מחוה עד חוה לא קמה כחוה

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות 

על המשמעות בשירתה של חווה אלברשטיין 

“הממד הרוחני הוא המאחד את הגוף עם הנפש ליחידה משמעותית , כשם שהיצירה מתאמת בין מיתרי הכלי לבין אצבעותיו המנוסות של הפסנתרן” (אליזבת לוקאס)

מה הופך אמן לאלמותי? מה גורם לו להדהד את עצמו שוב ושוב ושוב בעולם? 

מהו סוד נצחיותו? האם זה הקול? בחירת השירים? אופן ההגשה? היותו עדכני לאורך השנים? אישיות שיוצאת דרך השירים? צורך סמוי ולא מוסבר כלשהו של הקהל שהוא מביא לידי מימוש? חיבור שהוא מעבר למילים אליו?

בילדותי נכחה בביתנו אלה, לא פחות – חוה אלברשטיין שמה.

אבא שלי העריץ אותה (עד היום) כמעט סגד לה (לפחות דרך עיניה של ילדה קטנה..). כשהיא הייתה פותחת את פיה לשיר אורן פניו, גופו החל להתנועע, וכל הוויתו האסופה והשמורה תמיד נמלאה התרגשות והתפעמות עצומה. 

הבית נמלא אור, אור נגוהות. 

מודה שכילדה לא הבנתי את פשר ההתלהבות היתרה הזאת, אך עם השנים גם אני התאהבתי. 

אז מהו סוד קסמה של האישה הזאת? 

אולי התשובה טמונה בכך שהמשמעות, כפי שגורסת הלוגותרפיה, נמצאת מחוצה לנו,  כמו: ביצירה שיצרנו או בחוויה שחוווינו. כלומר: אולי זהו המפגש החד פעמי (שהוא חד פעמי בכל פעם מחדש שמאזינים לה..) בין היצירה של חווה לבין איזה צורך שלנו בחוויה אומנותית שיש בה תמהיל של רוח וחומר, של מימדים שונים, של איכויות יוצאות דופן ושל משיכה כלפי מעלה?   

ואולי זה גם קשור לעובדה שמה שהפקידה בידינו עומד במבחן הזמן, ומה שהיה בגדר אפשרות הפך לממשות שאינה בת חלוף כפי שיטען ויקטור פראנקל ש”שום דבר ושום אדם אינם יכולים לשלול ולגזול מאתנו מה שמסרנו או העברנו בשלום אל העבר והפקדנו שם.. הכל שמור בו למשמרת נצח.. ” 

בפוסט הבא אנסה לפרק את אותה הממשות למרכיביה, לחפש את מאפייני התמהיל המנצח של האישה המיוחדת הזאת ואת מה שמביא אותי ואולי גם אתכם למצוא ביצירתה משמעות.

קשה להקיף את השפע שבשירתה בפוסט קצר אחד לכן החלטתי ללכת הפעם “רק” עם השירים שאתם בחרתם, מתוכם אנסה לחלץ פוטנציאל לפשר ורמזי משמעות.

{ יש לציין שאת מרבית השירים הנדונים לא חווה עצמה כתבה, אך הם מזוהים איתה, ולתחושתי היא אף מדברת את עצמה דרכם ומכאן המסרים החזקים שעוברים אלינו. 

כל שמות הכותבים הנפלאים של השירים מצוינים בסוף הפוסט. }

 חוות סיפור- לשיר את הסיפור או לספר את השיר

כל שיר שחווה מבצעת נשמע כמו סיפור, אבל סיפור אמיתי. הסיפור שלי ושלך, של כולנו. כשהיא שרה “את חירותי, לשמור בריתי איתך”, “לימדת את לבי גם בבדידות לשמוח” (את חירותי) , אני ממש יכולה לראות אותה פונה פיזית אל החירות, משוחחת איתה, מפיחה בה חיים, ויותר מכך- גורמת לי כשומעת לפנות אל החירות שבי, אל הדיאלוג הפרטי שלנו, או כשהיא שרה “אני חייתי ביניכם כמו צמח בר” (כמו צמח בר) נגלים לעיניי קורותיו של אותו צמח שניצב לבדו במדבר חשוף, פגיע, שברירי, נתון לתנודות החיים ועם זאת עדיין עומד, איתן, ממשיך הלאה- קצת כמו כולנו.. 

