שאלון עצמי בלוגותרפיה – רמה 4

נושא: שאלון ללמידה עצמית
רמה ד’  – לבעלי ידע מתקדם בלוגותרפיה 
אנו מזמינים אתכם בעלי ידע בלוגותרפיה להתנסות בשאלון שהוכן עבורכם אשר כולל 9 שאלות ותשובות, ולהעמיק את הידע בתחום. 
נשמח אם תשתפו אחרים ותשלחו לנו עוד רעיונות וטיפים לטובת כלל הקוראים והמתעניינים בתחום.
נסו לענות לעצמכם, אין מגבלת זמן ואין ניקוד. כל לחיצה על שורת השאלה תחשוף.. או תסגור.. בפניכם מייד את התשובה.

השאלון הוכן ע”י שגית שלמה וצוות התוכן של מגזין “בלוגותרפיה”

בהצלחה, צאו לדרך !

<p>

מבחן רמה ד

1. מדוע שאיפת האדם למשמעות מכונה “הזעקה הלא נשמעת למשמעות”?

בהרצאה שנשא פרנקל ב-1977 באוניברסיטת ברקלי בשם “תרפיה מכוח המשמעות” הוא מתייחס לכך שאין קשר בין רווחה חברתית-כלכלית של אדם לבין תחושת התסכול והריקנות. לדבריו ברגע ששוכך המאבק להישרדות צפה ועולה השאלה- הישרדות לשם מה? בימינו אנשים במספר גדל והולך יש להם האמצעים לחיות אך חסרה להם משמעות שראוי לחיות למענה. הוא משתמש לא פעם בדוגמת אחוזי ההתאבדות או ניסיונות ההתאבדות הרבים בקרב סטודנטים שלחלקם אף היו חיי חברה פעילים, הצלחות אקדמיות וחיי משפחה תקינים וכד’,  ואף על פי כן החיים נראו להם נעדרי משמעות. לפי פרנקל לעיתים קרובות נמצא שגם לאחר סילוקה של נוירוזה בדרכי טיפול מסורתיות המתייחסות לתצורות תגובה ולמנגנוני הגנה נשאר חלל ריק, העדר משמעות. מכאן “הזעקה הלא נשמעת למשמעות”, היא שקטה, לא תמיד נוכחת על פני השטח, מבעבעת מבפנים ומכרסמת במהותו האנושית של האדם.
לפי הלוגותרפיה מעבר לגורמים מעוררי מחלה קיים גם מימד של תופעות הומניות ייחודיות, כמו חיפוש האדם אחר משמעות ויש להכיר בכך שסיכולו של חיפוש זה עלול אף הוא לחולל נוירוזה.

2. מהי אנליזה אקזיסטנציאלית לפי פרנקל?

אנליזה האקזיסטנציאלית או במינוח חדש יותר- ה”אקזיסטנציה” , הינה תהליך אשר במוקד שלה עומד “חוש האחריות” של האדם. ההוויה האנושית נתפסת במונחים של “להיות אחראי” ורואה את האוטונומיה של הישות הרוחנית, זאת להבדיל מהתפיסה הפסיכואנליטית שמתייחסת לאוטומטיות של המנגנון הנפשי.
אנליזה זאת רואה את מטרתה העליונה בהבאת האדם (וביחוד האדם הנוירוטי) להכרה באחריותו או בהבאת עצם האחריות שבהוויה אל הכרתו. בעצם השאיפה היא להעלות לא את החלקים היצריים של האדם לתודעה כמו בפסיכואנליזה כי אם את הרוחניים, את האני שלנו, שנעשה כך מודע לעצמו ופוגש את עצמו. זהו קיום בהוויה אנושית חדורת אחריות כלומר באקזיסטנציה רוחנית.

3. מדוע מכונה המצפון “איבר המשמעות” ?

