מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
מוקדש לאבי אפרים חן באהבה רבה
"זיכרון אחד, מגיל חמש, אני מעריך כמשמעותי. התעוררתי בוקר אחד שטוף שמש.. עיניי היו עדיין עצומות. הוצפתי בהרגשה ששומרים עליי, שאני מוגן. כשפקחתי את עיניי ראיתי את אבי רוכן מעליי ומחייך " (ויקטור פראנקל)
במקום שבו מתחילה המילה "אבא" שם פחות או יותר נגמרות לי המילים..
אל תשאלו "מדוע?", כי בהעדר מילים קשה לי לתת לכך תשובה מספקת.
אולם, כידוע, המשמעות היא צורך טבעי ומולד שאינו תלוי לא בנושא ולא במושא הכתיבה, ולכן אני אמצא אותן, את המילים, שיתקרבו אליה-אל המשמעות, אמצא אותן בינות רגשותיי ומחשבותיי ובעיקר בעיקר כקולות שנקראים אליי מהשירים.
חלי ראובן מיטיבה לתאר את המושג "אבא" כאידאה וכממשות, ואני אנסה דרך שניים משיריה להרגיש אותו (שהרי שירה אנחנו בעיקר מרגישים..) ולמצוא את הקשר שלו לעולם המשמעות.
רק שתדע / חלי ראובן
"אבא יקר שלי
דע
כי מבטך עלי
הוא שיקבע
אחר כך
כל חיי.."
אבא צוחק בשדות / חלי ראובן
"..אבא צוחק בשדות
ומואר שם
וקרוב
ויודע
חורט בכפות רגליהם של ילדיו
אמא
אדמה
אהבה
ואלוהים"
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
הרעיון המרכזי שעולה בשירים בעיניי הוא רעיון הידיעה. עוד מסיפור גן העדן הוא מבטא את ראשית ההכרה, התבונה, הפיכחון , רגע הגילוי. הפירוש המילוני של "דעת" הוא: "מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה", וכך גם כשמדברים על משמעות ומנסים לתרגם אותה למילים. אז עולה אותו הפירוש בדיוק. הביטחון שזה הדבר הנכון, המדויק, חווית ה"אהה". בשיר הראשון "רק שתדע" החל מכותרתו ולאחר מכן לכל אורכו מביעה הדוברת וודאות מוחלטת שאלה הם פני הדברים, שכך צריך להיות, כמו מצאה היא את משמעות האבהות עבורה, או את המשמעות בחיים בשירות האבהות.
בצד הידיעה וכתוצר הכרחי שלה עומדת הקביעה, העמדה הנחרצת שנשמעת כמעט כמו ציווי אלוהי ("דע!), הקריאה של "לא לאחר את הרכבת", שזה הרגע לממש את תפקיד האבהות, כי ממש כמו בעולם המשמעות, אפשרות שלא נוצלה אינה חוזרת:
"דע/ כי מבטך עליי הוא שיקבע..", "דע/ כי נוכחותך לידי..והרצון שלך להכיר את עולמי/ הם שיקבעו כמה אני בטוחה בעולם.." ובשיר השני : "אבא צוחק בשדות..ויודע.."
ומכאן גם מודגשת האחריות הרבה המוטלת על כתפי האב, מוטיב לוגותרפי מובהק.
ומהם המרכיבים שקובעים גורלות לפי הדוברת של ראובן?
המבט, הנוכחות, המילים, היות מודל לאהבה (דרך האם) ועומק הקשר עם האב.
כלומר: ההשפעה של האב- הפיסי והרוחני, המציאותי והמדומיין- קריטית להתפתחות אדם בטוח ומאמין בעצמו ובעולם, תנאי יסודי והכרחי למציאת משמעות לפי תורתו של פראנקל ((basic trust: "מבטך עלי הוא שיקבע/ כמה ארגיש אשה, כמה תזרום בי רכות טבעית,/ כמה האגן שלי ינשום בבטחה", "נוכחותך.. תקבע כמה אני בטוחה בעולם" (רק שתדע), "יוצר עבורם (עבור ילדיו) נתיב/ לחירות מתבדרת/ בכל רוח /שתבוא עליהם" (אבא צוחק בשדות). וכל המרכיבים הללו ממצים את תפקיד הלוגותרפיסט כ"מסייע" ל"מחפש" משמעות (בלשונו של גוזף פאברי).