 נגישות בחווה – על יכולת הגשה יוצאת דופן

חשבתי על מקור המילה להגיש – היא מגיעה מהשורש – נ.ג.ש, וזה מה שעושה חווה בשירתה. היא מנגישה לשומע את השיר. הוא הופך אפשרי לו- מורכב, מרובד וסמלי ככל שיהיה. משהו במעבר ממנה אלינו פתוח ולא מתווך, גם אם השיר הוא בכל זאת האמצעי..

כמו למשל כשהיא מגישה לנו את שלוש אהבותיה: ” שלוש היו תמיד אהבותיי/ 

שלוש הן לא יותר מדי/ אהבתי שיר ישן וים כחול/ אהבתי אותך מכל. ” (שלוש אהבותיי) או את חשיבות המגע והקרבה בקלילות ובקריצה שובות לב:  “לא צריך לאכסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש. /אפשר לקבל בלי מרשם של רופא, /צריך פשוט לבוא ולבקש. /כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק. “(כל שעה נשיקה).

חוות החיות (בשורוק)- על תשוקה וחיוניות 

כוח החיים הוא בסופו של דבר מה שמחזיק את כולנו כאן, למרות ובגלל. בשירתה של חווה יש, בעיניי, הרבה ויטליות ותשוקה ואנחנו משוועים לכך, כצורך קיומי. זה מאפשר לנו תנועה, עשייה ותחושת ערך- שיש בשביל מה: “חבל שאין פה קוקוס.. אל תגידו שזה כבר 

לא יקרה פה לעולם/ יש כוח וזרע, /אהבת חינם.” (קוקוס) 

גם בשירים יותר נוגים שלה אני חשה את אותה חיות, למשל:  “ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין /שהחיטה צומחת שוב.” (החיטה צומחת שוב) 

חוות האמת- על כנות ואותנטיות 

קשה לבטא כנות ואותנטיות בציטוטים מתוך שירים כי זאת תחושה שעוברת בך ובכל זאת, הבחירה של השירים אינה מקרית. כשחווה שרה: ” והאדם הוא לפעמים גם כן/ יכול/ להישאר נטוש ובלי כוחות/ ממש כמו חוף.”(חופים) או ” מי שצמא לכל מחווה של חסד, /אוזנו תופסת – /איך הקריאות חוצות את הרחוב”, “זה בזו נביט/ ונתמה שנית/אם ראינו נכונה/ לפעמים אני/לפעמים אתה/ כה זקוקים לנחמה”. (נחמה)- אני מאמינה לה, אני מרגישה את נוכחותה המלאה. 

חווה כאדם – על אנושיות וכוליות 

גם בצורה וגם בתוכן בוחרת חווה לא רק לשיר על הטוב והיפה. היא מביאה מנעד שלם של רגשות ומחשבות – ביקורת, תסכול, כאב, עצב, בדידות בצד שמחה, סיפוק, ראיית הטוב, מציאת היופי שבפשטות- והכל בסופו של דבר בהשלמה ובקבלה, כמו אומרת לנו השומעים שמותר לנו, ולא רק מותר- רצוי וראוי לנו שנחווה את כל קשת הרגשות. זה נותן לגיטימציה להיות מי שאנחנו ומייחד אותנו כבני אדם. “היו, היו ערבי געגועים /היו ימים טרופים./ היה כאב חבוי/ ורגעים מכושפים./ אני אזכור מבט/ מגע ידיים בכתפי” (כמו צמח בר)

חוות הצניעות- חלק ממשהו גדול ממני 

אני מרגישה שחווה מכירה ביכולותיה הווקאליות, בייחודה כזמרת לאומית, באיכותה כיוצרת, בהשפעה שיש לה על קהל רחב כל כך ועם זאת אני לא חווה מגלומניה בשירתה. 

לדעתי היא מכירה בכוח של השיר, בכוחה שלה אבל בפרופורציות הנכונות, בהיותה כאחד האדם וכחלק מפסיפס רחב שכל פיסה ממנו חשובה, ייחודית אך קטנה מהשלם (שאף הוא גדול מסכום חלקיו), כמו שמביעה בשיר “רקמה אנושית אחת: “כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ ואם אחד מאיתנו/ הולך מעמנו/ משהו מת בנו – /ומשהו, נשאר איתו”.  

