1
Feb
2020
פרופ' דוד גוטמן ושגית שלמה

פגישה עם לוגותרפיסט נצחי

מאת שגית שלמה, לוגותרפיסטית, חוקרת שירה ומשמעות

פגישה עם לוגותרפיסט נצחי

“בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת”/ אלכסנדר פן

כשנודע לי שמחזה של אבי תורת הלוגותרפיה פרופ׳ ויקטור פרנקל, המחזה היחיד שכתב אי פעם ,תורגם לעברית ע”י פרופ’ דוד גוטמן ועומד להיות מוצג בארץ התרגשתי מאד. חשבתי על כך שהגיעה השעה, שעוד צעד משמעותי נעשה כאן על מנת להנכיח אותו ואת הגותו בארץ.

״סינכרוניזציה בבירקנוואלד״ נקרא המחזה הייחודי והאמיץ כל כך (על תוכנו ומאפייניו ניתן לקרא בקישור הבא – לחץ כאן

הלכתי לצפות בו בתל אביב, ב 28.1.2020 בתאטרון ״קרוב״ ,תאטרון קטן ואינטימי. 

הייתי סקרנית מאד טרם בואי וחשתי גאווה גדולה להיות חלק מקהילה הולכת ומתרחבת הנותנת מקום מכובד ללוגותרפיה כראוי לה, רק שהפעם בתור צופה (אך לגמרי משתתפת.. ברוחי, בנשמתי, במחשבותיי..)

נכנסתי לאולם קבלת הפנים הקטן וראיתי אותו, את פרופ’ גוטמן, נרגש, מאושר על הישגו, אחד מיני רבים בחייו. לא ציפיתי שהוא יהיה שם אולי בשל גילו המבוגר, ואולי בשל אי אילו רחשים שעלו בתקשורת סביב סוגיית התרגום והקרדיטים.. 

חשבתי שהוא ימלט מכל אלה אך נוכחתי לדעת שטעיתי. הוא עמד שם, נראה כמו אח גאה לפרנקל, אדם שחש מחויבות עמוקה להמשיך את מורשתו ולייצג אותו בכבוד.  

אורו עיניי למראהו. חשתי כמו נערה מתבגרת שפגשה את מושא הערצתה מזה שנים על אף שאיננו מכירים אלא רק דרך ספריו שליוו אותי בלימודי הלוגותרפיה. התאהבתי בו. 

פרופ' דוד גוטמן ושגית שלמה

פרופ’ דוד גוטמן ושגית שלמה

לא יכולה להסביר את התחושה המדוייקת שאחזה בי באותם הרגעים אך משהו בו, בנוכחות העוצמתית שלו, בפשטות, בבלתי אמצעיות, ב”לוגותרפיות” הטבעית, הלא מאומצת, האמיתית והכנה המגולמת בו- העלה דמעות בעיניי.   

ניגשתי אליו מבוישת ונבוכה, הצגתי את עצמי כמי שמתעניינת ועוסקת בתחום כבר מספר שנים, לחצתי את ידו והעזתי להישיר אליו מבט. 

תכול עיניו הפנט אותי, אי אפשר היה שלא לצלול לתוכן ולהפליג למחוזות רחוקים שגם אם לא נכחת בהם פיזית, אתה מרגיש או לפחות רוצה לחוש חלק מהם, להיות חוליה בשרשרת הדורות, למצוא משמעות בהקשר רחב יותר. 

במפגש הקצרצר הזה, בג’סטות הקטנות ובמבטו העמוק כמילותיו של יוסי בנאי ״ראיתי עיניים חלונות״ כל כך הרבה חלונות היו בהן והנה רק חלק קטן מהם מונח כאן לפניכם: 

חלון להיסטוריה היהודית 

האיש ניצול שואה מהונגריה, יוצא גטו בודפשט, שכמו ויקטור פרנקל גם הוא חווה תלאות וייסורים ואף איבד את אביו במהלך המלחמה. חוויות ילדות אלה כמו גם שנותיו הראשונות בארץ מתוארות בספריו וניתן ללמוד מהן רבות עלינו כעם. 