האב מחויב אם כן לתת חיים לבתו פעמיים-מעבר להיותו מולידה, עליו להעניק לה חיים בעלי משמעות , שבאים לידי ביטוי בשירים כרצון לחוות אותם במלואם, כפי שמשתקף ,למשל, בריבוי הפעלים- "ארגיש", "תזרום", "ינשום", "אתהלך", ארקוד." (רק שתדע)
למרות השונות בין תקופות ובין תרבויות תמיד נתפס האב , גם אם רק ברמה הרעיונית, כמסמן עבור ילדיו את הדרך, כעמוד האש לפני המחנה, כמי שלאורו הם הולכים (או לפחות מתכתבים עם דרכו באופנים שונים).
"אבא הולך בשדות/ חורש בליבו תלם לילדיו", חורט בכפות רגליהם של ילדיו/ אמא/ אדמה/ אהבה /ואלוהים (אבא צוחק בשדות), הזמן שתטייל איתי/ ברגשותיי /בתהומות ובפסגות נפשי.. (רק שתדע)
מוטיב החריטה בו משתמשת הכותבת מדגיש את העקבות בלשון הלוגותרפיה שמשאיר האב בחיי ילדיו. ההדהוד שלו.
אותן עקבות מתבטאות בשירים בעולם החומר ובעולם הרוח, בגשמיות ובמטאפיזיות. הוא אחראי על היציבות והעמידה האיתנה מול החיים ולא פחות מכך על העולם שמעבר, על הנשגב. "בתהומות ובפסגות נפשי,/ השעות שתבחר להעניק לי/ על מלואך" (רק שתדע), "לשדות – הוא מוסר ברכת טף רעננה מעלה מטה/ ולשמש – היכלות טהורים להשכין את קרניה,/אבא הולך בשדות" , "מתפלל בצעדיו"(אבא צוחק בשדות)
הברכה, התפילה, "ההיכלות", "פסגות הנפש" שמתחברות למימד הרוח של פראנקל מוסיפות איכותית לנפש ולגוף את המשמעות, ומאפשרות לאדם, במקרה שלנו לילדים, להיות בכוליותם.
המשוררת חלי ראובן מומחית בהיפוכים רעיוניים, סמנטיים ומילוליים. למשל כותרת השיר השני "אבא צוחק בשדות" היא פאראפראזה לקטע משירו של אלתרמן "האם השלישית", בו מתמודדות שלוש אמהות בצורות שונות עם מותו של בנן האהוב בשדה הקרב : "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".
אמא ובן שם לעומת אב ובתו/ בניו בשירים שלנו, טראגיות המוות שם לעומת ציווי החיים בשירים הנדונים. ( אגב, בעקבות שיר זה אף נכתב הרומן המפורסם של משה שמיר "הוא הלך בשדות" ,1947).
בדרכה החומלת מעבירה הכותבת, כך אני מרגישה, ביקורת סמויה על האתוס הגברי הצבאי אליו מחונכים בנינו: ": "לבנים הוא נותן את גבו הזקוף", "הם – לומדים לצעוד באיתנות אחריו". היא מבקשת ששדה הקרב יהפוך לשדה צחוק, ששדה המוות יהפוך לשדה חיים.
נוסף על כך כמו במרבית שיריה של ראובן הפן המגדרי אינו נעדר גם כאן. היא כמו חרתה על דגלה פמיניזם פואטי, אף אם לא מצהירה על כך מפורשות, "עד אחרונת הנשים", כפי שכותבת. בשיר "אבא צוחק בשדות" מובחנת הבת, הפרטית, האחת לעומת הבנים ככלל, כקבוצה "לבתו הוא נותן/ יד רכה לעוף", "היא – לומדת להלך איתו באותו הקו". כלומר: אפילו ברעיון כל כך אוניברסלי כמו אבהות היא תדאג לאשה האחת, ליתר דיוק לבת הקטנה שתהפוך לאשה חזקה, ראויה ובטוחה בעצמה.
לבסוף, הלוגותרפיה מסתכלת לא רק על האדם בהוויתו הנוכחית אלא על הפוטנציאל שבו. כך רואה אף הדוברת את תפקיד האב: "אבא הולך בשדות/ מסמן עתיד בצבע זהוב"
