מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
"אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?"
(מסכת אבות א, יד).
"לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה"
אני מכירה את השיר הזה שנים רבות עם הלחן והביצוע היפהפיים של יהודית רביץ, לשמיעת השיר לחץ כאן אך בקריאה הנוכחית הוא הלם בי בחוזקה, אולי בשל האקטואליות המצמררת שלו, בייחוד בשורות הפותחות.
התקופה הזאת בוודאי תכנס לספרי ההיסטוריה, וישרדו אותה בעיניי האנשים המאמינים.
"ישרדו" לאו דווקא במובן הפיסי, ו"המאמינים"- באשר דתם תהיה.
למי שאינו מאמין/ לאה גולדברג
"..לִבִּי יָשֵׁן אֶת שְׁנָתוֹ
וַאֲנִי יְשָׁנָה.
חֲלוֹמִי כְּבַד שְׁתִיקָה
וּמֵתַי מְהַלְּכִים בִּשְׁנָתִי
כִּבְתוֹךְ מְצוּדָה עַתִּיקָה.
אֵיךְ אֶתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי
וְאֵין בְּלִבִּי אֱמוּנָה?.."
"אם אין אני לי מי לי?"
תחושת ה"לבדות" של הדוברת צפה ועולה בעוצמה רבה מבין שורות השיר. היא חשה במלכוד, כבולה בבדידותה ובמותה השקט, לפחות זה הרוחני, המתרקם אט אט בכאב עז ממילה למילה עד הסוף המר.
ויקטור פרנקל אומר ששום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר בשל ייחודיותו וחד פעמיותו של כל אחד הן מבחינת הקיום שלו והן מבחינת מהותו ויש לו אחריות אישית לגילוי המשמעות בחייו. לעיתים כפי שניתן לראות בשיר מתקשה הוא לקחת אחריות זאת ולזהות את המשמעות הטמונה בקיומו. נראה כי הדוברת חווה "חווית שאול" בשפתו של מאסלו או "ריק קיומי" בלשונו של פרנקל, אותה חוויה של חוסר תכלית וריקנות פנימית שהתחושה היא שאין ממנה מוצא ויש לה סכנה של התרחבות והתפשטות.
אפילו בחלומות היא רואה מוות ודממה מצמיתה.
משבר האמונה הוא כנראה הקשה מכל- אֵיךְ אֶתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי/ וְאֵין בְּלִבִּי אֱמוּנָה?
והסוף הטראגי המשתקף במוטיב השחר, אותו אור ראשון של הזריחה, שאמור להיות מעורר תקווה, אופטימי- אפילו הוא בודד, חסר הד, וכלו כוחותיה של הדוברת להתמסר לו, להגיב- "השַּׁחַר נִצְמַד אֶל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן/ וְקוֹרֵא בִּשְׁמִי/ וְאֵינֶנִּי עוֹנָה". סיום מצמרר.
מעניין לשים לב לכפל המשמעות שנושאת המילה "שחר". פירוש נוסף שלה הוא- מובן, משמעות ("אין שחר לדבריו"), כלומר כשהמשמעות מדפקת על דלתה (או חלונה) היא כבר לא מסוגלת להענות לה.
"וכשאני לעצמי, מה אני?"
אף אם הנמען בשיר אינו מפורש- האל? האהוב? אדם כלשהו? ישות אבסטרקטית? משמעות עליונה? נראה כי הדוברת פונה אליו בדרכים שונות, אך הוא "בשלו".
אני קוראת את המוטיב החוזר בשיר, את השורה הנוקבת: "אתה אינך מבקש דבר" שוב ושוב ושוב, ונראה שדרכה מבוטא התהליך הכואב שחווה הדוברת. אם בתחילה היא כמו מתארת מצב, שואלת עליו ואולי ואף מצפה לשינוי, בשיר השני ניכרת מעין השלמה ויאוש בדבריה אודות התנהגות הנמען. בשיר האחרון יש כמעט תחינה אחרונה לאותה נוכחות ואולי ויתור סופי על האפשרות לקיומה.