  חלון לציונות 

רצונו היה להיות חלוץ בא”י ולבנות את המדינה היהודית ומסעו לישראל היה ארוך ומפרך (ארך כשנתיים וחצי 1945-1948), בין היתר היה על אוניית ה”אקסודוס” שהוחזרה לגרמניה בשל ניסיונה הבלתי לגאלי להגיע לישראל.  

חלון לפראנקל  

הוא אולי הישראלי שהיה הכי מקורב לוויקטור פרנקל, ומסיפוריו נשמע שהייתה ביניהם חברות אמיצה ארוכת שנים נמשכה עד מותו של פרנקל (ואף נמשכת עד היום עם רעייתו אלינור). הוא כותב בנאום שהקדיש לו לרגל 70 שנה לשחרורו מאשוויץ: “מעולם לא העזתי לספר לך שהיית בשבילי יותר מחבר אהוב. היית לגביי דמות אב, תחליף לאבי שאותו איבדתי במהלך המלחמה כשהייתי בן 12”

הוא תרגם את ספרו הראשון ופורץ הדרך שהחל לכתוב במחנות והשלים את כתיבתו לאחר השואה- “הרופא והנפש- יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית” ואת ספר הזיכרונות שלו: “זכרונות: מה שלא נכלל בספריי”. 

שגית שלמה

שגית שלמה

כששאלתי אותו מה הוא הכי זוכר מפרנקל הוא ענה לי: “את האופטימיות שלו ואת חוש ההומור, היה לו חוש הומור נהדר..”  וכשפנו אליו בהצגה בשאלה: איך ניתן בעיניך להבין את המחזה, הוא השיב: “כדי להבין את פרנקל צריך עומק- עומק של ידע ועומק רגשי..”. כמה מדויק ורגיש האיש הזה.    

חלון לנצח 

הוא בן 87, הוא אדם מבוגר. נשארו לו כנראה פחות שנים לחיות מאלה שכבר חי, ובכל זאת משהו בו נצחי. הוא שם את הזרקור על ״האסמים המלאים״, בשפת פרנקל, של חייו. הוא מנכיח את כל השפע והעושר להם זכה– ההשכלה הרחבה שלו , העשייה המרובה בארץ ובעולם, כתיבתו העניפה, ספריו, מחקריו ותרגומיו הרבים, הפצתו את הלוגותרפיה ועוד. את כל אלה זוכים אנו להכיר, להיות ניזונים ולהמשיך את מורשתו.     

חלון לזמן 

בפניו, בקולו, בהילוכו וכאמור בעיניו ניכרים סימני הזמן. אי אפשר לעצור אותו. נראה כי גם הוא יודע זאת היטב. עם זאת נראה כי כמצוות הלוגותרפיה הוא מתייחס אל הזמן האוזל כ”שעון מעורר לחיים”. הוא עושה פעולות בעלות ערך לטובת משהו שגדול ממנו כפי שבא לידי ביטוי בין השאר בתרגום המחזה של פרנקל. אגב, שאלתי אותו: “תגיד, מה אתה עושה  ימים אלה?” והוא ענה לי תשובה שהופתעתי לשמוע: “מה שאני עושה בעשרים השנים האחרונות מאז פרשתי לגמלאות. קם כל בוקר והולך לעבודה”. ככה פשוט, בלי יומרות, בלי רושם, בלי ניסיון למצוא חן, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שאדם בן 87 צריך לעשות.. 

בספרו הלוגותרפי “האם איחרתי את הרכבת” הוא כותב: “הזיקנה לא מחסלת את כוח החיות שלנו אלא מעצבת אותו מחדש.. גיליתי שכל אדם מזדקן או זקן מהווה עולם מיוחד , לפעמים עשיר מרגש , מקסים, ולפעמים דל ועצוב אך תמיד מעניין ומאלף..”     

