר “כולנו זקוקים לחסד” למילותיו של נתן זך. הוא מגלם בתוכו מספר עקרונות לוגותרפיים מרכזיים שכדאי לתת עליהם את הדעת (ואת הלב..). 

ויקטור פראנקל מדבר על המרכיב האנושי שבכל אדם באשר הוא, וכבר בכותרת השיר “כולנו זקוקים לחסד” בולט מרכיב זה- “כולנו” בהיותנו מקשה אחת, שלם אחד (למרות ייחודיותו של כל פרט בתוך השלם הזה), כוליות אחת, זקוקים לחסד, למידת הרחמים והחמלה , לנדיבות לב, וכולנו אף רוצים לתת אותו כפי שמוזכר בהמשך השיר. זה טבע האדם. זוהי התורה כולה על רגל אחת.

ההנחה היא שהחסד יכול להינתן כי העולם דרך עיני הלוגותרפיה הוא עולם טוב.

“אור היום” וה”שמש  שזורחת” מעידים על כך ומעוררים תקווה שלמרות “הצל הנופל” אפשר לנשום, אפשר לחלום ואפשר להאמין באותו עולם.

החסד בהגדרתו הוא נתינה ללא ציפייה לתמורה, כפי שאומר זך: “לתת בלי לרצות לקחת”. הרעיון הלוגותרפי העומד מאחורי ציטוט זה הוא היציאה מעצמי וההתעלות העצמית, המקום שבו אני עושה למען האחר לא כדי להשיג דבר אלא לתת לשם הנתינה, לתרום כמטרה ולא כאמצעי. תרומה זו אינה חומרית כי אם רגשית ורוחנית -“לרכוש חום לא בכסף”. זוהי גישה שאינה אגוצנטרית, לא ה”אני” במרכז כי אם זולתי. היא אינה מתיימרת לצייר חיים קלים ופשוטים שהלוא הסבל הוא חלק אינטגרלי מהחיים לפי הלוגותרפיה או כמילות השיר “האושר לא מחייך”, אבל כן חיים משמעותיים. והמשמעות כאמור תיווצר ע”י קשר אנושי “לרכוש מתוך מגע”.

דרך נוספת לגלות משמעות היא באמצעות עברו של אדם, כדברי זך “מה שניתן אי פעם, לא ילקח לעולם”. זהו לפי פראנקל נכס שלא יסולא בפז, אוצר בלום או כפי שהוא מזמין אותנו לראות את ה”האסמים המלאים” ולא את השדה החרוש. העבר מסייע לו לאדם במציאת המשמעות גם במצבים שההווה והעתיד אינם מאפשרים להבחין בכך. הוא מחזיק את רעיון הנצח. חיי האדם אינם נצחיים אך המשמעות כן. אדם משאיר אחריו עקבות. עקבות הטוב והחסד ומשום כך  שום דבר אינו נמחה,  “יש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם”.

ולבסוף, הלחן של אילן וירצברג והביצוע של נורית גלרון “מתלבשים” היטב על מילות השיר.

יש בהם בעיניי שפע של רוך, עדינות ויופי וביחד הם יוצרים הרמוניה ומעבירים בצורה מדויקת את המסר המשמעותי, תרתי משמע, שלו.

 
שיר שני נוסף של נתן זך שמתכתב בקריאה לוגותרפית עם השיר הקודם (“כולנו זקוקים לחסד”) הוא “שיר ערב”.

שיר ערב / מילים: נתן זך, לחן: מתי כספי

בערב 

כשאמרה לי נערתי

לך, לך, לך

ירדתי לרחוב להתהלך

לך, לך, לך

ירדתי לרחוב להתהלך

והייתי הולך ומסתבך 

והייתי הולך ומסתבך

מסתבך והולך

את המשך השיר ניתן למצוא באינטרנט

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר היצירה / השיר 

 

ניתוח השיר:

שיר נוסף של נתן זך שמתכתב בקריאה לוגותרפית עם השיר הקודם (“כולנו זקוקים לחסד”) הוא “שיר ערב”. הוא מתאר מצב שפראנקל מכנה “היפר- רפלקציה”, כלומר: עיסוק עצמי מופרז, נטייה לחיטוט מוגזם בנבכי הנפש, מחשבות כפייתיות, הרהורי יתר. זה מתבטא

ב”התהלכות” שזך מדבר עליה שמכניסה את הדובר למצב מעגלי שאינו מצליח לצאת ממנו

“מסתבך והולך והולך והולך ומסתבך והולך ומסתבך”, והוא אינו מביא אותו לשום פתרון ותובנה ממשית אלא ההפך- מחמיר את מצבו ומסבך אותו יותר. החזרתיות על המילים הללו (“הולך” “מסתבך”) ממחישה היטב מצב מנטלי זה של הדובר, ואף הלחן מעצים את תחושת החסימה, הסגירות והאין מוצא שלו.

הלוגותרפיה נותנת לכך מענה פרקטי בשיטה המכונה “דה-רפלקציה”, אותה יציאה מעצמי ועיסוק בזולת שעלתה בשיר הקודם שנידון (כאמור “לתת בלי לרצון לקחת..”).

רעיון נוסף שראוי לציון בעיניי הוא הפסיביות של הדובר. הוא נענה (בקושי, כפי שניתן לראות  בפנייה החוזרת “לך”) לבקשת נערתו ללכת, ככל הנראה לעזוב. הוא לא בוחר במצב, לא מרוצה ממנו ומתקשה להתמודד עמו.