המצפון הוא תופעה קמאית היסודית להוויה האנושית, שבבסיסו אינו מודע במובן שאינו ניתן להשתקפות ולרדוקציה. ניתן להשוות זאת לעין- שבבסיס הרשתית שלה ממש מצוי ה”כתם העיוור”, שהוא מקום כניסתו של עצב הראיה, ודווקא שם התבוננות עצמית או השתקפות עצמית לא אפשריות. תופעה זאת טבועה באדם בהיותו ישות מחליטה, אך מבחינה פנומנולוגית דווקא אותן החלטות נכבדות, אותנטיות מבחינה קיומית, מתרחשות באופן לא רפלקסיבי ולכן גם לא מודע. במובן הזה המצפון הוא אי רציונלי או קדם הגיוני, מעבר לחקירה ולדרישה. זוהי הבנה קדם מוסרית של משמעות שקודמת לכל הבנה שהיא של ערכים, ולפיכך אינה קשורה לערכי המוסר, לנורמות חברתיות ולקודים של התנהגות כאלה או אחרים. האי רציונליות של המצפון מתבטאת בכך שמה שנחשף בפניו אינו משהו שישנו אלא משהו שמוכרח להיות, משהו שאינו ממשות אלא אפשרות בלבד המצפה להתממש וזאת ניתן לעשות באמצעות האינטואיציה. מתוך כך נראה כי הוא פועל מתוך “אינסטינקט אתי” שבשונה מאינסטינקט החיים הביולוגי מטרתו אינה כללית אלא פרטית וממשית.
עוד ניתן לומר שתפקידו של המצפון הוא לגלות לאדם את תפקידו הייחודי ברגע מסויים בבחינת “חוק אינדיווידואלי” בלבד. לחיות על פי המצפון משמע לחיות תמיד ברמה אישיותית גבוהה, מתוך ערות לממשות הקונקרטית של כל מצב ומצב.
בסיכומו של דבר המצפון לפי הלוגותרפיה הוא “איבר ההקשבה” או “איבר המשמעות”- היינו אותו קול פנימי שמוביל אותנו אל הדבר הנכון, אל המשמעות. “יכולת אינטואיטיבית לגלות, “להריח” את “תבנית המשמעות” (הגשטאלט) הקשורה במצב נתון, הפשר של מצב מסויים” (פאברי, 1983). זהו קול משונה ודק המשחק תפקיד מרכזי בחיינו, נמצא אתנו תמיד אף אם אנחנו לא ערים לקיומו. לעיתים, כפי שמתאר ויקטור פרנקל אנחנו מתכחשים לו או משתיקים אותו, כמו שעשו בעיניו הנאצים בשואה, אך הוא שריר וקיים.

4. מהי “משמעות עליונה”? ומה טיבה ביחס לכלל

המשמעות ה”עליונה” נקראת גם המשמעות ה”סופית” וביסודה קיימת ההנחה שקיים סדר בעולם, כוח יקומי שאפשר לכנותו בשמות שונים: אלוהים, חיים, טבע, המערכת הסביבתית (האקולוגית) וכו’. לעולם לא נצליח “למצוא” משמעות זו בשלימותה אלא רק לחפשה כמיטב יכולתנו. גם לא נוכל “להמציא” אותה באופן שרירותי. בתוך הסדר הזה יש לנו יעוד כיחידים, גם אם הוא תפקיד משני ביותר.
משמעות, לפי פרנקל, היא חומה שאיננו יכולים להסתתר מאחוריה, ואנו חייבים לקבל אותה. אנו חייבים לקבל משמעות סופית זו היות שאיננו יכולים עוד לתהות על המקור שמעבר לה, כי בניסיון לקבל תשובה על שאלת ההוויה מונחת מראש קדימות המשמעות על פני ההוויה. כלומר, האמונה במשמעות של האדם, כפי שגורס הפילוסוף בין המאה ה-18 עמנואל קאנט, היא קטגוריה טרנסנדנטלית, וכך במובן מסוים חסרת משמעות היא שאלת שאלות מעבר לקטגוריות של חלל וזמן, ולו משום העובדה שאין אנו יכולים לחשוב, וגם לא לשאול, בלי להניח מראש חלל וזמן. הוא הדין בהוויה האנושית שהיא הוויה המכוונת אל משמעות. יש כאמור מעין ידיעה מוקדמת בעניין משמעות, והשערה בדבר משמעות מונחת גם ביסוד “השאיפה למשמעות”. אם אדם רוצה ואם לאו, הוא מאמין במשמעות כל עוד הוא נושם. גם המתאבד מאמין במשמעות, ואם לא במשמעות של החיים, הרי במשמעות חיי המשך או במוות – הרי לא היה נוקף אצבע אלמלא כן.
כפי שבעל חיים מבויית אינו יודע דבר על מטרת האדם שביית אותו, כך אין יודע האדם מהי “התכלית הסופית” של חייו, מהן המטרה והמשמעות העליונה של העולם ככוליות.
האינטיליגנציה של האדם כה גבוהה שהיא מסוגלת להבין שקיימת חכמה, שביסודה היא מעבר לחוכמתו שלו, אשר שתלה בו את התבונה, ובחיות – את האינסטינקטים. אמונתו של פרנקל במשמעות עליונה עוררה נגדו האשמות. נטען כי הוא “מכניס את הדת בדלת האחורית”. פרנקל מצידו כיוון את תורתו לכלל הקהלים ואף עבר בעצמו טרנספורמציה אישית. אך, לפיו, אם פירושה של “דת” הינו אמונה במשמעות עליונה, שמקורה בממד על אנושי, יש בהאשמות אלה משום האמת. הסבר זה של הדת במובנה הרחב ביותר האפשרי נשמע גם בקרב אנשי מדע כמו אלברט איינשטיין שטען, שלמצוא תשובה למשמעות החיים, פירושה להיות דתי.
לאמונה במשמעות עליונה – אם כ”מושג גבול” לאדם החילוני ואם כ”השגחה עליונה” במובנה הדתי – נודעת חשיבות רבה בבריאות הנפש ובפסיכותרפיה. האמונה הזאת היא אמונה יצירתית. היא מעניקה למאמין כוח, כוח פנימי אמיתי, שכן מדובר כאן באמונה אמיתית. עבור האמונה הזאת שום דבר אינו חסר משמעות ושום דבר אינו נתפס כחסר תועלת.

