מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"סימן ההכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין ה"יש" לבין "מה שצריך להיות", לנוכח המשמעות והערכים המחייבים אותו להגיב" (ויקטור פראנקל/ הרופא והנפש)
תמיד כשאני חושבת על המילה "משמעות" עולה בי קונוטציה של משהו חיובי, נכון, מדויק. אני אף יודעת שהיא מקפלת בתוכה איזושהי אופטימיות, ציפייה למשהו טוב, התכווננות כלפי מעלה, "האופי המשימתי של החיים" כפי שמכנה זאת ויקטור פראנקל.
מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שבצד הציפייה ואולי אפילו כחלק אינהרנטי ממנה יש אכזבה, וזאת מדוע? אחד, משום שתמיד כשמכוונים רחוק וגבוה יש מהמורות וכשלונות בדרך, שניים, כי זה מעייף להיות כל הזמן בתנועה ובפעולה, והסיבה השלישית היא שהמשמעות מכילה מרכיב נוסף והוא- מתח מתמיד, גם אם זה מתח חיובי, רוחני ומושך מעלה, "נואודינמיקה" בשפת הלוגותרפיה. היא מכוונת לאי נחת מסוימת, לחוסר איזון, "לב חסר מנוח" לפי פראנקל. מכאן נובע שהשאיפה למשמעות היא פרדוקסלית מעצם טיבה.
התבלבלתם? גם אני..
ננסה לחקור את פרדוקס הציפייה דרך ארבעה שירים: שלושה מהם של רחל (בלובשטיין) המשוררת ואחד של יענקל'ה רוטבליט בלחנו המוכר של שמוליק קראוס.
בבוֹא /רחל
"וְזֶהוּ? רַק זֶה?
וְאֶל זֶה לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּלוֹת,
וְאֶל זֶה שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,.."
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
כה ציפיתי ליום והגיע/ רחל
כה ציפיתי ליום והגיע
אך מדוע בוכה בי הלב
מי הפך את שמחת פגישתנו
לעצבון הפרידה הנוקב.
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
מִנֶּגֶד
"..פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.."
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
רואים רחוק, רואים שקוף / יענקל'ה רוטבליט, שמוליק קראוס
"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף..
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
אני לא רוצה אני חייב
הציפייה, השאיפה למשמעות היא צורך קיומי, השרדותי: "צמא.. אל מילת אמת/ שכוח בא לתת/ לשאת פנים אל המחר" (מתוך: רואים רחוק, רואים שקוף"). אמנם בתוכה יש מרחב בחירה כזה או אחר אבל עצם קיומה הוא נתון- "אז דרכי אבדה/ חיי היו חידה", "צר היה כל כך / הייתי אז מוכרח/ לפרוש כנפיים ולעוף" (שם). הדובר מרמז לאיזושהי בעירה פנימית בתוכו, צורך עז לחתור לעבר הגשמת המשמעות ואחריות מתמדת לתחזק אותה: "בערה בי אש/ יצאתי לבקש/ ימים סערתי כסופה." "צמא כמו הלך במדבר" (שם).
כשמטאפורות שונות בשיר ממחישות את עוצמתה הרבה: צמאון, סופה, אש.
בין שמים לארץ
פרדוקס הציפייה מגולם אף בתנועה בין מטה למעלה -בין המימדים השונים: מימדים נמוכים יותר- הפיזיו והפסיכה והמימד הגבוה והרחב- מימד הרוח, הוא מימד המשמעות.
מצד אחד חתירה להתעלות מצד שני להשאר עם "הרגליים על הקרקע",
כלומר זוהי התנועה בין "הדחפות" (מתוך תשוקות, יצרים) לבין "המשכות" (כוח סגולי של האדם- כוחות היצירה, נתינה וכד'). זאת משתקף בשירו של רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים/ שורש מבקש/ בן אדם כסנה מול השמיים/ בו בוערת אש."
כגודל הציפיות כך גודל האכזבות
"וזהו? רק זה?" , "זה.. ותו לא..תו לא? כותבת רחל (מתוך: "בבוא"), היינו: תחתור ליותר, תשאף ליותר, אך כשם השיר "בבוא", כשתגיע ליעד- ה"יותר" הזה עלול להיות בעוכריך. עם זאת השיר "בבוא" פותח בשאלה וסוגר בשאלה, כמו רוצה לומר בפרשנות שלי שלא בטוח שאפשר אחרת או לפחות שהקורא יבחר את המינון המתאים לו. כך או כך כאמור, גם כאן השאיפה היא מצב נתון.
