מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"מידה הגונה של מתח, בדומה לאותו מתח שמעוררת משמעות שעומדים להגשימה, טבועה בהוויה האנושית וחיונית לבריאות נפשית." /ויקטור פראנקל
2 שאלות בסיסיות בהווית האדם שהן לכאורה סותרות-
מי מאתנו אינו מחפש כל חייו להגיע אל המנוחה והנחלה?
2. מי מאתנו שמוצא שקט ורוגע בחייו באמת מרגיש מסופק לאורך זמן?
התשובה לשתי השאלות נראית זהה: כנראה אף אחד . כולנו רוצים שקט וכולנו מתקשים להשאר בו.
מבולבלים? גם אני הייתי.. עד שבדקתי את זה על עצמי מספיק פעמים ומצאתי את תשובתו של פראנקל לכך שהניחה את דעתי, לפחות לזמן מה..
הלוגותרפיה מכונה "הגל השלישי בפסיכותרפיה" לאחר פרויד ואדלר, ובניגוד לשני אלה שטענו שהמניעים האנושיים של האדם אינם אלא דחפים לשמור על איזון פנימי או להגיע אליו , כלומר: להרפות מתחים (עונג, איזון- הומואסטזיס אצל פרויד, כוח, סופיות- אצל אדלר) ,
פראנקל יגיד שמה שאדם זקוק לו לטובת בריאותו הוא בראש וראשונה אותו המתח שנוצר ע"פ הכוונה מלמעלה, כפי שכותב בספרו "הרופא והנפש":
"סימן ההכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין ה"יש" לבין "מה שצריך להיות", לנוכח המשמעות והערכים המחייבים אותו להגיב."
או כפי שמתרגם אותו ג'וזף פאברי: "המתח בין דרישותיה של משמעות מסוימת ובין המאמצים להיענות לה." זהו העימות בין הערכים לבין המשמעות ויקרא בלוגותרפיה "נואודינמיקה" או "מתח רוחני".
בפוסט הבא אנסה לאבד מעט שיווי משקל כיאה לנושא שלנו בחקירת שני שירים דרך פריזמת המשמעות..
דרך ארוכה/ תלמה אליגון
"..שיר הרוח על המים
ולו הרבה גוונים
מי אני היום ומה אני
בצלילים המשתנים בשיר?
כשהאור על פני המים
יש קשת של צבעים
מי אני היום
מה היום
מי אני בשיר.
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
שירי סוף הדרך- שיר ראשון/ לאה גולדברג
"הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
…
התזכור מה יפתה, מה קשתה
מה ארכה הדרך. "
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
סוגיית המתח הייחודית לאדם ושייכת למימד הסגולי שבו מופיעה בשירים במספר אופנים:
1. מעוף הציפור ללא תנאי -ציפור היא סמל לתנועה, להעדר קביעות, לנדידה, למעוף , למשיכה כלפי מעלה, לחוסר יציבות, לבדידות לעיתים. הדוברת בשיר "דרך ארוכה" משווה עצמה לציפור נודדת המחפשת את דרכה בהעדר כיוון בטוח : "אני כעוף בנדודיו", "אני ציפור בליל סגריר", "אני ציפור תלויה על בד", ובשיר השני מייצגת הציפור שפונה אל הזקן במעופה ובשירתה את מורכבות החיים, את העובדה שאינם חד מימדיים, את הפער בין היופי לקושי ולאורך שאינו גורע מאיכותם כי אם משלימם והופך את חיינו לבעלי ערך : "ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת/ התזכור מה יפתה, מה קשתה/ מה ארכה הדרך.
אמנם הזקן "ישב לנוח" אך המשוררת בחרה להכניס את הציפור בשלב הזה של "סוף הדרך", אולי כדי לייצג את המשיכה כלפי מעלה, כלפי המשמעות שאינה פוסקת לעולם.
