מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כשהוא מתמסר לשירות של עניין מסויים או לאדם אחר. הוא נהפך להיות אדם שלם אך ורק מתוך התעלמות מעצמו" (הרופא והנפש/ויקטור פראנקל)
בבית ילדותי הצירוף ״כפרה עלייך״ התגלגל בטבעיות בפיהן של הנשים (אמא, סבתא) והיה למטבע לשון. כמעט כל משפט התחיל והסתיים בצירוף זה, לרוב כביטוי של חיבה. לעומת זאת מחוץ לבית לא זוכרת שנעשה בו כמעט שימוש, כמו היה זה פרימיטבי ולא מנומס או לא לגיטימי לומר אותו.
היום בשפה השגורה הוא כל כך רווח, ונראה כי אינו תלוי בשום ייחוס שהוא (מעמדי, עדתי, תרבותי וכו'). הוא מקפל בתוכו המון משמעויות, ביניהן : הודיה כשמישהו עושה לך טוב ("כפרה עלייך, תבורכי!") נימה של נימוס (ואף חנופה) כתוספת לבקשה ("כפרה עלייך, תביאי לי את..") השתתפות בשמחה או בצער והזדהות ( "כפרה עלייך איזה יופי" או "כפרה עלייך, אל תשימי לב"), לקיחת אחריות ("לא לגעת, כפרה עלייך" ) , גאווה גדולה (כפרה עליה הצליחה ב.. ) , ביטוי לאהבה אמיתית וכנה ("כפרה עלייך, אין כמוך!) ועוד..
מאיפה הכל התחיל? אמא שלי מספרת על טקס פדיון הכפרות שהיה נהוג בביתם ובכל בית יהודי שומר מצוות דאז (ויש מקומות שעד היום). מידי שנה בערב יום הכיפורים כנגד תשעה אחים ואחיות בביתה עמדו לפי מין הילד תשעה תרנגולים ותרנגולות, אותם סובב רב היישוב סביב ראשי הילדים תוך אמירת הפסוק הבא: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה הכסף ילך לצדקה, ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום". , ולאחר מכן נשלחו אל מותם, "קיבלו" על עצמם את "רוע הגזירה", והילדים "זכו" לברכה של חיי שלום. אכזרי ככל שנשמע המנהג (ואינני כאן כדי לשפוט) מנקודת מבטם של סבי וסבתי שהיו אנשים מאמינים מצווה זאת מצווה ויש לקיימה כדת וכדין. ברבות השנים המירו את המנהג לפדיון כספי שנתרם לעניים וטוב שכך, אך רעיון הכפרה נשאר בעינו.
לא ערכתי מחקר אנתרופולוגי אבל נדמה לי ש (גם) משהו טוב קורה לנו כחברה. ״התמזרחנו״ במובן הטוב של המילה. ולמה אני מתכוונת?
בעבר לא הייתי מעזה להעלות על דל שפתיי את הצירוף הזה: "כפרה עלייך" בוודאי שלא בנוכחות חברותי בנות למשפחות יוצאות מזרח אירופה "האשכנזיות". הרגשתי שזה זול, נחות, לא מכובד מספיק ואפילו ברברי.
מתי ירד לי האסימון שמשהו השתנה ? כשאחת החברות לספסל הלימודים שרחוקה מלהיות שייכת לפזורה ממנה הגיעו הוריי (בלונד מקורי ועור צח כשלג..) בחרה לקרוא בפני כולם את השיר ״כפרה עלייך, אשה״ של המשוררת המופלאה חלי ראובן.
זה היה כל כך מדוייק, כל כך אותנטי, כל כך מרגש עד שלרגעים חשתי שהשיר נכתב על ידיה או עבורה. ניכר היה בה שהזדהתה איתו והתחברה לכל מילה ולמשמעות הגלומה בו
ואז והבנתי, אני חושבת, משהו עמוק הרבה יותר- שהמנהג (התמורה, ההסרה מעצמנו את החטא, לא השחיטה עצמה) מסמל רעיון שפתאום נשמע לי נשגב ואלוהי-
שבסוף כולנו זקוקים למישהו שיהיה מוכן להיות בשבילנו עד הסוף (לפחות בתחושה),
שבסוף כולנו זקוקים למישהו שיצא מעצמו עבורנו,
שבסוף כולנו מחפשים קירבה ואינטימיות (ו"כפרה עלייך" היא ה"אמא של הקירבה")
ושבסוף בסוף כולנו זקוקים לכפרה, למחילה.
(תחשבו על המילה "מחילה" שמכילה את אותם עיצורים של המילה "חמלה"- היש יותר אלוהי מתכונה זאת?).
כמו בכל פעם שאני פוגשת שיר שוב קיבלתי חיזוק כמה שהוא חי אותנו ואנחנו חיים דרכו.
אז לרגל יום הכיפורים הריהו לפניכם השיר ״כפרה עלייך, אשה״ ונקודת מבטי הצנועה, הלוגותרפית עליו.
