אהוד לנצח

אהוד לנצח

"התכונות החלופיות היחידות של החיים הן הגנוזות בהם, אך ברגע שהן מתגשמות.. הן ניצלות ומופקדות בידי העבר, שם הן נשמרות מפני החלופיות" (פרנקל, 1970)

"מה קרה לילד?" מלמדת על שני דברים, גם אם באופן סמוי: האחד הוא ההכרה בקיומו, כלומר הוא לא באמת נעלם גם אם כרגע אינו בהישג יד. והדבר השני הוא הצורך במפגש עמו. כך בדיוק היא המשמעות שמתבטאת במשפט המפורסם שפרנקל מצטט את פרנץ ורפל: "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פראנקל, 1970)

במאמר הבא אני מבקשת להצדיע ליוצר ולפזמונאי אהוד מנור ז"ל.
אני לא אכתוב על הביוגרפיה שלו,
לא על כל העשייה המפוארת שלו,
לא על הקשר המוסיקלי והאישי העמוק עם מתי כספי,
לא על הפרשנויות שהעניקו אחרים לשיריו ואפילו לא על אלה שהוא עצמו נתן,
לא על שיתופי הפעולה המעניינים שעשה עם זמרים מכל הז'אנרים,
לא על מקורות ההשראה שלו,
לא על אהבתו לרעייתו ולילדיו,
לא אכתוב על כל אלה ועוד
גם כי אני ניזונה כמו כולם מהתקשורת ומהפרסומים ולא מתיימרת לדעת מספיק, גם כי אני רואה בכך במקרה הטוב דבר שמעשיר את הידע ואת הבנת עולמו של היוצר (אבל לא אומר בהכרח דבר על היצירה, כי יצירה היא תמיד אוטוביוגרפית ובאותה המידה היא גם לא.. לעולם לא נוכל באמת לדעת) ובמקרה הפחות טוב עניין רכילותי ותו לא,
אבל בעיקר בעיקר כי אני עוסקת במשמעות, ומשמעות פירושה טרנס-סובייקטיביות, מה מסמלים השירים עבורי, מי אני בתוכם, למה אני נקראת דרכם, ואיזה קשר אני טווה בין הדובר והדברים שיוצאים מהם לביני..  

מתוך המאגר האינסופי של יצירתו של אהוד מנור בחרתי לשוחח עם שלושה משיריו, שאני כל כך אוהבת, גם את הלחנים, העיבודים והביצועים שלהם:
"ברית עולם" ו"ימי בנימינה" ללחנו של מתי כספי
ו"הבתים שנגמרו ליד הים", שהולחן ע"י נורית הירש.
בעיניי חוט אחד (לפחות) מקשר ביניהם ואולי בכל יצירתו והוא חוט הנצח.

אהוד מנור
אהוד מנור

עַד לאינסוף

עַד היא מילת יחס המציינת גבול או קצה אבל בה בעת גם מילה שפירושה אינסופיות- "לָעַד". זוהי מילה אוקסימורונית, מושג המכיל דבר והיפוכו. רוצה לומר בשפת המשמעות שהסופיות, סיום החיים הגשמיים, אינה מבטלת את הנצחיות, את הערך הנשאר גם לאחריהם. כך בשיר "ברית עולם": "עַד הַלֵּב, עַד כְּאֵב..", "עַד שֶׁתִּוָּתֵר רַק אַהֲבָתֵנוּ" אבל גם: "אֶת יָדֵךְ נָתַתְּ /בְּיָדִי שֶׁלִּי לָעַד."

עֵד לקיום

" אַתְּ לִי עֵד", אומר הדובר בברית עולם לנמענת, ושוב חותר להשאיר עקבות. עֵד הוא סימן זיכרון, הוכחה, אישור, והעדות מאפשרת להבטיח את קיומו הנצחי של הדבר, של האדם, של השיר, של המשמעות. גם הזכרונות שמעלה הדובר בשירים "ימי בנימינה" ו"הבתים שנגמרו ליד הים" הם עדות לעבר שמתמלא בחיוניות מחודשת כשמתואר בשיר:

"הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר הַבֵּט בַּלְּבָנָה"

"אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים הַשָּׁנָה?"

"הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב יֵשׁ רִיבָה מִתּוּת גִּנָּה",

"וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ כִּי תִּהְיֶה צִנָּה"
(ימי בנימינה)

 עַד לאנוש

"יָרֵחַ הִשִּׁיק כּוֹסִית שֶׁל חָלָב

עִם הַבָּתִּים שֶׁנִּגְמְרוּ לְיַד הַיָּם,

יָרֵחַ נִסֵּר אֶת הַתְּרִיס בְּקַרְנָיו

וְטָבַע בֵּין גַּלִּים שֶׁבַּיָּם." (הבתים שנגמרו ליד הים)

מעבר לקסם הפואטי שבהאנשת הלילה, הירח, והגשם, מתאפשרת ע"י כך לדובר ולקורא קרבה ממשית לטבע, תוך הפעלת כל החושים. הפיכתו של זה לסובייקט בכתיבתו הייחודית של מנור- הלילה ששלח אצבעות, הירח שהשיק כוסית, שניסר את התריס..-
מקרבת אותו לחוויות אנושיות שאנחנו מכירים, וכך מתחושה אבסטרקטית, אירעית ולא מוסברת מקבל חיים- קבועים, נגישים, יציבים.

עַד לעבר

ויקטור פרנקל מציע לכל אדם להשתמש בנקודות אחיזה מחוויות העבר שלו המשתמרות לנצח. הוא מעניק לכך את דימוי "האסמים המלאים" או לוח השנה גדוש הימים שחלפוכלומר: כל השפע שצברנו במהלך חיינו, וממליץ להתבונן בהם תחת לכוון את הזרקור אל עבר "השדה החרוש" או אל אותו לוח שנתלשו ממנו אותם הימים, היינו אל כל מה שאבד ואיננו, כפי שמבכה דובר השיר "ימי בנימינה" את מה שהיה ואינו בנמצא עוד:
"וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לֵיל, אִם רַע לִי וְאִם טוֹב

אֵין לִי רֶגַע זְמַן לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.

לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט מִדַּעְתִּי יוֹצֵא

כָּל יְמֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם וְלֹא מוֹצֵא."

דווקא תשומת לב והתעכבות על אותו ילד שדיבר אל כוכבים, שהמתיק סודות עם סביונים, שספר כל נמש, ושנרדם על החול החם כמו גם אל תחושת הזמן העומד מלכת, ואל החברות והערבות ההדדית המתוארת בשיר- עשויה להעניק לדובר ובוודאי מעניקה לי כקוראת את עושר החיים שהיו כאילו הם מתקיימים עכשיו. הם נשתמרו בעצם המחשבה והדיבור עליהם. הם נעורו לחיים ובעלי ערך אל-זמני שלא יסולא בפז.
מרגע שמומשו אין החלופיות יכולה להם, הם הופקדו בעבר למשמרת נצח.

עַד האהבה

“כאשר אדם פועל רק לטובתו האישית, הוא בוגד באופיו האנושי” (פאברי, 1968).

הרבה משיריו של מנור, אולי רובם, הם שירי אהבה: אהבה לאישה, למשפחה, לחברים, לילדות, לטבע, לארץ.
"ברית עולם" הוא בשבילי שיר האהבה הלוגותרפי האולטימטיבי בין גבר לאישה- יש כאן חיבור אבל לא סימביוזה, שני שלמים נפרדים שהביחד שלהם מרחיב כל אחד מהם ואינו מקהה או מטשטש את מלאותו: יוֹם יוֹם וָלֵיל – כָּל הַזְּמַן/ יַחַד וּלְבַד/ לָךְ לְעַצְמִי נֶאֱמָן",
יש התמזגות לגוף אחד אבל הפיזיות היא רק נדבך אחד מהקשר: " אֶת יָדֵךְ נָתַתְּ/ בְּיָדִי שֶׁלִּי לָעַד". לתת יד בעברית פירושו גם לעזור, להתגייס למען האחר.
יש בו שביל אבל הוא לא מסומן- חיים בחוסר וודאות מתמיד ועדיין בוחרים בביחד,
יש בו מי שיהדהד אותך- "אַתְּ לִי עֵד/ שֶׁאֲנִי פּוֹחֵד/ וְלָכֵן רוֹעֵד/ כָּל גּוּפִי הַלַּיְלָה"
יש בו מנעד של רגשות- כאב, עצב, קרבה, תקווה
יש בו נתינה והתמסרות, מה שפרנקל מכנה Self Transcendence,  תחושת היכולת להביא תועלת.
אגב, משחק המילים "לְוַתֵּר- עד שֶׁתִּוָּתֵר" מלמד על מה שחשוב באמת: כדי להגיע לעיקר, לתמצית, ל essence, לזיקוק האהבה יש לשחרר את האגו ולצאת מעצמנו לטובת האחר. זאת אהבה נואטית. יש בה את הארציות ויש את הנשגב, אך בעיקר יש בה נצח.