2. רוח האדם רוחשת בעוצמתה– בשיר "דרך ארוכה" ממשילה עצמה הדוברת לרוח שנוכחת כל העת, כל ה"דרך", כאנלוגיה לחיים עצמם: "אני כרוח חרש ימים עוברת", "אבוא אליך חרש כרוח ערב". נוכחותה מאפשרת את השירה, את הנדודים, את האובדן ואת האהבה.
לשיר בזכותה יש "הרבה גוונים", משל לצבעוניותם של החיים, ויחד עם המים ("שיר הרוח על המים") שאף הם מייצגים תנועה, ויטאליות וחוסר איזון נוצר המתח המאפשר שינוי. וכל זה בשקט ("חרש") שיש בו נוכחות ועוצמה רבה.
אגב, בעולם המשמעות התפיסה היא שיש לנו גוף ונפש אבל אנחנו רוח, השואפים מעלה.
3. הקושי כמניע לפעולה– בשני השירים הדרך אינה פשוטה. כך מעידים העלם והגבר בשיר של לאה גולדברג : "הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם / הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר", וכך משתקף מנדודי הדוברת וממזג האוויר האפרפר, בהקבלה למצבו הקיומי של האדם, בשיר של תלמה אליגון: "ליל סגריר", "מסתיו אל סתיו". אף על פי כן המסע נמשך בשני השירים, הדרך איננה נפסקת, כפי שאומר אלתרמן "הדרך עודנה נפקחת לאורך.." (עוד חוזר הניגון) למרות הטלטלות (העננים, הברקים והגשמים).
4. חיפוש האהבה – הפחד מבדידות ומאובדן היכולת ליצור ("כי בשמים כל השיר שלי אבד") שמחזקים את הציפייה לאהוב ("דרך רחוקה/ ובסופה אתה ניצב"), את השאיפה לחוויה אחדותית ולמיזוג עם הנמען בשיר ("נלך איתה עד תום יחדיו") מחייבים את הדוברת לחוסר איזון כמו ציפור שתלויה על ענף.
היא רואה בדמיונה בסוף הדרך את אהובה, בדמות המשמעות המיוחלת, ורק משום כך היא מוכנה לעבור את כולה, על פתלתלותה, ארעיותה וחוסר הביטחון שבה.
5. בשלות מאפשרת יציאה משיווי משקל– ב"שירי סוף הדרך" מתואר אדם שמגיע לפרק האחרון של חייו ומתבונן בהם בפרספקטיבה לאחור. הוא מוכן להודות שהבגרות לימדה אותו על צרות אופקיו בצעירותו, על הפסקנות והחד משמעיות ("הדרך ארוכה עד מאד , אמר העלם") שאולי סיפקו לו שקט מסוים אך לא הייתה בהם שלמות.
החוכמה הגיעה בשלב האחרון- כפי שמשתקף בשיר בשבירת המבנה שהיה עד כה, בתוכן וברקע הציורי המתואר- "צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם / הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב/ ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת "-כל הנוף הפסטורלי הזה שאולי מעיד על רגע של הארה, של ידיעה אמיתית, של מציאת ה"אני האותנטי" , של משמעות- יכול היה להתרחש רק בזכות יכולתו להכיר בכך שכדי להגיע למצב זה יש לחיות בתנועה.
לסיום,
ויקטור פראנקל עושה הבחנה בין שני סוגי אנשים "המצעידים" ו"המפייסים".
המצעידים, כמו האל שהלך לפני העם והראה להם את הארץ המובטחת, כך הם מעמידים אותנו בפני אתגרים , מבחינים במטרה ומוצאים את האומץ הדרוש כדי להגיע אליה,
בעוד שהמפייסים (לא במובן של עושי שלום) מדגישים את הצורך בשלוות נפש בכל מחיר ומנסים לחסוך מאתנו עימותים. אין להם תקוות או חזון והם אינם שואפים לאידיאלים ולהתעלות.
בואו נהיה כולנו ״מצעידים״ , מחזיקים במתח הנכון , וכך נצליח להגשים רבים מחלומותינו..