העלות והתועלת שבציפייה
שאלות אודות הרווחים והמחירים אל מול הציפיה מבצבצות כל הזמן. אילו משאבים דורשת ממני החזקת השאיפה למשמעות, מהי עוצמתם, ויותר מכך- האם זה משתלם? האם זה כדאי? כפי שכותבת רחל : "ואל זה לשאת עינים כלות,/ ואל זה שפתיים צמאות לשרבב,/ ובזה לחמם את הלב בצנת לילות?/ בשל זה לנאץ אלוהים,/ ולבעוט בעולו? (בשיר "בבוא"), "האמנם רחשי גם עליך/ תנתך חמתי הסתומה" (מתוך: "כה ציפיתי ליום")
מימוש הציפייה הוא גם מימוש הפרידה
הגשמת המטרות, השגת היעדים בהכרח מניחות את סיומם ,מה שעלול ליצור אכזבה, תסכול וחוסר שביעות רצון. "כה ציפיתי ליום והגיע/ אך מדוע בוכה בי הלב" ,"מי הצר האורב לי בדרך/ המרעיל בארות נחמה" (מתוך: "כה ציפיתי ליום והגיע"), "בכל ציפיה יש עצב נבו" (מתוך: "מנגד")
כמו כן המשמעות המצופה כרוכה במפגש מסוגים שונים: מפגש אנושי, מפגש עם המשימה, מפגש עם האהוב/ה וכו, אך עת התרחש המפגש הונכח בו ברגע גם סופו:
"מי הפך את שמחת פגישתנו/ לעצבון הפרידה הנוקב" (מתוך: כה ציפיתי ליום והגיע")
השתקת /הדחקת הציפייה למשמעות תעורר ציפייה נוירוטית
את אותו "רחש"- צורך במשמעות מתקשה הדוברת בשירה של רחל לשאת: "אעקוד על גבי המזבח/ גם אותך רחשי הטהור" (מתוך: "כה ציפיתי ליום והגיע").
האם אפשר להשתיק את אותו רחש פנימי, שבפרשנות שלי הוא אותה השאיפה למשמעות הטבועה בנו מעצם היותנו יצורים אנושיים? יגיד פראנקל שזה כוח שחזק מאתנו שהניסיון להשתיק אותו לא יוכל לבטלו כי אם רק לייצר נוירוזות מסוגים שונים בהם אדישות, דיכאון ואף מה שהוא מכנה "ריק קיומי" תחושה של העדר משמעות, שאין בשביל מה לחיות, כפי שכותב: " הבריחה מהדרישות הללו אופיינית לקיום הנוירוטי."
קשיבות לא מונעת מתח
היות מיינדפול, בתשומת לב, בערנות, בהקשבה, יכול לכוון למקום הנכון, לחדד את הציפיה , את המטרה ואת הדרך אליה. זה אינו מבטל את קיום הפער ואת אי הנוחות אך מאפשר מודעות רבה יותר לעצם קיומו, כפי שבא לידי ביטוי בשיר "מנגד": "קשוב הלב. האזן קשבת: /הבא? היבוא?"
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם/ שֶׁל נַחַל אֶחָד./צוּר הַגְּזֵרָה:/רְחוֹקִים לָעַד."
חיי פרדוקס הם חיינו..
אותו מתח שהלוגותרפיה תכנה אותו מתח חיובי כי הוא מכוון אותנו אל משהו שהוא מעבר לעצמנו, אל עבר המשמעות שהיא מחוצה לנו הוא נחלת כולנו. פראנקל טוען ש: "תמיד קיים פער בריא בין ה"אני" לבין "האני האידיאלי". במידה רבה על כולנו נגזר להגיע לארץ אך לא להיכנס אליה – איש איש והנבו שלו: רָאֹה מִנֶּגֶד/ שָׁמָּה – אֵין בָּא,/ אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ/ עַל אֶרֶץ רַבָּה. (בשיר "מנגד"), "אל מקום שבו/ אולי כמו הר נבו/ רואים רחוק רואים שקוף." ("רואים רחוק , רואים שקוף")
אך מן הצד האחר מתאפשר לנו לעלות על ההר , ל"פרוש כַּפַּיִם." ולהתרומם ,להגביה עוף.
מעניין לשים לב ששם נוסף להר נבו הוא הַר הָעֲבָרִים, וחשבתי שעצם הטיפוס עליו מאפשר מעבר אל מימד אחר- מימד הרוח, מימד המשמעות.
אז מה עושים? איך צולחים את פרדוקס הציפייה בשלום?
נדמה לי שהשיר "רואים רחוק רואים שקוף" מנסה לתת על כך תשובה: קשר אנושי, אהבה.
האדם כאמור כמו אש בוערת, כמו סופה- איננו נח, איננו נרגע. הוא נתון לכוח חזק ממנו , כוח מניע, כוח מושך, וגם אם הוא כוח חיובי בסופו של דבר הוא עלול מאד להכביד ולהקשות.
השיר מסתיים במשפט: "שבתי אל ביתי /למצוא שאת איתי /עד בוא הדרך אל סופה."
כמו רוצה לומר עד סוף החיים הציפייה הדרוכה איננה מסתיימת, אך הנחמה והמענה היא שאני לא צריך להתמודד עם זה לבד.
ביבליוגרפיה:
בלובשטיין, ר' (1984). כחכות רחל. הוצאת מודן
פראנקל, ו' (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר
