מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה שומרת המנגינות
אדם וגורלו
"בן אדם, תתאמץ עד הקץ קצה הדרך
אין סוס עץ, תהיה או תחדל
זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת
ושמעת את צחוק הגורל" (יענקל'ה רוטבליט)
גורלו של אדם מעסיק אותי מאד. מהו אותו גורל? עד כמה "יד" יש לאדם בו? עד כמה יכול להשפיע עליו, אם בכלל?
במסכת אבות כתוב: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' טו). הרמב"ם מאמץ מתוך זה את הרשות הנתונה בלבד, ומוציא את החלק של "הכל צפוי", מחוץ ליכולת תפיסתנו. לדבריו, אולי האל יודע, אך ידיעתו איננה בתחום הבנת האדם. עלינו לנהוג כאילו חלק זה איננו קיים, כלומר, הכל ביד האדם, ושום דבר איננו צפוי מראש.
(משנה תורה, ספר המדע)*
תפיסה דומה עומדת ביסוד הלוגותרפיה בהיותה תאוריה אקזיסטנציאליסטית המניחה כי האדם הוא האחראי על חייו ועל מציאת המשמעות בהם בכל רגע ורגע גם בנסיבות שלא הוא בחר בהן, ובתרגום חופשי שלי- בגורל שלא הוא בחר בו ולא יוכל להבינו בכלים אנושיים.
בחרתי לדון בסוגייה זאת דרך כמה משיריה של המשוררת המופלאה רחל.
גורל
"הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת
דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;
הָעוֹר רֻפַּט,
נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
דָּמָהּ הַמְּעַט.
אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.."
אם צו הגורל
"..אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –
אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ!"
הלך נפש
"..אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה! "
כל הזכויות על השירים ו/או חלקם שמורות למחבר
שלושה שירים- שלוש התמודדויות למול הגורל
מאבק בגורל-
כל השיר "גורל" עוסק באדם הנלחם בגורלו- החל מ"היד העיקשת", דרך חזרה על המילה "דופקת" ועד העור המרופט שנוטף דם מרוב הפעלת לחץ על "שער נעול". היד היא האיבר בגוף האדם המסמל את אונו ודווקא השימוש בה ממחיש יותר מכל את חוסר יכולת האדם לעמוד מול הגורל המצפה לו. יש כאן תאור אכזרי של התמודדות הדוברת המסרבת בכל תוקף לקבל את דינה (מוות), ושל אותו "גורל" המשול בשיר לשוער המבושש לבוא, "אין עונה, אין קול", "יאחר, יאחר, רגע נכסף".
הסוף הטראגי מספר על הכרעת הגורל במאבק העיקש הזה- "על הסף/ מתה אפל"
התכתבות עם הגורל-
המשוררת רחל, בת העלייה השנייה, שראתה את גורלה כגורל לאומי ולא רק אישי חוזרת בבית הראשון והאחרון בשיר "אם צו הגורל" על העמידה מולו ועל הרצון לשנות אותו- " אִם צַו הַגּוֹרָל/ לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –/תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,/לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.
כמי שהייתה חלק מקבוצת דגניה בחוות כנרת, אהבה את המקום, התמסרה לעבודת האדמה ואף מזכירה בשיר זיכרונות מאז כמו: "זכר שוכניו", "שיר עבודה", "עץ מצבה"
נאלצת בעשור האחרון של חייה בשל מחלת השחפת שהייתה מדבקת לעזוב את המקום. בשל געגועיה ובשל היות המקום עבורה ועבור רבים אחרים סמל למימוש החזון הציוני ביקשה להקבר שם.
בבית האחרון מתחלפת המילה "תתניני" במילה "אבואה", היינו: הדוברת כבר לא מבקשת אלא מציבה עובדה בפני הכנרת להטמן שם, כמבקשת פיצוי על גורלה האכזר, מה שאכן קרה במציאות חיי המשוררת.
קבלת הגורל והכרת תודה על הקיים-
דרך תיאורי טבע רבים בשיר "הלך נפש" מתארת הדוברת מצב רגשי קשה, כגון: היום המחשיך והדועך, מרחב השדות האילם שהשחיר, בדידותו ושממתו של השביל.
זהו השיר הראשון שכתבה רחל בעברית והקדישה אותו ל א.ד גורדון מחבריה לחוות העלמות בכנרת וגם הוא מתאים ככל הנראה לפרטים ביוגרפיים של המשוררת שנפרדה מחבריה לבניית הארץ כשנסעה ללמוד חקלאות בצרפת ונבצר במשך כמה שנים ממנה לחזור בשל מלחמת העולם הראשונה.
למרות "הלך הנפש" הקודר המתחולל בנפשה של הדוברת מסתיים השיר בנימה של תקווה והודיה: "אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,/ גוֹרָל רוֹדֶה,/ אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,/ עַל כֹּל אוֹדֶה!
ויקטור פראנקל מזכיר בספרו "האדם מחפש משמעות" את סיפור "המוות בטהראן": גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו עם אחד ממשרתיו . המשרת צעק כי מלאך המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו למען יברח חיש לטהראן, אשר אליה יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה. כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?" "לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפוגשו הלילה בטהראן," אמר מלאך המוות.
אז בציר שבין מלחמה בגורל לבין כניעה לו ישנה עמידה איתנה של האדם למולו, ישנו רעיון הבחירה, אחריות האדם לאקטיביות בתוך אותו גורל. ביטוי חזק לכך מופיע בשניים מהשירים הנדונים- "אם צו הגורל" ו"הלך נפש", בסימן הקריאה המסיים אותם: "אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת,/לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ!", "אלך בגיל לקראת הכל, על הכל אודה!"
זה הזכיר לי את גישת ה"אף על פי כן" של ויקטור פראנקל. את ההתרסה של הרוח האנושית, את גיוס משאבי הנפש גם במצבים הקשים ביותר איתם נאלץ האדם להתמודד בחייו- פרידות, ניתוק, חולי, דעיכת הגוף והציפייה למוות- כפי שנדרשה המשוררת רחל, את ניצחון הרוח האנושית!
ביבליוגרפיה
* פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.
* כחכות רחל, 1984, בהוצאת מודן
* אתר מדרשת
התמונה מתוך אתר pixabay ברישיון CC0 Creative Commons – צולמה עי Melissa • Philadelphia/USA