5. מהי גישתה של הלוגותרפיה להפיכת הסבל להישג?

על פי התפיסה הלוגותרפית, ייחודיותו וחד פעמיותו של האדם באה לידי ביטוי גם בסבל עמו עליו להתמודד בחייו בשלב זה או אחר, כשהכוונה היא מצב בלתי ניתן לשינוי כמו: אובדן, מחלה קשה, גירושין.
אין הסבר לפעילותו האכזרית של הגורל או ליד המקרה, ואין הסבר למה שנמצא מעבר לחופש האנושי, לשליטתו ולאחריותו של האדם. על האדם לעשות כל שביכולתו כדי להמנע מהתמודדות כזאת, אך אם בכל זאת נדרש לעמוד מול הסבל, הוא מנת חלקו בלבד, הוא ייחודי לו ושומה עליו שיראה זאת כתפקיד המוטל עליו וכהזדמנות למצוא גם בו משמעות, לעיתים רק באופן שבו הוא נושא אותו, מגיב אליו, כפי שכותב פרנקל: “שרירה וקיימת העובדה, שאפשר למצוא משמעות בכל התנאים, ואפילו בגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת” (פרנקל, 1982).
פרנקל מציע להתייחס לאדם כ”הומופיאנס” שנע בין קצוות של הגשמה וייאוש בציר אנכי (ולא של הצלחה וכשלון בציר אופקי כפי שמקובל לתפוס את ההומו סאפיאנס) ומתאפיין בממד גבוה – ממד הרוח המאפשר התעלות עצמית וגילוי חוכמה עילאית במצב של חוסר יכולתו לשנות את גורלו ומימוש הפוטנציאל היוצרני האנושי שבו. זהו האדם המצליח להתמודד עם סבלו ולהופכו להישג.
תפיסה זאת אינה פטליסטית ומדברת על חופש לעצב את חיינו גם במגבלות אובייקטיביות קשות. היא מדגישה את רעיון הבחירה בכל מצב, גם אם זאת רק בחירה כיצד להתייחס לסיטואציה בהעדר יכולת לפעול אחרת ולשנות את הנסיבות. זאת גישת ה”על אף” ולא ה”בגלל”.
שני מקרים מיוחדים של סבל הם: זיקנה, ו”צרימה של התבונה” (DISSONANSE NOETIC)
בזקנה נחלשים הגוף והנפש ויש הדרדרות בתפקודים שונים כמו: זיכרון, מהירות תפיסה, מגבלות פיסיות למיניהן וכד’, אך הממד הנואטי ממשיך להתרחב ובתוך הקשיים גם אם קשה לחפש מטרות חדשות ניתן להפוך את הקשישים למודעים לעושר הרב שבעברם ולהסיח את דעתם לקראת צמיחה רוחנית. הדיסוננס הנואטי מתייחס לאנשים בעלי אוריינטציה של משמעות ומטרה שעומדים מולה כשידיהם כבולות, כשאינם יכולים לממש את מאוויהם וההזדמנויות חולפות על פניהם. למשל אמן שחולם לפסל אך יש לו מגבלה פיסית לבצע זאת. לעיתים ניתן להחליף מטרה במטרה אחרת – למשל במקום לפסל ללמד סטודנטים את המלאכה. ניתן אף להסיט את הדגש הערכי. בדוגמה של הפסל הוא יכול במקום לייצר להנות מיצירות אומנות, לנסוע למוזיאונים בעולם ולחוות חוויה מרוממת, או שיכול לשנות את נקודת המבט על הסיטואציה ולראות בהתגברותו על הקושי ניצחון אנושי.
פרנקל טוען שאם יש טעם לחיים חייב להיות גם טעם בסבל, גם אם אין היצור האנושי מסוגל לתפוס זאת בשכלו כי חיים שפשרם תלוי במקריות בסופו של דבר אינם חיים הראויים לחיותם.

