החצב הטמיר והמתמיר

מאת שגית שלמה,שומרת המנגינות כפרשנות לוגותרפית לשיר “עין בעין” מאת דפנה ברבן, פסיכולוגית קלינית 

“שינוי בגישה עוזר לקליינטים לפנות עורף לגישות השליליות.. ולסגל גישה בריאה, בונה ומעשירה את החיים” (דוד גוטמן)  

לפני מספר ימים פנתה אליי חברתי ללוגותרפיה, הפסיכולוגית דפנה ברבן, הצנועה, המיוחדת והמוכשרת כל כך בבקשה מרגשת: “אפשר לשלוח לך שיר שלי שתלושי ממנו חלה?” (“חלת משמעות” היא כינתה זאת). נעניתי בשמחה לאתגר. 

קיבלתי לידיי שיר קצר, יפהפה ומלא במשמעות והרי הוא לפניכם: 

 

עין בעין/ דפנה ברבן

וכאן בינתיים,

שוב ניצב

עמוד החצב.

יובש הקיץ

ועשן  סביבותיו.

רק עין טובה

אשר תאהב,

תבחין בפארו

 ולובן אישוניו..

 כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת

נקודות המבט השונות על החיים דרך משל החצב הן הרעיון המרכזי שעלה לי תוך קריאה חוזרת של השיר המקסים הזה. זה בא לידי ביטוי בכמה אופנים: 

1. המשתנה והקבוע

תנועה בין תחושת ארעיות, זמניות ואי וודאות לגבי העתיד (“בינתיים”) לבין מחזוריות, מעגליות, וודאות ואף תקווה שהמוכר, הידוע וה “בטוח” ימשיך להתקיים (“שוב”) 

2. החוץ והפנים

פער בין “יובש הקיץ”, “עשן סביבותיו” לבין הפאר ולובן האישונים- היינו: בין המראה החיצוני לתחושות הפנימיות של האדם, לפרשנות האישית שלו. 

3. דימוי העין  

העין המתעתעת. אותה עין טובה שתבחין ותראה את היופי עלולה להשאר ביכולותיה התפיסתיות, החושיות בלבד ולפספס אותו אם לא תגלה ערנות, מודעות ותשומת לב מספקת. 

שלוש פעמים בשיר אני מוצאת לכך ביטוי: 

בציטוט “רק עין טובה..תבחין” שנראה כמעט כמו אזהרה, או לפחות קריאה להתבוננות ביופי הגלום גם בטריוויאלי, ביומיומי. 

פעם שניה בשימוש בדימוי “לובן אישוניו” כי אותו לובן הוא לא המובן מאליו. אנו לרוב לא מסתכלים במעטפת, במה שמסביב אלא ב”איבר” עצמו. זה הזכיר לי את המשפט הסלנגי “תסתכל לו בלבן של העיניים” כמו שם תגלה את האמת.     

וביטוי שלישי לכך מופיע בכותרת כי מי בעצם רואה “עין בעין” את הדברים? שוב יש כאן אולי רצון, כמיהה של הכותבת/ דוברת בשיר שכולנו, הקוראים, בני האדם נראה לא בהכרח בצורה זהה אבל כן “בעין הטובה” את המציאות.

ובמחשבה על העין מיד קופצים לי ציטוטים בהקשר של נקודות מבט כמו: “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” , או “העין היא הפרוזדור לנפש האדם” וכו’.  

4. “עמוד החצב” לבד אך לא בודד 

כמשל מצד אחד עמוד יחיד, עומד לבד, לא צבעוני ולא אטרקטיבי במיוחד (“עשן סביבותיו”), אך מנקודת מבט אחרת בולטת ייחודיותו (“פארו”) ב-לבד הזה. הוא מתמר לגובה רב ואינו מסתעף . עומד בזכות עצמו וכל יום בעונה יוצאים ממנו פרחים נוספים כאשר הקודמים קמלים (כמו בחיים- ההתחדשות והסיום מופיעים בד בבד, שלובים זה בזה) 

 

כל האמור לעיל מתקשר ישירות לעולם הלוגותרפיה בהיות המשמעות הסובייקטיבית תוצר של אותה עין הרואה את הטוב, או לפחות את המשמעותי מבין האפשרויות השונות הנקרות בדרכנו. 

 

תמונת החצבים צולמה עי אורן פלס, Oren Peles לקוחה מויקיפדיה ומפורסמת באישור הצלם. .