כפרה עלייך, אשה /חלי ראובן
"..אמא שלי
באה באניה
היא אספה את כל חוכמת הים
הכי חשוב אמרה:
"תהיי אדם טוב
תדעי מאיפה את באה
ואלוהים גדול… "
אחות ליבי, כפרה עלייך
אני מניחה לך כאן את הבשורה:
תהיי טובה איתך
תאמיני לי, אמא שלי אמרה"
מילות השיר במלואן מצויות בסוף הפוסט
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
קראתי את השיר הזה אינספור פעמים ובפעם הזאת הבנתי שבמידה רבה האמא בשיר מגשימה את מנהג הכפרות העתיק באופן סמלי עבור בתה:
היא מקדישה את חייה למענה בדרכים שונות–
מכוונת אותה לחיי פשטות וקבלה ("אספה את כל חוכמת הים", "יחפה בהרים", "תהיי אדם טוב"), מלווה אותה לעצמאות רגשית וכלכלית ("שלא תצטרך כל דבר לבוא אצלו לבקש") , מביעה דאגה עמוקה לשלומה ולשלום נכדה ("את לא אוכלת בכלל טוב, והילד, כפרה עליו, נתת לו בשר היום?")
מקבלת אותה (כמעט) ללא תנאי ("כשהתגרשתי, לא אמרה"), ואוהבת בדרכה.
כל אלה ממצים את רעיון המשמעות המדבר על יציאת האדם מעצמו לטובת האחר, כפי שכותב ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות": "אחת התכונות החזקות ביותר של רוח האדם.. זוהי היכולת להושיט יד לאנשים שאנו אוהבים או למטרות שהן חשובות לנו..(היא) משמשת מקור לשמירת בריאותנו, להבראה"
יותר מהכל אני מרגישה שהכפרה עוברת לבת דרך עולם הרוח, אותו מייצגת האם במילותיה ובכל הוויתה: ראשית דרך אמונה בכוח שחזק מאיתנו ("אשה צריכה לנשום קצת אוויר של אלוהים", "תדעי מאיפה את באה ואלוהים גדול"), כפי שפראנקל יטען: "לאמונה במשמעות העליונה.. חשיבות רבה בבריאות הנפש ובפסיכותרפיה..היא אמונה יצירתית. היא מעניקה למאמין כוח פנימי אמיתי..עבור האמונה הזאת שום דבר אינו חסר משמעות ושום דבר אינו נתפס כחסר תועלת".
דבר נוסף בצוואת האם הוא לחיות בשמחה על אף ולמרות הכל בהתרסה, כפי שגורסת הלוגותרפיה. ("לפתוח דלת לשמחות הן לא באות לבד") ,
כמו כן מבקשת האם מבתה להאמין בקיומו של הטוב (גם אם לא תמיד רואים אותו) ולהנכיח אותו בכל דרך אפשרית ("תהיי טובה איתך, תדעי מאיפה את באה"),
כפי שכותבת הלוגותרפיסטית אליזבת לוקאס: "הפנייה אל החיובי היא פנייה אל המשמעותי"
ואחרון, החשיבות בלתת ובלהעביר הלאה, שוב כתמה מרכזית בעולם המשמעות: "אחת התכונות החזקות ביותר של רוח האדם.. זוהי היכולת להושיט יד לאנשים שאנו אוהבים או למטרות שהן חשובות לנו.. משמשת מקור לשמירת בריאותנו, להבראה" (אליזבת לוקאס)
כל המשקל הסגולי הזה המחזיק את עולם הרוח בלוגותרפיה ומכיל את התכונות הייחודיות לאדם כגון: כמיהה למשמעות, אהבה, יצירתיות, דימיון, אמונה, התעלות ועוד-
מביא ל"ניצחון הרוח האנושית". ניצחון מלשון לגבור על הנסיבות וניצחון מלשון נצח- כי הרוח תמיד קיימת , היא היא המשמעות עצמה.
גם התחושה המלווה את השיר לכל אורכו היא תחושה עמוקה של קדושה שקיימת גם בחולין (במים שהוגשו למיטה, באוכל שנותן כוחות). את המילה "בשורה" למשל עוטפת הילה דתית, גם ביהדות וגם בנצרות.
אז נכון שמנהג הכפרות עשוי להשמע פרימטיבי בתרבות העכשווית אבל מאחוריו עומדת אהבה גדולה לאדם, נתינה אינסופית והקרבה (מלשון קרבה) שאפשר שלא לקבל אותה אבל אי אפשר שלא להעריך אותה.
כפרה עלייך חלי ראובן על השיר המרומם הזה,
כפרה עלייך,אמא, ותודה על הבשורה החשובה!
כפרה עליכם קוראים יקרים, תגלגלו את הצירוף על לשונכם
חוויה חיובית מובטחת למתרגלים.