6. למה הכוונה בהחרגת האדם מעצמו?

פרנקל אומר שלהיות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו, להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו, לאדם אחר או לשירות של עניין מסויים, תפקיד. ממד הרוח הוא ממד החופש האנושי שאינו כפוף, לפי הלוגותרפיה, לחוקים דטרמיניסטיים, והוא מאפשר לאדם התעלות עצמית וגילוי חוכמה עילאית במצב של חוסר יכולתו לשנות את גורלו ומימוש הפוטנציאל היוצרני האנושי שבו. לפי הלוגותרפיה האדם נמשך כלפי מעלה אל עבר המשמעות, נקרא להגשמתה. זאת ע”י התמסרות למשהו שאינו מותנה בדבר ואינו מבקש לעצמו דבר. הוא (האדם) נהפך להיות דרך תכונת ההתעלות אדם שלם אך ורק מתוך התעלמות מעצמו. הוא הופך לישות הפורצת את גבולותיה, ומשמרת את המתח בין הוויה למשמעות, בין מה שיש לבין מה שיכול להיות, מתח המהווה את המקור לבריאות נפשית.
במצב של גורל שלא ניתן לשנותו ההתעלות של העצמי הנואטי היא מתכונותיה העיקריות של ההוויה האנושית והיא באה לידי ביטוי ביכולת להתנשא על פני תנאים אלה, מעל מכאובים נפשיים גופניים אף אם זה רק דרך נקיטת עמדה. פרנקל מכנה זאת “כוח ההתרסה של הרוח האנושית”, למרות ואף על פי כן.
יציאת האדם מעצמו מקבלת משנה תוקף באהבה, שמרחיקה לכת מעבר ל״סתם״ מפגש, משום שהיא תופסת את האדם לא רק בכל האנושיות שלו אלא מעבר לכך בייחודיות ובחד פעמיות שלו, כלומר כאישיות.

7. באילו מצבים נדרש האדם ל “כוח ההתרסה של הרוח האנושית”?