בפירוש לוגותרפי (אולי מרחיק לכת מעט אך מעניין אותי..) ל"אתה אינך מבקש דבר" ה"אתה" יכול להיות אותו קול החיים שנעדר מחיי הדוברת. היא חשה שאינה נקראת עוד לדבר, ובהעדר קריאה שכזאת אין יותר ערך לחיים. אין ממנה תביעה למענה אולי כי המצפון שלה הודחק. מכאן גם השתיקה המרה.
תיאורי הטבע מקבילים לחווית הדוברת. בבית הראשון יש בה עוד תקווה שמשתקפת בחוץ: "הַשָּׂדוֹת מְבַקְּשִׁים בְּרָכָה", "הַיָּם מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה",
בבית השני יש כאב עז על ההעדר, על ה"אינות":
"אינך מבקש דבר-
לֹא אֶת הָעֵץ הַזֶּה
הָעוֹמֵד זֶה עֶשֶׂר שָׁנִים
כְּזָקִיף עַל מִשְׁמָר,
לֹא אֶת הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת.."
בבית השלישי כשלרגע קט מבצבצת אופטימיות זעירה "רַק הֶהָרִים כְּבָר עֵרִים/ וְחוֹמוֹת וְאֵזוֹב הַקִּיר" ו" הַשַּׁחַר חָזַר אֵלַי/ הַבֵּן הָאוֹבֵד!" , , היא מיד מנוטרלת ע"י המילה "רק" וע"י השחר שאין די בו, הוא "בודד" ו"אין לו הד".
הנמען, בפרט אם מדובר בבן אדם, בשפה הלוגותרפית לא השכיל לצאת מעצמו, לראות את האחר, את הדוברת, ולהיות עבורה.
8 פעמים מופיע השורש י.ש.נ במחזור השירים הנדון (ועוד פעם אחת- נ.ו.מ). יש כאן זעקה של הדוברת להתעוררות, לחיוניות, ופחד משינה נצחית, מסופיות, מאובדן אמונה, מריק קיומי, אולי ממוות. נראה כי היא חסרת אונים למול הקמילה הזאת בגוף ובנפש ומחפשת ישועה "איך אתעורר משנתי?".
הציטוט "לבי ישן את שנתו ואני ישנה" מתכתב עם הפסוק: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי."… (שיר השירים ה' 2), ומדגיש את הדיסוננס בין מצבה של הדמות בשיר השירים שלא כבתה בה הרוח, שהנשמה בוערת בתוכה, שכוח האמונה חזק ופועם בקרבה לבין מצב הדוברת בשיר שחשה כבויה מבפנים ומבחוץ, נבולה, חסרת תקווה כפי שמיטיבה בגאוניותה הפואטית לאה גולדברג להמחיש:
"חֲלוֹמִי כְּבַד שְׁתִיקָה /וּמֵתַי מְהַלְּכִים בִּשְׁנָתִי /כִּבְתוֹךְ מְצוּדָה עַתִּיקָה. /אֵיךְ אֶתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי/ וְאֵין בְּלִבִּי אֱמוּנָה?"
אי אפשר שלא לראות את החיבור למציאות חיינו הנוכחית- לשקט הצורב, להתכנסות הכפויה והמבהילה: "וְצִפּוֹר אַחַת/ מְבַקֶּשֶׁת לִקְרֹעַ תְּנוּמָה/ שֶׁל מִדְבָּר. "
את השינה מעצימה השתיקה הרועמת המתפרסת כמוטיב נוסף לאורך השיר:
"חלומי כבד שתיקה", "הים עומד בשבועת הדממה", "שחר אין הד", "ואינני עונה"
אותה חווית צמצום עד כדי "אינות" ההולכת ומתהווה בשיר, מזמינה את שאלת המשמעות המצבית.
לפי הלוגותרפיה, אדם חווה את פשר חייו ומבין אותם מתוך מסגרת ההתייחסות האישית שלו. זוהי "משמעות הרגע" המשתנה מאדם לאדם ומרגע לרגע, היא סובייקטיבית וכל אדם הוא הסנגור של עצמו, הוא המומחה בזיהוי המשמעות בחייו והוא יכול לעשות זאת בעזרת ערכיו ומצפונו. החיפוש הוא במישור היומיומי, הפשוט, בתגובה למצב הרגעי ובקבלת מטלות החיים הפשוטות , וההנחה היא שקיימת משמעות גם במצבים הקשים ביותר ושומה על האדם למצוא אותה כדי שלחייו יהיה מובן כלשהו.
נראה כי הדוברת מנסה לעשות זאת ללא הצלחה יתרה. היא מבקשת את עזרת הנמען , כמעט מתחננת לישועה: "קְרַע אֶת שְׁנָתִי מֵעָלַי/ נַסֵּה לְהָעִיר.", "עוֹמֵד עָלַי שַׁחַר בּוֹדֵד/ שַׁחַר אֵין הֵד./ תֵּן לוֹ לִרְכֹּן מֵעָלַי/ תֵּן לוֹ לִבְכּוֹת מֵעָלַי"
למרות רפיונה היא כן מבטאת את הצורך, הבהילות והדחיפות למצוא את אותו מענה לו היא זקוקה כל כך, ופרנקל היה טוען כנראה שצורך זה הוא דווקא ההוכחה לקיומה של משמעות ולא להעדרה, כפי שנוהג לצטט את המשפט המפורסם של הסופר והמשורר פרנץ ורפל: "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פרנקל, 1970)
בצר לה הדוברת אינה מצליחה לעשות זאת לבד ומתחננת לגאולה דרך הנמען. לתפיסתה בשפה הלוגותרפית הוא יכול היה לסייע לה למצוא את רמזי הלוגו (logohints) במציאות שנוצרה שעשויים היו אולי לעורר אותה ולקדמה אל עבר המשמעות בחייה.
המשפט "אינך מבקש דבר" בהקשר הזה אינו נאמר במובן החיובי של צניעות, פשטות, הסתפקות במועט וענווה, אלא של העדר מוחלט, של חוסר קשר, של אדישות, ניכור וניתוק ממנה ואולי גם מעצמו.
אינך מבקש, מבכה הדוברת, את חייך, את המשכיותך, את המיזוג הטבעי, החמצן, המאפשר את קיומך, בוודאי זה הרוחני, כמו בטבע:
"הַשָּׂדוֹת מְבַקְּשִׁים בְּרָכָה/ הַיָּם מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה/ וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר."
הצירוף האוקסימורוני "בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת שֶׁל סוּמָא" רק מחדד את אדישות הנמען בעיני הדוברת.
לסיום,
ויקטור פרנקל, מטפס הרים נלהב, משווה את גישת ה"צעד אחר צעד" בחיפוש המשמעות, לכלל יסוד בטיפוס הרים: "גם בטפסך על הצוק התלול ביותר, אל תפחד מהתהום הרובצת תחתך או מהקשיים שלפניך. התרכז במטלה המיידית: אחיזת יד חזקה, דריסת רגל בטוחה". הוא המשיך בתחביב זה עד קרוב לגיל 90. (פרנקל, 2015)
לו היתה פוגשת בו לאה גולדברג ששירה זה פורסם כמה שנים לפני מותה, בוודאי היה ממליץ לה לא להרפות מה"טיפוס" ולהחזיק באמונה בייחודיותה, בייחודיות הרגע בו היא מצויה וביכולתה להתעלות ולחרוג מעצמה, ואם לא לה- בוודאי לדוברת של שירה.
* מחזור השירים "למי שאינו מאמין" פורסם בספר האחרון של לאה גולדברג שיצא בשנת 1964 "עם הלילה הזה".
רשימת מקורות:
פאברי, ג' (1983). המשמעות של חייך. ספריית פועלים
פרנקל, ו' (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר
פרנקל, ו' (1969). השאיפה למשמעות. הוצאת דביר
פרנקל, ו' (1985). האל הלא מודע פסיכותרפיה ודת. תל אביב: דביר
פרנקל, (2015). זכרונות- מה שלא נכלל בספריי. תרגום: דוד גוטמן. חיפה
Image by StockSnap from Pixabay
