מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"לגבי פראנקל בני אדם, על אף שהם מושפעים מכל הגורמים האלה (ביולוגי, פסיכולגי, חברתי), הם מחזיקים בשטחי חופש נרחבים , שבהם אין גורלם נקבע בכלל, ושבהם ניתן ליחיד לעמוד באומץ על שלו" (ג'וזף פאברי)
אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי אי פעם הייתה שאני אמיצה. עד לא מזמן בכלל לא תפסתי את עצמי ככזו והחבירה של המילה אליי העלתה מבחינתי (בהתחלה באופן לא מודע) את ההתכנות ואת האפשרות שאולי אני כזאת.. אולי.. קצת. בכל מקרה זה לא טבעי ולא אוטומטי ודרוש לי הרבה מאמץ להיות "אמיצה". לא בכדי מקורן של שתי המילים (אומץ, מאמץ) מאותו השורש עוד מילה שמצטרפת למשפחת המילים הזאת היא "לאמץ" וזאת הבקשה שלי אליכם בפוסט הזה, ןלא רק שלי כמובן, זאת הצוואה שהשאיר לנו ויקטור פראנקל – בואו נהיה אמיצים להיות מי שאנחנו, ויותר מכך- להיות מי שנועדנו להיות.
אומץ /שלמה ארצי
בלילה שוב קיבלתי אומץ, לקום למרוד במשהו
לבוא חזק מתוך החושך, לעשות את השינוי
הבטתי בעיני הכלב, ובאויב הכי שנוא
חשבתי העולם בית כלא, זה לא חכמה להיות עצוב. .
.. ואומץ עוד פעם אומץ
כשכלום כבר לא דומה לכלום.
(מילות השיר במלואן מצויות בסוף הפוסט)
אומץ/ יהונתן גפן
בּעוֹלם הזה גשר צר
מפריד בּין אדם לחברוֹ
בּין אדם לעברוֹ
בין אדם לשברו
בין אדם לקברו
גשר צר ואנו כבדים עד מאד
וצר
לי
צר
לי
צר
לי
והעִקר לא לִרְעֹד
חשבתי על כך ששני השירים הנדונים מבטאים את המושג "אומץ" בדרך סמלית ובדרך מוחשית.
האמצעי הציורי הראשון הוא ה"גשר" המקפל בתוכו את מורכבות רעיון האומץ.
מצד אחד גשר הוא מתווך, מחבר , מהווה מעבר בין אובייקט/סובייקט למשנהו, מאפשר גישה, פרוזדור ועוד,
אך מן הצד האחר הוא נתפס לעיתים כמשהו לא יציב, תנודתי, מפחיד, מאיים ומערער,
במיוחד אם הוא "צר" כמילות השיר של יהונתן גפן. כך גם היות אמיץ מעלה קונוטציה חיובית של אדם שנע קדימה, מעז, מוביל, חי בתנועה אך גם לוקח סיכונים, הולך אל הלא נודע, חווה פחדים וחששות. אם תרצו- זוהי תמצית הלוגותרפיה- הפער בין הפנומנולוגיה אל מימד המשמעות, בין העצמי אל מחוצה לי, בין מימדים נמוכים- הפסיכה והפיזיו לבין הנואוס- הרוח.
אותו גשר פוטנציאלי לחיבור האדם לעברו, לכאבו, למותו- דווקא מפריד ביניהם לפי השיר של גפן בשל היותו מפחיד ומאיים. הוא מנתק את האדם מעצמו המודע, התבוני (הנואטי), ממסך אותו מלראות את האמת, מלהעזר במקורות הכוח מעברו, מלהתחבר לאחר, מלהבין את מסלול חייו ומלגלות בהם פשר, ובשל כך גורם לו לפספס את ההזדמנות לחוות אותם על האפשרויות והמשמעויות הגלומות בהם.
במקום לעמוד איתן למול צרותו של הגשר או בלשונו של פראנקל להשתמש ב"כוח ההתרסה של הרוח האנושית" , במקום להכיר בארעיותו -"כשכלום כבר לא דומה לכלום", לפי שירו של ארצי, ואף על פי כן לצאת מה comfort zone ולצעוד עליו- "לקום למרוד במשהו", "זה לא חוכמה להיות עצוב"–
מתאונן הדובר בשירו של גפן על כך שאנחנו לא מעיזים, שאנחנו "כבדים עד מאד", ונשארים במקום. משחק המילים "גשר צר"- "צר לי" מדגיש את אותה תחושת החמצה וצמצום בהעדר אומץ. המשפט האחרון של השיר "והעיקר לא לרעד" מכוון לכך שאנחנו נמנעים מתנועה קדימה, מ"מתח נואטי" בשל הפחד שמשהו יטלטל אותנו.
שיר זה מתכתב עם הניגון של רבי נחמן מברסלב "כל העולם כולו גשר צר מאד" אלא שבניגוד אליו גפן נוהג בלשון אירונית ומעביר ביקורת על פחדנותם ואי הסכמתם של בני האדם לנוע על הגשר, לרעוד ולתת ליקום לעשות את שלו..