חוות האהבה- התמסרות מכורח או מבחירה 

כמו אצל יוצרים רבים אחרים כך גם אצל חווה אלברשטיין- נושא האהבה הוא הרווח ביותר בשירתה. היופי בעיניי אצלה הוא מגוון הסוגים של האהבה, מושאי האהבה ואופני הביטוי שלה. אהבה רומנטית למשל יכולה להתפס ככלא שלטובתו תוותר (גם אם בעל כורחה) אף על חירותה: “אל הכלא החם אשר שמו אהבה נאספתי כמו נער” (את חירותי), כבחירה האולטימטיבית והטבעית ביותר: “הים בחר בצבע הכחול/ בחרתי בך מכל” (שלוש אהבותיי), כהתמסרות טוטלית לאחר: “כשאתה עייף עד מוות/ 

לא נרדם בחשכה/ בשעה שסיוטיך /מרדפים חלומותיך/אשאר איתך” (אדבר איתך) 

וכרעיון שקשה להביע אותו במילים: “שיר חדש יושר לאהבה/ לא אדע למה אילם הוא” (שלוש אהבותיי), או שהיא מחלקת באהבה לכל החפץ בכך “כל שעה נשיקה/ כל שעתיים חיבוק” (כל שעה נשיקה).

חוות הגעגוע- כיסופים לימים טובים יותר

אנחנו אוהבים להתרפק על העבר. גם אלה מאתנו שאינם טיפוסים נוסטלגיים יודעים לזכור את הטוב שהיה, ואם לא זוכרים אותו אז נכספים בכל זאת לזה שיבוא. זאת עוד סיבה לדעתי לחיבור לשירתה של אלברשטיין. “חופים הם לפעמים געגועים לנחל.. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן/ יכול/להישאר נטוש ובלי כוחות/ממש כמו חוף. ” (חופים), “שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף/ וחרובים וזית וגלבוע – /ואל ערבו העמק נאסף/ ביופי שעוד לא היה כמוהו.” (החיטה צומחת שוב) 

חוות התקווה- לשמור על אופטימיות זהירה

ובהמשך לגעגוע.. כאלה אנחנו בני האדם, תמיד זקוקים לשביב של תקווה, לנקודת אחיזה, למישהו שיגיד לנו (אבל בכנות) שאולי יש עוד סיכוי, סיכוי ולו הקטן ביותר שיהיה טוב, לפחות יותר טוב מעכשיו. כפי ששרה לנו חווה, גם אם בהיסוס ובזהירות: “אני רוצה לפקוח את עיניי/ לצמוח לאיטי (כמו צמח בר / רחל שפירא), “אם נדע להתחיל מהתחלה” (רקמה אנושית אחת), “אל תגידו שהתנאים/ קשים ואי אפשר, /הוא יכול לצמוח/ גם בלב מדבר. ” (קוקוס), “זה בזו נביט/ ונתמה שנית/ אם ראינו נכונה/ לפעמים אני/ לפעמים אתה/ כה זקוקים לנחמה.” (נחמה)

חוות השירה– חווה והשיר-חד הם

החיבור של הזמרת לשירה, למוסיקה נכרת בבחירת השירים ובאופן ההגשה שלהם. כשהיא שרה קשה לדעת איפה השיר נגמר ואיפה היא מתחילה (וההפך): “ושיר ישן אל יום אתמול נלווה”, “השיר הזה אולי ישן מאוד /אך שיר אחר הן אין לי עוד” (שלוש אהבותיי), 

“הים /שר לבדו שם את שיריו. /כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.” (חופים) 

” כשהיד מושטת, /והעין לא צרה, /ולא הורגים משורר בבוקר, /ובערב יושבים להקריא משיריו. ” (קוקוס), “לי לא איכפת, לי דווקא די נעים/ לשיר באוזניכם/את השירים הכי פרועים” (שיר סיום). המיזוג הזה עובר לשומע כמו חוויה כמעט מיסטית. הוא נמשך ומתאהב בשירה הזאת באופן כמעט בלתי מודע בעיניי.

חוות הטבע- הטבע ככוח, כהוויה וכסמל

כמעט שאין שיר של חווה אלברשטיין שבו הטבע איננו נוכח. הוא מופיע כמטאפורה למצב האדם, כאנטיתזה לו, כמשאת נפש, ככוח יקומי עצום. אי אפשר שלא להשאב אחר הדימויים ותיאורי הטבע שמלבד יופיים נדמה לי שגם מעוררים את רוחנו ומחברים אותנו למימד אחר, גבוה יותר. “חופים הם לפעמים געגועים לנחל” (חופים), “החול על שפת הים עצום ורב/ אך הארמון מזמן חרב” (שלוש אהבותיי), “אל תגידו שיש במקום זה זיתים, 

זה לא אותו דבר. /קוקוס חי את הרגע, /זית נטוע בעבר. ” (קוקוס), “וכל מה שהיה אולי יהיה לעד/זרח השמש שוב השמש בא” (החיטה צומחת שוב), “ופני הנוף ראי לחרדותיו. “ (נחמה)

