מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
בדרך למשמעות פגשתי שיר..
"האדם הוא גם (שינוי שלי) תבנית נוף מולדתו" / שאול טשרניחובסקי
ובלוגותרפיה: "הכל משומר בעבר ובו הוא נתון למשמרת עולם.."/ פראנקל
אני אוהבת שירה. היא חלק אינטגרלי מחיי.
כשאני מנסה להתחקות אחר שורשי החיבור אליה אני נזכרת בבית ילדותי ובאבי היקר. איך היה מתמוגג כשהקריא בפנינו שיר בקולו החד והבוטח.
איך הדגיש בהשתאות ובהתלהבות את יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של המשורר, את עושר ויפי השפה, את רבדיה הרבים, את הגאונות שבאומנות הצמצום (בבחינת מעט המכיל את המרובה.)
היה בה בקריאתו מעין תמהיל של יראת כבוד ותשוקה, סקרנות ופליאה, התכנסות והתיייחדות עם המילים אך בה בעת גם רצון להעביר אותן אלינו, הלאה.
ולשיר? לשיר ניתן מעמד של קדושה כמעט. הוא קיפל בתוכו עולם שלם.
זה היה כמו חידה שפיצח בכל פעם מחדש , כמו סוד נסתר שהתגלה, כמו צופן שפוענח, כמו קסם.
ואני התבוננתי בו שוב ושוב שותקת, מהרהרת, נפעמת מהחוויה, והאמנתי להם- לשיר ולאבא שלי.
אבל זה היה בשנות ה 70-80 של המאה הקודמת. מה נשאר מכל זה היום?
אני מבקשת לבחון את השאלה: למה לי פואטיקה עכשיו?
מדוע אנחנו זקוקים לשירים? ומה היתרון שלהם בעידן שלנו, במאה ה-21?
אתחיל מהסוף ואנסה להתייחס לשאלת הזמן– מדוע היום, בתקופה הפוסט מודרנית, אנחנו זקוקים לשירים?
"גם למראה נושן יש רגע של הולדת.."/ נתן אלתרמן
ובלוגותרפיה: "אופטימיות של העבר /פראנקל
בעיניי השירים מספקים מענה לאתגרים הניצבים בפנינו בהיבט הטכני ובהיבט התכני.
בעידן שבו אנחנו נמצאים כל הזמן בכל מקום ובשום מקום, ממהרים אל הדבר הבא, מדברים "מברקית", צמאים להספיק כמה שיותר, עסוקים בהגשמת מטרות ויעדים-
או אז מגיע השיר , נגיש וזמין כל כך, נוכח ברשת, מופיע במלוא הדרו ורק ממתין שנסכים לו, שנאות לקבלו ולו לכמה רגעים כי הוא לא מצריך מאתנו הרבה (למעט מלאכת הברירה מתוך השפע כמו בכל תחום), הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", והרווח הפוטנציאלי- לא יסולא בפז. זה מבחינה טכנית.
ברמת התוכן נראה כי בעידן הסלפי, ה"כאילו וכזה", דור המסכים ותרבות האינסטנט, עידן של צמצום השפה ורדוקציה של ערכים, שתקשורת וירטואלית מחליפה תקשורת בינאישית, שאנחנו עסוקים בצורה ולא במהות, כשה"אני" שוכח מה"אתה" בהקשר הבובריאני ועסוק בחיטוט עצמי מופרז,
בא השיר ומציע חלופות: הוא מבקש לבחון מחדש ערכים ולשאול שאלות, הוא נוגע בעומקים רעיוניים ומסיר את העטיפה, הוא מאפשר בירור וגילוי עצמי תוך שמירה על מרחק בריא שממנו יכול הפרט גם לצאת מעצמו, לחרוג, להתעלות ובמקום לרדוף אחר אושר לא מושג לנסות ולמצוא בו משמעות.
