15
Jan
2019

דמיון מציאות והמשמעות שביניהם 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

“כדי להביא משהו אל חייך דמיין שהוא כבר שם” (ריצ’רד באך/ תעתועים)

כל מעשה, כל פעולה , כל התנהגות, כל אירוע נולדים פעמיים- פעם בדמיון ופעם במציאות.  אז אם מחשבה יוצרת מציאות, לעיתים גם מבלי שנהיה מודעים לכך,  מה היה קורה אילו בדמיון היינו הולכים רחוק יותר, אמיץ יותר, טוב יותר, גבוה יותר? 

שני שירים מקסימים מתכתבים עם סוגיה זאת בעיניי: “בדמיוני” של מאיה בז’רנו ו”כובע קסמים” של לאה גולדברג. אנסה להתבונן בהם דרך פריזמת המשמעות. 

 בדמיוני/ מאיה בז’רנו , לחן- יובל דור וירון בכר

“..בדמיוני אני עוברת על פני אנשים 

שבאים ממולי 

והולכת בדמיוני 

לאורך חוף ים דמיוני 

בשמלה לבנה, ששוליה תחרה, רטובה 

מקצף ים דמיוני..” 

לשמיעת השיר ביוטיוב לחץ כאן

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחברים

 

כובע קסמים\ לאה גולדברג, רמי קליינשטיין

“כל הימים, כל הימים

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

אחבוש אותו ואומר למשל:

“כובע, עשה שאני אגדל!”

והנה מיד הנני עולה,

וגופי מתמתח ואני גדולה..”

לשמיעת השיר ביוטיוב לחץ כאן

כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחברים

 

הדמיון מעשיר את ההווה 

 כשהוא חווה רגעי כאב עזים ותנאים אובייקטיביים בלתי אנושיים במחנה הריכוז, מדמיין ויקטור פראנקל את אהובתו:

“והאור האיר בחושך. שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון. ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט אליה את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו הייתה חזקה מאד. היא היתה שם. ואז, באותו רגע ממש, ירדה בלאט ציפור וישבה לפניי, על אותה תלולית של עפר שהעליתי מן המחפורת והשהתה עליי את מבטה” (פראנקל)  

כמו פראנקל שהתאור הדימיוני שלו נראה כמעט ממשי כך מאיה בז’רנו משתמשת בים כסמל וכביטוי למציאות מדומיינת שמונכחת בשיר כאילו קרתה באמת. 

הים כמו ההווה איננו סטטי. הוא אינו בטוח ולעיתים מעלה בנו תחושה שהוא נזיל כל כך, שברירי, מתעתע, ובכל רגע עשוי להשתנות. לכך נראה שמכוונת הדוברת-

היא צועדת בסמוך לו על החוף שהוא לכאורה “חוף מבטחים” אך ברקע כל הזמן כדברי השיר הסערה המתקרבת- “רגעים ספורים לפני הסערה”, “אופק אפור”- אי וודאות אחת גדולה. כמו כן נראה כי ההליכה לים זוהי דרכה של הדוברת להתמודד עם תחושת ניכור או זרות שהיא חווה בעולם- “עוברת על פני אנשים שבאים ממולי”. 

תאור הטבע בשיר מעצים את מצבה המנטלי המורכב של הדוברת בשיר ה”אוויר חנוק בעננים”, “החול חם וכבד/ ומתכהה מידי רגע”.  

ואולי משום כך כדי להתמודד עם מצב זה דוברת השיר הולכת בדמיונה “יחפה וצוחקת”, “בשמלה לבנה, ששוליה תחרה”, כמו כלה ביום חופתה.

בשפה הלוגותרפית נכנה זאת נקיטת עמדה על אף המצב, כפי שעשה ויקטור פראנקל– ובמקרה זה דרך תסריט דימיוני אלטרנטיבי חיובי לחייה המציאותיים המורכבים של הדוברת.