חלון ליציאה מעצמי  

הוא עוסק בעבודה סוציאלית מקצוע שכל כולו נתינה, דאגה לחלש, התעלות והתמסרות למשהו או למישהו שאינו אתה, כפי שהוא כותב בנאום שהקדיש לפרנקל: “הרגשתי שהמשמעות להישרדותי הייתה לעזור לאחרים להגשים את חלומותיהם ומטרותיהם.. להיות “מנטש” “.

הוא התנדב כיועץ לראש הג’וינט בבודפשט, עבר מעבודה עם נוער לתחום הגרונטולוגיה שנחשב מאתגר יותר ופחות מבוקש, קיבל פרס על מפעל חייו ותרומתו ללוגותרפיה ולניתוח קיומי ועוד ועוד. 

חלון לאהבה 

את מיכל יהלום בת זוגו הוא הציג בפניי (ולא רק בפניי) כמי שאפשרה לו להיות מי שהוא ולפועלו העשיר להתקיים ולהתפתח עד היום, ״היא כמו אלינור של פרנקל שהחזיקה אותו כל השנים״ הוא אמר לי, וצחקנו שלושתנו. ראיתי בעיניו, בערב הזה לפחות, את הערכתו הרבה כלפיה, וראיתי אותה דואגת לו, מסתכלת עליו בהוקרה ובחיבה. זוהי תמצית הלוגותרפיה- תרפיה של אהבה. 

חלון לאנושיות 

בנאום שהקדיש לפרנקל הוא מספר על הצוואה שהשאיר לנו פרנקל בתורתו לחפש בכל אדם, באשר הוא, את הגרעין האנושי, יהא זה אפילו חייל נאצי, וכך הוא כותב: “יום אחד, בדרכי חזרה ל”ביתי” בלי מרק, ראיתי להפתעתי גזר, גזר אמיתי בתעלה לצד הדרך. כשהתכופפתי להרים אותו, ראיתי מזווית עיני חייל גרמני צופה בי מאחור. הוא כיוון רובה אל גבי.. ואז הוא החווה לעברי בידו שאקח את הגזר.. אני מאמין שהרחמים שהפגין אותו חייל לא היו רק עניין של חוסר רצון לבזבז כדור על נער שנחרץ גורלו למות בכל מקרה. זה היה ביטוי לשריד של אנושיות בנשמתו.”

אי אפשר שלא לחוות את אנושיותו הרבה של גוטמן כשפוגשים בו.    

לסיום, 

גוטמן נאם ביד ושם בתום המחזה וחתם את דבריו במסר אולי החשוב ביותר של ויקטור פרנקל: 

“בעולם יש שתי קבוצות של בני אדם יש הגונים ויש אחרים, והתפקיד של כל אחד מאתנו להשתייך לקבוצה הראשונה”. זה נשמע כמו המסר האישי שלו, ונראה שלא במקרה שם משפחתו גוטמן- GOOD MAN  אז אולי יש כאן דברים שבדיתי מליבי ועולמי הפנימי הושלך על האיש הזה ויצר לעצמו דמות דימיונית בראש המתאימה לי ולצרכיי ואינה בהכרח עולה בקנה אחד עם המציאות, ובכל זאת נדמה לי שיש באיש המיוחד הזה הרבה חלונות שדרכם אנחנו, כולנו, מחפשי המשמעות יכולים להציץ וללמוד. נראה כי גוטמן בעשייתו המרובה מילא וממלא את חייו ואת חיינו במשמעות.   

רשימת מקורות: 

גוטמן, ד’. הישרדות לחיים: עדות על ידידות אחרי השואה”

גוטמן, ד’ (2007). האם איחרתי את הרכבת?. הוצאת מודן

You may also like

מחשבות על אהבה ומשמעות 
פזמון חוזר למשמעות 
כנס לוגותרפיה מדריד
הפסיכולוגיה של הסליחה – רשמים מסמינר ללוגותרפיה במדריד
“ידידי היקר ויקטור” – מכתב אישי מאת דוד גוטמן

Leave a Reply