אלתרמן מפליא לתאר זאת בשירו "ירח" בשורה האלמותית: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת", לפיה אין צורך להמציא תופעות חדשות, אלא יש להתבונן בעיניים חדשות ובהתרגשות גם באותם מראות נושנים ולהיזכר בקסמם, עם רגע לידתם. הגילוי מחדש עשוי להעניק משמעות ברוכה לדברים שדומה כי אבד העניין בהם.
כעת אעבור לחלק הראשון של השאלה שהצגתי– בשביל מה פואטיקה? מה ערכה? מה חשיבותה?
שיר הוא קריאה כפולה למשמעות
ובלוגותרפיה: קריאה, תביעה למענה ומתן תשובות דרך רמזי לוגו /פראנקל
אני רוצה לספר לכם מה שיר עושה לי, ואני חושבת שלכל מי שמוכן לפגוש בו באמת.
הקריאה בו היא קריאה דו משמעית .היא מגלמת בתוכה את רעיון המשמעות משני כיוונים: מצד אחד השיר קורא לנו– במובן שהוא לא הגיע לידינו במקרה. ברגע שפגשנו בו ואמרנו "כן" , נענינו לאפשרות הגלומה בו, להזדמנות לגלות בו משמעות.
הוא שואל שאלה, יש בו תביעה למענה. אצל פראנקל לא אנחנו שואלים את החיים שאלות אלא החיים שואלים אותנו ואנחנו נדרשים לענות ולהגיב. זוהי קריאה המגיעה מבחוץ, ממקור חיצוני, זהו טריגר.
הצד האחר הוא הקריאה הפנימית, הנביעה הפנימית מתוך השיר
המתרחשת בניכוסו לעצמנו. שיר הופך להיות שלנו מיום היוולדו, מרגע הגיחו לאוויר העולם הוא מופקע מיוצרו ועובר לרשות הרבים,
ובתור שכזה משנה את אופיו, מתרחב ומצטמצם, מתערער ומתייצב, מתעגל ומתפתח, מקבל פנים רבות ושונות, הופך להיות שיר פרטי של כל אחד ואחת מאתנו– וזה בעיניי לא פחות מנס. אנחנו מוצאים בו רמזי משמעות, כאלה המאותתים לנו, מסבים את תשומת לבנו, מסמנים לנו ומעוררים אותנו למחשבה ולפעולה.
תחשבו על זה רגע, למה תופסת אותנו מילה זו ולא אחרת? משפט כזה או אחר? רעיון מסויים? כותרת? לחן?
כדי להמחיש רעיון זה אני רוצה להציע דרך השיר של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" (1903), את האינטרפרטציה ואת נקודת המבט האישית שלי דרך שלושה רמזים:
האחד, זהו שיר ארס פואטי בו ביאליק משתמש במילים "אור" ו"ניצוץ" כדי לתאר את היצירה. ובשבילי אותו האור הוא המשמעות, הוא רגע הגילוי ("הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.")
השני, כמו ביאליק שתהליך נביעת השיר מתואר אצלו כמו חציבה בסלע, כך המשמעות- איננה הפקר ואינה באה בירושה. היא מצריכה מאתנו להיות בחקירה, בהקשבה ובתשומת לב מלאה לחיים, לעצמינו, לסביבתנו. היא ייחודית לנו בכל רגע נתון בחיינו.
ואחרון- הבחירה של ביאליק לתאר את תהליך מעבר השיר מהמשורר לקורא דרך "הלב"- "מלבבי..ללבבכם" מלמדת על כך שרק דרך הלב , דרך הפאתוס אנחנו יכולים, כך אני מאמינה, לגלות משמעויות.
ומביאליק אליי-
ובחרתי "לשים על לבבכם.." 3 פיסות שיריות מעברי שהיוו עבורי רמזים..