כוח ההתרסה של הרוח האנושית  זו היכולת הייחודית של האדם להתרומם מעל לתנאים המגבילים של כאב בלתי נמנע וסבל רב, ולהפוך טרגדיה אנושית להישג אנושי. הגורל מתגלה לאדם בצורות שונות: נטיותיו ותכונותיו הטבעיות- “גורל סומטי” (פיסי) או ביולוגי, התנאים החיצוניים שלו- גורל סוציולוגי, גישתו הנפשית- גורל פסיכולוגי ומול כל אלה ניצב- “הגורל הרוחני” -עמדתו החופשית של האדם. הוכחה לכך היא תופעה הקרויה “שינוי עמדה” שכוללת בתוכה את ממד הזמן – כי היא נעשית בתוך הזמן ועם הזמן.
באיזשהו אופן, שלעיתים מתקשה להיות מוסבר בדרך רציונלית מצליח האדם הסובל, העצמי הנואטי שבו, כחלק מהוויתו האנושית להתעלות מעל הנסיבות החיצוניות הקשות, מעל מכאובים נפשיים ופיסיים ולחזור לחיים – “למרות הכל ואף על פי כן…” (פרנקל). זאת ניתן להסביר אולי רק באמצעות הרוח האנושית, כוחו של ממד החופש שאינו כפוף, לפי הלוגותרפיה, לחוקים דטרמיניסטיים.
הייעוץ הלוגותרפי מתמקד בחלק הבריא אצל הפונים, בפוטנציאל חיובי ובעל ערך שאפשר לפתח אותו, והמטרה היא לשנות את ההתייחסות הפסיכולוגית הלא בריאה של “אינני יכול מכיוון” להתייחסות נעלה בריאה של “אני יכול על אף”, מה שמכונה “כוח ההתרסה של הרוח האנושית”. קשה ככל שזה ישמע באין אפשרות לשנות את המצב, יש כאן הזדמנות המכוונת לממד גבוה לשנות את האדם, לראות בסבל מחיר שיש לשלם תמורת ערך שלא ניתן היה להשיגו בדרך אחרת. במילים אחרות אופן נשיאת הסבל קובע את ערכו.

8. מהו דיאלוג מיילד?

דיאלוג מיילד הוא דו שיח סוקרטי. זהו כלי לוגותרפי המרכזי למציאת משמעות בחיים, לגילוי עצמי ולזיהוי פוטנציאלים החבויים באדם. הטכניקה מבוססת על שאלות “מיילדות” של המטפל בדומה לשיטתו של סוקרטס, שסייע לשומעיו ולתלמידיו להוליד את האמת החבויה בנשמותיהם.שאלות אלו מעלות למודעות את ההחלטות הלא מודעות של המחפשים, את תקוותיהם הכמוסות ואת ציפיותיהם. הן גם עוזרות להם להכיר את עצמם טוב יותר.

הכלי מבוסס על השקפתו של פרנקל שהמשמעות נמצאת בתוכנו והמטפל הוא המורה והמסייע בשינוי. הוא מתכוון להגביה את הערנות העצמית של המחפשים ולעשותם מודעים לחופש הבחירה שלהם, למחויבותם ולאחריותם על חייהם. כאמור, הוא מחייב את האדם להתבונן מתחת לנראה לעין, במה שחבוי. מטרותיו הן לעזור לאדם לבוא עם התת מודע הנואטי שלו, לאפשר לו להיות מודע לכוחותיו הפנימיים החבויים בו, לכוון אותו למציאת משמעות בחיים, לאפשר לו לבחון את התנסויותיו בעבר ולחזות את העתיד, להעלות חוויות שיא משמעותיות שנשכחו, לתת הזדמנות לאדם להעריך את מצבו בהווה ואת כוחותיו ואפשרויותיו להתמודד עם הבעיה שלפניו. הדו שיח הסוקרטי יכול לסייע בגילוי משמעות במצבי סבל שונים – התפייסות עם הגורל והכרת החופש במצב זה במובן של שינוי הגישה למה שהיה ומעבר מתפיסה שלילית לחיובית – כשקיים מצב שאינו בר שינוי (כמו מות בן משפחה). במקרים של סבל שנובע מהתנסות רגשית כואבת של האדם או מתחושת חוסר משמעות יכול הדו שיח הסוקרטי לעזור בנושא של בחירה – או להישאר במצב הקיים ולהמשייך לסבול או לחפש אחר ולגלות משמעות שתביא סוף לסבל. האמון הוא תנאי מקדים לדו שיח הסוקרטי. רק כך יכול מחפש העזרה לגלות את עצמו כפי שהוא באמת. הדיאלוג הסוקרטי נעזר בחמישה ציוני דרך כדי לחקור תחומים אשר בהם קיימת סבירות רבה מכל למצוא משמעות: גילוי עצמי, אפשרות בחירה, ייחודיות, אחריות, התעלות עצמית.

שיטה זו מיועדת לעבודה עם קשת רחבה של תהליכי יעוץ וטיפול לרבו אלה הסובלים מדיכאון אנדוגני (שמקורו גופני) כדי למצוא תפקיד או עיסוק משמעותי, ובדיכאון פסיכוגני ונואוגני כדי למצוא משמעות אישית ולהרחיב את אופק הערכים שלהם.