אילו היה לוגותרפיסט ממשיך את השיר נראה לי שהיה מסייע לדובר למצוא משמעות במצב החדש, ולבחור לעשות אחרת..

וממש במקרה שיר שלישי עוד אחד של זך, על אף שהלוגותרפיה תטען שאין מקריות, ושזה רק עוד רמז למשמעות..

אני רוצה תמיד עיניים / נתן זך (קיימים מספר לחנים לשיר)

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות 

את יפי העולם ולהלל את היופי

המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל

את מי שעשה אותו יפה להלל

ומלא כל כך מלא יופי…

את המשך השיר ניתן למצוא באינטרנט

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר היצירה / השיר 

 

ניתוח השיר:

אפשר להתייחס לשיר הקסום הזה מהרבה אספקטים. אני אנסה להציע התבוננות דרך הפריזמה הלוגותרפית.

בעיניי יש כאן תנועה מעניינת בין שני מושגים פראנקליאניים שהאחד הוא הנגזרת של האחר: משמעות עליונה שלרוב אינה נהירה לו לאדם אך הוא מודע לקיומה, ומשמעות הרגע הנובעת ממנה ומאפשרת לו לגלות את ייחודיותו בכאן ועכשיו.

שני אלה מתבטאים בשיר בדרך לוגותראפית מסקרנת- הגילוי והוצאתו מהכוח אל הפועל. באמצעות העיניים מבקש הדובר להיות במצב של קשיבות, לשים לב לכל “היופי המופלא, שאין בו דופי” , “להלל את מי שעשה אותו יפה” (משמעות עליונה- סדר בעולם, שלמות, משהו גדול מאיתנו),

ו”לראות את היופי הזה שבו אני חי ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות ועושות את חיי באומץ, ולא פחות מכן, בסבלנות..” (החלק שלו (של הפרט) בתוך כל העוצמה הזאת, הבלתי נתפסת – משמעות הרגע).

הוא מבקש, כמעט זועק, לעשות את זה עכשיו, ברגע הנוכחי, בהלימה מוחלטת לתפיסה הלוגותראפית שמדברת על חשיבותו של זה ועל החד פעמיות שלו. הוא לא ישוב עוד ואולי גלומה בו משמעות שאל לנו לפספס אותה.

לאחר הגילוי הזה (גם אם הוא חלקי..) מציע הדובר “להלל” ולא לחדול מכך לרגע. כלומר: זך לא מסתפק בזיהוי, איתור ותפיסת היופי המופלא, מה שמכונה בלוגותראפיה “רמזי משמעות” אלא הוא מזמין לפעולה.

רעיון זה מובע לא רק בתוכן אלא גם בצורה, למשל: המילה “להלל” מופיעה 7 פעמים בשיר (פעם אחת כתוב “מהלל”), רוצה לומר זה הכרחי, אין אופציה אחרת. יש כאן קריאה חזקה לעשות עם כל “הדבר הזה” משהו. דוגמה נוספת היא העדר עצירה ברצף השירי, כלומר: בשני הבתים הראשונים יש נקודה רק בסוף כל בית, מה שמעצים את הצורך להספיק, לא לפספס ולא להישאר אדישים, מזכיר עוד מושג לוגותראפי שנקרא “מתח נואטי” או מתח הכרתי, היינו: להתכוונן כל הזמן אל המקום בו אני יכול להיות ולא להשאר במצב סטטי.

את אותו גילוי ונקיטת עמדה לוקח הדובר על עצמו באחריותיות- “לא אחדל מהלל”, ומתוך בחירה “אני אוותר על דברים אחרים אבל לא אומר די לראות את היופי הזה שבו אני חי”.

אלו שלושה מושגים מעולם הלוגותראפיה. אמנם “נקיטת עמדה” מיוחסת שם לרוב למצבים שליליים אבל לא הכרח הוא. הוא מתייחס ליופי הזה כאל פלא ונס, הוא מוצא ערך רב במה שחווה ורואה (נקיטת עמדה), הוא בוחר לוותר על דברים אחרים בחייו (בחירה), והוא לוקח אחריות על כך- לוקח על עצמו את משימת הראיה והשבח (אחריות). כל זה לא פשוט לו כלל ועיקר (“באומץ” “בסבלנות”) ולמרות זאת הוא ,באינטרפטציה שלי, לא מוותר על המשמעות.

הוא לא מרפה עד לרגע האחרון, עד המוות “להלל בעיניים אחרונות , וכשאפול עוד אקום”, ממש כמו שהלוגותרפיה מבקשת מאיתנו. גילוי המשמעות אינו תחום בזמן ואנו מחויבים לו עד נשימתנו האחרונה.

פראנקל מבדיל את עצמו מגישות אחרות בן היתר ע”י כך שהוא מוסיף ולא מוותר על המימד האנושי שבכל אדם. העוצמה הרגשית העוברת כחוט השני לכל אורך השיר, התשוקה, התמימות, היופי והכוח מעצימים לטעמי מימד זה.

ולבסוף, רש”י אמר ש”העיניים הן ראי הנשמה” והבחירה של זך במוטיב הראייה  (“לראות” “העיניים ” או על דרך ההיפוך “העיוורון”) מתאימה לתפיסה הלוגותרפית של התבוננות פנימית וחיצונית כדי לגלות משמעות.
 

You may also like

מחשבות על אהבה ומשמעות 
לחנך למשמע(ו)ת
פזמון חוזר למשמעות 
כנס לוגותרפיה מדריד
הפסיכולוגיה של הסליחה – רשמים מסמינר ללוגותרפיה במדריד