"למי שתהיי חייו מלאי שיר.." /אברהם חלפי
ובלוגותרפיה: "שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם"/ פראנקל
גיל 16, בהיותי נערה מתבגרת מאתגרת למדיי אני מקבלת את השיר "עטור מצחך" מאת אברהם חלפי במתנה מחברת משפחה. אני בעיקר זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי בעת קריאת מילותיו. לא ממש הבנתי מה אני קוראת, אך כמו שפסקל הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 אמר: "ללב יש את הסיבות שלו שעליהן השכל לא יודע כלום", וכמו שביאליק דיבר על הלב כך אני חשתי.
הוקסמתי מהשורות "עטור מצחך זהב שחור", "את אוהבת להיות עצובה ושותקת. להקשיב לסיפור לקרוב על רחוק.." ושאלתי את עצמי למה דווקא בחרה בשיר הזה עבורי.
חיפשתי תשובות , חיפשתי דרך..בדיעבד הבנתי שהיו כאן אולי סימנים לאיכויותיי, לייחודיותי.
"לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל"/ נתן זך
ובלוגותרפיה: "היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו..פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו"/פראנקל
עשרים שנה מאוחר יותר אני מקבלת את השיר "כולנו זקוקים לחסד" מאבא של תלמידת חינוך שלי, ודבר אחד חרוט בזכרוני מאד- זה היה חזק יותר מכל מילות תודה והערכה שיכולתי לקבל. הייתה בזה כל כך הרבה עוצמה. קיבלתי תשובה נוספת דרכו.
הבנתי את משמעות היציאה מעצמי , החריגה מעצמי, ההתעלות העצמית- הנתינה לאחר
"אני ואחותי מעיפות אהבה ברוח.." /חלי ראובן
ובלוגותרפיה: "הקשר אני-אתה (בובר) יצא נשכר אם ה"אני" וה"אתה" מתעלים מעל עצמם בהתיחסם למשמעות שמחוצה להם"/פראנקל
והפיסה השלישית שהונחה לפניי ואמרתי לה "כן" גדול הייתה בגיל 40. לפני שלוש שנים קיבלתי כמתנת יום הולדת את השיר "מאותה הבטן" מאחותי
שבו גיליתי את משמעות הקשר האנושי על עומקיו וגבהיו, את המפגש הבלתי אמצעי ( encounterשל בובר) והבנתי משהו על השלם שגדול מסכום חלקיו, על הגדול מאתנו, על הרוח האנושית.
אז 3 הפיסות השיריות שהצגתי – שככל הנראה נבחרו שלא במקרה (קוראים לזה בלוגותרפיה Synchronicity ) – מגלמות בתוכן את עיקרי הלוגותרפיה
השיר של חלפי "עטור מצחך" את הגילוי עצמי
השיר של זך "כולנו זקוקים לחסד" את היציאה מעצמי וההתעלות
ו"מאותה הבטן" של ראובן את החוויה האחדותית ואת החיבור לאחר ולרוח האנושית.
"אחרי הכל את שיר.." / שלמה ארצי
מתוך כל אלה למדתי שיעור חשוב: השיר הוא כמו האדם: מאחוריו עומדת אני, הוא יותר מסך מילותיו, הוא מערב מימדים שונים, הוא מציע התבוננות אינטגרטיבית ומורכבות- כמו בחיים, הוא מערב עולם פנימי עם עולם חיצוני, הוא משמש עבורי דרך לתקשר עם עצמי ועם העולם, הוא מאפשר לי פריצת גבולות וחריגה מעצמי, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא נשאר למשמרת נצח, הוא לוקח אותי למחוזות חדשים בחיי,
מצאתי שדרכו אני מגלה משמעות.. ואני עוד מחפשת..
אז כמו שאמר דידי מנוסי:
"שיר שיר הוא לא רק מילים,
שיר שיר הוא לא רק צלילים,
שיר שיר הוא התחלה ,
שיר הוא שיר תקווה גדולה"
שחייכם ימלאו שיר..
את מילות השירים ניתן למצוא באינטרנט
כל הזכויות על שיר ו/או חלקו שמורות למחבר היצירה / השיר בלבד