9. מהי השיטה הלוגותרפית המכונה “התכוונות פרדוקסלית” (Paradoxical Intetion) ?  

כוונה פרדוקסלית היא שינוי עמדות כלפי סימפטום מסוים. זוהי טכניקה טיפולית שהוכנסה לשימוש ע”י פרנקל ב-1956. היא מטפלת במקרים של פוביות, אובססיות כפייתיות ובעיות רבות של הפרעה בקיום הגורמות הרבה סבל וכאב ומגבילות את חופש הפעולה וההנאה מן החיים של הסובלים מהן.
התנאי לשימוש בכלי הוא התייחסות אינדיווידואלית של המטפל למטופל ולמאפייניו ובניית האמון ביניהם. נוסף על כך כדי שהשיטה תצליח צריך הלקוח במידת האפשר להבחין בין רגשותיו (המוגזמים לעיתים קרובות) הדוחפים אותו לעשייה מסוימת, ובין מה שהוא באמת רוצה לעשות. יותר מכך הוא המטפל יכול לנקוט עמדה כלפיהם ואף להתנגד להם. כלומר: כוח ההתרסה של רוח האדם חייב להתעורר לפני הפעלת הכוונה הפרדוקסלית.

ביסוד הטכניקה עומדת התרכזות בסימפטום. הקליינט הפובי מתבקש להתכוון, ולו לרגע לאותו הדבר שממנו הוא פוחד. מטרתה של ההתכוונות הפרדוקסלית לפי פרנקל היא “להוציא את הרוח מהמפרשים של הפוביה” (גוטמן, 1999), וכך משתנה ההתייחסות אליה. הריחוק מעצמנו מאפשר לשלוט ברגשות באמצעות כוח הרצון לטובת השגת המטרה.

יכולת זו מעוגנת במאפיין האנושי הייחודי של השימוש בהומור ובכוח ההתרסה של הרוח האנושית כדי לצחוק וללעוג בהגזמה לחולשה ולפחד, כדי לעטוף אותם בגינוי, כדי לחוות את האבסורד הרגשי שבהם וכדי להשתחרר מהם – תחילה ביחד עם המטפל ולאחר מכן לבד. על כן חשובה כל כך אותה יכולת לשמור על מרחק בינו לבין הסימפטום, לפגוש פנים מול פנים את נשוא הפחד שלו. כי כל עוד הוא מזהה את עצמו עם פחדו לא יוכל ללעוג לו. שבירת דפוס הפחד על ידי ייחול מוגזם של אותו הדבר המעורר את הפחד והחלפתו בגישה בריאה לחיים יכולים להביא לתפיסה חדשה של האני ולרגשי רווחה.
הכוונה הפרדוקסלית מסייעת למטופל לצחוק לפחדיו ולכפייתיותו, וכשהוא מצליח בכך חוזרים היציבות והביטחון לחייו והנוירוזה נעלמת. למשל: בתופעה המכונה “החרדה שבצפייה” שבאה לידי ביטוי באופן הבא: הסימפטום (למשל הסמקה) מעורר תגובה נפשית במונחים של ציפייה לחרדה (למשל החרדה שההסמקה תופיע) אשר גורמת להופעת הסימפטום (למשל הסמקה חזקה יותר). חזרת הסימפטום מחזקת את החרדה וכך נוצר מעגל קסמים שבו הקליינט נאטם. בהפעלת ההתכוונות הפרדוקסלית ייחל הלקוח בהגזמה ובהגחכה למקסימום הסמקה עד שציפייה זאת באופן פרדוקסלי תחליש את הסיפמטום והחרדה אט אט תעלם מעצמה.
היכולת הייחודית של האדם לצחוק על עצמו נמצאה כחיונית להשרדות במובן הקליני והחברתי.
לעיתים נדרשים גם תרגול עצמי ותרופות כתוספות לשימוש בכוונה הפרדוקסלית.

 

</p>

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

שיחה על לוגותרפיה ופילוסופיה

שיחה מרתקת ומלמדת (פודקאסט) עם דוד גוטמן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה, לשעבר ראש בית הספר לעבודה …

כתיבת תגובה