חוות כולנו- האישי והאוניברסלי גם יחד

חווה אלברשטיין ניחנה ביכולת מופלאה לשיר שירים בנימה מאד אישית ופרטית ועם זאת לתת תחושה שהיא מדברת על כל אחד ואחת מאיתנו. לא רק הנושאים אוניברסליים אלא גם האופן שבו הם מועברים לנו השומעים, למשל: הדוברת חווה חוויה פרטית וחשה בודדה “כמו צמח בר” , אך כולנו בשלב זה או אחר של חיינו חשים כך, היא מתמסרת ואף נכנעת לאהבה הפרטית שלה, כמו כולנו “אשאר איתך”, “גם אני ארכין את ראשי” (אדבר איתך). זה יוצר הזדהות וקרבה מצדנו המאזינים.    

חוות הרוח- חיבור השירה לרוח האדם

אין לי ספק שיותר ממה שניתן להביע במילים , מה שתופס את לבנו בשירתה של חווה הוא מה שלא ניתן, מה שגדול מאתנו.  “לכאורה עסקנו בשלנו.. כי בפתח נכנסות התמורות” (נחמה), או “..ורק הים/ שר לבדו שם את שיריו./כך בין צדפי ליבו של האדם” (חופים), “לגדול ולפרוח/ בלב האנשים, /ושיר המשורר יכול /לפתוח אוזני חרשים. ” (קוקוס), “אני אהיה לצל חולף בשדותיכם/ לסוד נסתר” (כמו צמח בר /רחל שפירא) 

   

אז מה בסופו של דבר כל כך מיוחד בשירתה של חווה אלברשטיין? 

ואיך כל התמות שנדונו לעיל מתחברות לעולם המשמעות? 

אז השירה הסיפורית היא נרטיב חיינו (או לפחות חלקים ממנו), 

ההגשה הייחודית כל כך מקבילה לקשר הבלתי אמצעי בין בני אדם, 

הוויטליות בשירה היא הזעקה (הלא נשמעת) למשמעות שמחייה אותנו שוב ושוב, 

הכנות היא האמת והתשובות אותן אנו מחפשים ללא הרף, 

כוליות האדם היא קבלת האדם כפי שהוא בפנומנולוגיה שלו, על כל חלקיו, 

המשמעות גדולה וחזקה מאתנו בדיוק כמו המסר שמעבירה לנו אלברשטיין בשירתה, האהבה היא ערך עליון ומגולמת בצורות שונות, כשהנשגבת ביותר היא זאת המבטאת יציאת האדם מעצמו והתעלות מעל ומעבר לעצמו למען אדם אחר, 

הגעגוע, הכיסופים והתקווה הם מסימני החיפוש אחר הפשר , 

הטבע ככוח יקומי שהאדם חלק ממנו מתחבר למשמעות העליונה כסדר אלוהי קיים (גם אם לא ניתן להבנה שכלית) , 

האישי והאוניברסלי מתחברים לפסיפס השלם 

והחשוב מכל- סוד הקסם בשירתה ובהוויתה של חווה אלברשטיין בעיניי 

טמון בלבותינו– במה שלא ניתן לבטא במילים אלא רק להרגיש- 

בחיבורה למימד הנואטי- התבוני, הסגולי הרוחני שבכולנו. 

ואחרון, 

פוסט זה נכתב כ”מחווה לחווה” (צירוף מקסים שנתנו נגה טמיר ומזל שלי הנהדרות).

והוא מילא אותי במשמעות.

חווה אלברשטיין הייתה ותהיה לא רק חוות הקול אלא חוות הכל. תודה לך חוותנו! 

ותודה לכל כותבי השירים, מלחיניהם מעבדיהם האחראים ליצירות שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.

 כל הזכויות על שיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת

להלן שמותיהם: 

חופים /נתן יונתן, נחצ’ה היימן 

כמו צמח בר/ רחל שפירא, נחצ’ה היימן

רקמה אנושית אחת/ מוטי המר

נחמה/ רחל שפירא, נורית הירש

כל שעה נשיקה/ חווה אלברשטיין 

קוקוס/ אריאל הורביץ, חווה אלברשטיין 

החיטה צומחת שוב/ דורית צמרת, חיים ברקני

את חירותי/ גו’רג’ מוסטקי 

שלוש אהבותי/ תלמה אליגון רוז, מוני אמריליו 

אדבר איתך/ רחל שפירא, אלונה טוראל 

כמו צמח בר/ רחל שפירא ונחצ’ה היימן