מטאפורות נוספות להמחשת רעיון האומץ הן של "אור" ו"חושך". לפי ארצי לעשות שינוי מצריך יציאה מאזור חשוך שמשקף הסתתרות, מחבוא, פחד, קבעון- "לבוא חזק מתוך החושך", "חייך חייך לחשת בחושך". רעיון זה מתכתב אולי עם משל המערה של אפלטון, מקום שיש בו צללים שאחריהם אנחנו עוקבים מתוך הרגל ונוחות ולא מוכנים באמת לראות את האור, כפי ששר אהוד בנאי "יוצא אל האור, אל חיים חדשים" בתארו את השביל ה"לא סלול",ו"לא תמיד מסומן", כלומר: הסכמה להיות באי וודאות ("בין סניף בנק למעיין"). האור כמו האביב בשיר מסמלים את החידוש, האחרות, הדינמיות.
אצל ארצי הדובר יורד ברמת ההפשטה ומנכיח את האומץ גם במערכות היחסים בין האדם לבין עצמו ובינו לבין זולתו ואהובתו.
תחילה הוא מורד ולא מוכן להישאר במקום המעכב לדעתו של העצבות-"זה לא חוכמה להיות עצוב" ,
הוא יוצא מעצמו בלשון הלוגותרפיה, ואומץ לבו מתבטא בהסכמה להביט לקושי בעיניים "הבטתי בעיני הכלב, ובאויב הכי שנוא" ולא להיות כלוא.
בשלב הבא מתכתב עם זולתו – הוא מכה על חטא על שלא היה מספיק אמיץ לשאת את חברו על גבו גם במותו אולי במובן של התמסרות ונתינה טוטלית לאחר (תוך התכתבות עם השיר המפורסם של הלהקה הבריטית המיוחס, ככל הנראה בטעות, למלחמת ויאטנאם),
ולבסוף הוא מדבר על האומץ שבאהבה המסתכם במשפט המופלא: "בלילה שוב קיבלתי אומץ, להתאהב בך במהות.", היינו: גם האהבה מצריכה יציאה משיווי משקל והתעלות עצמית בלשונו של פראנקל, בהיות האוהב לא שם את עצמו במרכז כי אם את אהובתו במלוא תפארתה וייחודיותה. אף הוא יוצא נשכר ומחוזק מכך לפי השיר הואיל והיא מאפשרת לו בחזרה לראות את עצמו במקום טוב יותר: "תודה לך שנתת לי אומץ, לחיות כאילו יש מחר".
גם בשיר של יהונתן גפן וגם בשיר של שלמה ארצי לא נעדר רעיון הסבל והקושי בחיים: "בעולם הזה גשר צר מפריד.." , "דמעות יורדות על היקום",
אך כפי שיטען פראנקל משמעות היא "לא רק משהו שמתהווה מהקיום אלא משהו שמתעמת עם הקיום", כלומר למרות הכאב והאתגרים בחיינו נדמה שבשני השירים יש קריאה חזקה לאומץ להיות.
ואסיים בעוד משחק מילים קטן- בשיכול אותיות של המילה אמץ ניתן למצוא שתי מילים: צמא, ומצא– המתחברות בצורה מעניינת בעיניי לעולם המשמעות.
הציטוט של הסופר והמשורר פרנץ ורפל: "הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" מוכיח כי הצורך במשמעות מעיד בהכרח על קיומה ומכאן שגם ימצא בקרב כל אחד ואחת מאתנו האומץ לגלות אותה.
מילות השיר במלואן
אומץ /שלמה ארצי
בלילה שוב קיבלתי אומץ, לקום למרוד במשהו
לבוא חזק מתוך החושך, לעשות את השינוי
הבטתי בעיני הכלב, ובאויב הכי שנוא
חשבתי העולם בית כלא, זה לא חכמה להיות עצוב.
אף פעם לא היה לי אומץ, לסחוב אותך חצי חי מת
כמו בשיר המפורסם של ה"הוליס", אתה אחי אתה לא כבד
בודד בודד אך פופולרי, מחוף הים באיסטנבול
כתבת לי חושב עליך, כתבתי לך חושב כפול.
ובקרוב אהבה לחשתי לך, ובקרוב יבוא אביב
הלוואי יהיה לנו עוד יום מוצלח
שאת חיינו כאן יעיף
דמעות יורדות על היקום, בינתיים
הלב שלי רוצה כדור, בינתיים
ואומץ עוד פעם אומץ
כשכלום כבר לא דומה לכלום.
בלילה שוב קיבלתי אומץ, להתאהב בך במהות
חייך חייך לחשת בחושך, רק בגללך חייכתי שוב
אח"כ כשהורדת כותונת, רק התקרבתי כדי לומר
תודה לך שנתת לי אומץ, לחיות כאילו יש מחר.
ובקרוב אהבה לחשתי לך, ובקרוב יבוא אביב
הלוואי יהיה לנו עוד יום מוצלח, שאת חיינו כאן יעיף
דמעות יורדות על היקום, בינתיים
הלב שלי רוצה כדור, בינתיים
ואומץ עוד פעם אומץ כשכלום כבר לא דומה לכלום.