עופרה פוקס ואהוד מנור
עופרה פוקס ואהוד מנור

עַד למימוש

השיר "הבתים שנגמרו ליד הים" נע בין חלום למציאות. אמנם כותרתו חד משמעית לכאורה ומעידה על משהו שהסתיים, אבל מה שנגמר הם הבתים ליד הים. משפט אניגמטי לחלוטין. התחושה שעולה עם קריאת השיר היא של עמעום רב, של דמיון, של משהו טבעי ועל טבעי שדרים בכפיפה אחת, כמו: "הַלַּיְלָה לִטֵּף בִּשְׂפָתַיִם לַחוּת/ אֶת הַחוֹף שֶׁנִּרְדַּם.."
אולי כל אלה מהווים רקע לזכרון האחד המוחשי והברור של הדובר, שהוא הכי חולין שיכול להיות, שיש בו נפשות פועלות, הדובר הממתין לאהובתו: "וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתְךָ/ שָׁעוֹת שֶׁחִכִּיתִי עַד בּוֹשׁ..".  יש לו זמן,  ונ.צ מדויק "בין המרזב והברוש".
מציאת המשמעות האמיתית במצב מסוים, לפי פרנקל, היא מציאת התשובה הנכונה במבחן מסוג "ציין את הנכון". יכולות להיות מספר תשובות נכונות, אך רק אחת מהן היא התשובה הנכונה באמת. אותה תשובה היא בבחינת "אפשרות הגלומה בתוך ממשות" (פרנקל, 1982). כל האפשרויות שלא מומשו הן בנות חלוף למעט זו שהגשמנו והפכנו למציאות. בתוך כל תאור הטבע המהתל בדובר, זיכרון האהובה וההמתנה לה מחייה שוב את המציאות, והופך אותה, כך נראה, "לתשובה הנכונה באמת".

עַד למציאה

" וָשׁוּב אַתָּה חוֹלֵם כְּיֶלֶד/ וָשׁוּב אַתָּה תַּמִּים כְּאָז /אַתָּה נִזְכָּר בְּכָל הַתְּכֵלֶת /הַכֹּל נִשְׁמַר דָּבָר לֹא גַּז.." (חלומות שמורים)

עצם השאלה של הדובר: "מה קרה לילד?" מלמדת על שני דברים, גם אם באופן סמוי: האחד הוא ההכרה בקיומו, כלומר הוא לא באמת נעלם גם אם כרגע אינו בהישג יד. והדבר השני הוא הצורך במפגש עמו. כך בדיוק היא המשמעות שמתבטאת במשפט המפורסם שפרנקל מצטט את פרנץ ורפל: "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פראנקל, 1970), היינו המשמעות קיימת ולו בשל העובדה שאנשים לא חדלים מלחפשה ולנסות להגיע אליה כל חייהם.

ולסיום בנימה אישית:
אהוד היקר,
אני לא נוהגת לפנות ליוצרים, חיים או מתים, בגוף שני, מתוך יראת כבוד מפאת מעמדם ולטובת שמירה על מרחק ראוי לטובת הדימיון הפורה, אבל אתה.. אתה.. איך לומר? אי אפשר שלא לפנות אליך ישירות. אתה מיצג עבורי (ועבור רבים כל כך) את הבלתי אמצעיות, גם מבעד למסך ומבעד למילים הכתובות.
עיניך הטובות קוראות לי לבוא, מדברות אליי מילים של אהבה, משדרות ניקיון וזכות..
אולי אתה כבר לא בין החיים, אבל אתה הכי חי שיכול להיות, ותשאר אהוד לנצח

ביבליוגרפיה
שלמה, ש' (2020). שירת המשמעות: לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה.

לניתוח שירה עברית ומשמעות בחיים – לחץ כאן

© התמונות של אהוד מנור מתוך Wikimedia Commons, מאגר המדיה החינמי 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה, סטודנטית לתאר שלישי (Ph.D), בוגרת התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטה תל אביב ו Viktor Frankl institute USA ומוסמכת Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם מכון ויקטור פרנקל ארה”ב Viktor Frankl institute USA ,​בעלת תואר BA בלשון וספרות ו- MA במנהל ומנהיגות החינוך -אוניברסיטה תל-אביב. חוקרת שירה ומשמעות, ומלווה את התפתחות האתר מראשיתו כיועצת תוכן מקצועית וככותבת תוכן ומאמרים. ​מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה” אשר משמש קהל קוראים רחב, חוקרים ומטפלים.

אחרים קראו גם את:

תמונה ללא תשלום של ריקוד נערות על ידי עץ. צילום: יוסי אפונסו

עץ המשמעות 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פרנץ ורפל*) …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן