מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
"הרוגע יכול לשמש אידיאל שרצוי להשיגו, כדי לקבל את מה שהטבע בלאו הכי מכין לנו, וכדי לא לקצר את ימינו במו ידינו." (גוטמן, 2007)
"גן מאיר" בתל אביב נקרא על שמו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזינגוף.
נדמה כי הדובר בשיר של אלתרמן מכיר היטב את הגן על פרטיו ומתאר חוויה פרטיקולרית כפי שמשתקף באופן ברור מתוכנו ומכותרתו "גן מאיר בתל אביב",
אף על פי כן כל אחד מן הקוראים יכול למצוא בו את הגן הפרטי שלו ולהאיר דרכו נקודות משמעותיות בחייו.
גן מאיר בתל אביב/ נתן אלתרמן, חנן יובל
"אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב.."
לאורך השיר ישנה אווירה של מסע בזמן, מבט קדימה אל עבר העתיד, הסתכלות מפוכחת של אדם שמבין את ארעיותו ואת סופו הבלתי נמנע והידוע מראש- "אם נזכה והזמן המהיר / לא יאמר לנו פתע: הרף! ". למרות אותות הזמן המובהקים הדברים לא נשמעים דרמטיים ושליליים אלא כמשהו טבעי, שיש לקבלו כחלק אינטגרלי מהקיום, להשלים איתו ולחיות לאורו. גם הלחן הקליל של חנן יובל המעניק תחושה של הליכה נעימה ופסטורלית בשבילי הגן, מוסיף לתחושה זאת.
התייחסות חיובית לחיים, לפי הלוגותרפיה, היא בריאה ומאפשרת מציאת משמעויות בקיום הנוכחי והעתידי של האדם.
רבי נחמן מברסלב אומר: "אדם שאינו חש במסתורין של חזיונות הטבע, שאינו מתרשם מהזריחה ומהשקיעה, האדיש לחיים הסובבים אותו- חייו משוללי חיות" (גוטמן, 2007)
מבטו של הדובר אל העתיד מתבטא דרך תיאורי הטבע בכלל, וסמל העצים המאפיינים את הגן בפרט: "נהלך בין עצים ירוקים / שדרורי תל אביב בם תסערנה". מצד אחד הם מקבילים לחיי האדם, הם גדלים ומתפתחים עמו וכמותו: "מעלינו ינועו עצים/ שיאורו באור בין ערביים./ הכרנום בעודם עציצים / והנה ראשיהם בשמים.",
מצד אחר הופכיים להם: "והנה בהדר קומתם / הם ברעש ורעד סבבונו./ השנים שהגביהו אותם / הן אותן השנים שכפפונו."- יש בהם משהו יציב, אל מותי לעומת חיי האדם הקצרים יחסית, הארעיים והפחות צפויים.
להדגשת רעיון הנצחיות (כאמור לעומת חיי האדם הזמניים) משתמש הדובר גם בעיר תל אביב עצמה האהובה עליו כל כך ודרך השיר הוא מדגיש את חשיבותה ועוצמתה בעיניו:
"והעיר הגדולה, הצעירה,/ שבתווך נהר יעברנה,/ תתנשא כמו גן סוערה,/ ואין כוח אשר יעקרנה."
ההסתכלות הצלולה על הזקנה וסימניה הפיסיים גם הם ניכרים בשיר דרך הפרטים הקטנים: הזקן, המקל, החולשה, הכאב, הישיבה: "עוד נלך.. נשענים על מקלות עם ערב", "וזקנינו יהיו ארוכים" , הוי, וכל עצמותינו, אחי,/ תספרנה זקנה נאנחת", "ואט-אט מזקנה וחולשה / את ראשינו נצניח אל ברך / וילדים יקרבו בלחישה /ויאמרו: נרדמו בני תרח.", "ונערות שטיילו פה אי-אז / בשנים רחוקות בין ערביים,/ הן תשבנה באור המופז/ ותסרוגנה לנכד גרביים."
ועל אף שהם אינם פשוטים לקריאה ולעיכול הם מוגשים לקורא, כנראה באופן מכוון, בצורה פואטית רכה שמאפשרת קבלה ורכישת אמפטיה למה שיבוא ולא התרחקות וסלידה, כפי שיכול היה להיות בסגנון כתיבה אחר.
המבט על הזקנה הוליסטי. היא מוצגת על כוליותה, ככותה ומלאותה: "אשר יש בה קצת עצב ובכי,/ אבל יש בה גם משהו נחת." יש בה דרך עיני הדובר שלמות ומבט מחויך ובוגר של מי שיודע ולמוד ניסיון והוא פונה לשכמותו שרק הם יבינו באמת, מעין אחוות המבוגרים – "עוד נלך, ידידי" "אז נביטה, רעי ואחי /זה בזה בבת צחוק משתכחת".
פרופ' דוד גוטמן בספרו "האם איחרתי את הרכבת? כותב ש"בין המעלות היכולות להתפתח בתקופה זאת נמצאים הרוגע ושלוות הנפש אשר רבים רואים בהם את המעלות הגדולות ביותר של הזקנה" (גוטמן, 2007)
קשה להתעלם מסגנונו הייחודי כל כך של נתן אלתרמן שבורא צירופים ומשפטים שאי אפשר שלא להתאהב בהם, והם המעניקים לו גם כמשורר משמעות ייחודית, כגון: "גן סוערה", "בת צחוק משתכחת", "יש בה גם משהו נחת".
לסיום, השיר נכתב כשאלתרמן בן 34 בלבד ואולי משום כך ניכרת בו נימה של אופטימיות ופסטורליה של ימי הזקנה של מי שטרם חווה אותה, אך אני רוצה להאמין שלפחות חלק מחווית הזקנה, לפחות זאת של חיים בעלי משמעות נראית כך, אם רק נבחר להאיר נכון את הזמן, המקום, הגיל, הפרטים הקטנים, הטבע, המלאות והידידות.
* הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של פרופ' דוד גוטמן "האם אחרתי את הרכבת"/ הוצאת מודן, 2007
צילומים : שגית שלמה