הדמיון מעצב את העתיד 

פראנקל הצליח באמצעות דמיונו במחנה אף לנבא את עתידו המקצועי:

“פתאום ראיתי את עצמי עומד על הדוכן באולם הרצאות נעים, מואר היטב וחמים. קהל קשוב ישב לפניי על גבי כורסאות מרופדות נוחות. הרציתי על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז! כל מה שדיכא את רוחי באותו רגע, נעשה לפתע אובייקטיבי, מתואר מנקודת הראות הרחוקה של המדע. בדרך זו הצלחתי איכשהו להתעלות על המצב, על סבלות השעה והתבוננתי אליהם כאילו היו נחלת העבר” (פראנקל*)  

שירה של לאה גולדברג “כובע קסמים”  בעיניי אינו רק שיר ילדים. כולנו חולמים, כולנו היינו רוצים מעין כובע קסמים שיאפשר לנו לנוע אל עבר הגשמת תכלית כלשהי, בלשון הלוגותרפיה- מהחוויה אל המשמעות. 

דוברת השיר מבטאת את הצורך לגדול, בתרגום שלי- הצורך בצמיחה (אולי רוחנית).

נכון שזוהי פנטזיה שנראית אולי קצת מגלומנית “אני גבוהה וגדולה מכולם” , והכל מסתכלים ביראה וכבוד/ כי הרי אני גדולה עד מאד”, עם זאת על מנת לנוע קדימה ולמעלה על כולנו לחלום בגדול, לטפס מעל ומעבר לכל מציאות אפשרית כדי להגשים גם את מה שלעיתים נראה בלתי אפשרי. 

עוד עולים בשיר הצורך בתנועה בדמות רצון הדוברת לשוטט בעולם: “כובע, היה לאוניה..ואני מפליגה בו בכל העולם”, “באיים רחוקים, בארץ זרה”,  

והצורך בשייכות ובקשר- אם הים הגדול יעציב אותי …לחזור הביתה, חברים . 

 

הדמיון מזכיר את העבר הבטוח

המחשבות על השיבה הביתה בשיר “כובע קסמים” במקרה שיהיה לדוברת עצוב מזכיר לנו את העבר הנצחי ששום דבר לא יכול למחוק אותו, ובחלקיו החיוביים הוא מהווה עוגן ובטחון עבור האדם ועוד כלי למציאת משמעות בחייו, כפי שכותב פראנקל: 

“”משניתנה רשות לדימיון , הוא השתעשע במאורעות מימים עברו, ולאו דווקא במאורעות חשובים אלא בפכים קטנים ודברים של מה בכך..והזכרונות הללו היה בהם כדי להפעימנו עד לדמעות” (פראנקל*)

 ובכל זאת, האם יש צורך להתעורר אל המציאות?

כמו בספר “הנסיך הקטן”**, שם מיוחסת למבוגרים תכונה של חוסר יכולת לדמיין ולהבין דברים לא דרך השכל: “כך דרכם של המבוגרים/ תמיד צריך להסביר להם הכל” (אנטואן דה סנט אכזופרי), גם בשירים הנדונים ניתנת לכך התייחסות. אצל גולדברג מלינה הדוברת על כך שאת “כובע הקסמים” לא תוכל לבקש מהוריה: “את אבא ואמא לא אשאל/ כי הגדולים לא יבינו כלל..”, ובשיר “בדימיוני” מעידה הדוברת כי “מישהו רוצה לבוא אחריי/ לתפוס אותי בדמיוני”.  

אז אולי יש למנן מעט את פעולת הדימיון אבל כדאי לזכור שהוא מאפשר לנו לברוא מציאות אחרת, 

או בלשון הלוגותרפיה לנוע מהמקום שבו אנחנו נמצאים לזה שאליו נוכל להגיע. 

 

ביבליוגרפיה

אכזופרי, א. (1979). הנסיך הקטן. תל אביב, עם עובד.

פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.

התמונה  צולמה עי Pete Linforth  והיא מתוך אתר pixabay ברישיון CC0 Creative Commons 

You may also like

תמונה ללא תשלום של ריקוד נערות על ידי עץ. צילום: יוסי אפונסו
עץ המשמעות 
עקרונות וערכים בפילוסופיה הפראנקליאנית
לאחוז בקרני המשמעות
צולם עי Gerd Altmann
לוגותרפיה – תמצית הגישה