האדם נושע על-ידי האהבה ובאהבה

הפוסט מקבץ ציטוטים של אהבה שבחרה הכותבת מתוך הספר, ופותח בקטע מספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות” (עמ’ 52-57) על כוחה של אהבה כמקור חוסן:

   “דשדשנו בחשיכה לאורך דרך היציאה האחת מן המחנה, כשאנו מדלגים על אבנים גדולות ומתבוססים בשלוליות נרחבות. הזקיפים המלווים אותנו לא פסקו מלצרוח כלפינו ומלהאיץ בנו בקתות רוביהם. בעלי רגליים פצועות נשענו על זרועות שכניהם. לא נשמעה כמעט מלה; רוח הכפור לא עודדה את הדיבור. האיש שצעד על ידי הסתיר את פיו מאחורי צווארונו החשוף ולחש לי פתאום- “אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! אני מקווה שטוב להן יותר במחנות שהן נמצאות בהן“.

דברים אלה עוררו ברוחי הרהורים על אשתי. דשדשנו הלאה לאורך קילומטרים, רגלינו מועדות על פני מקומות קפואים. ובעוד אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו, מרימים איש את רעהו וגוררים זה את זה הלאה, לא נאמרה מלה, אך שנינו ידענו: כל אחד מאתנו מהרהר באשתו. יש והסתכלתי בשמים, שכוכביהם היו דועכים ואורו החכלילי של השחר היה מתפשט והולך מאחורי עננה קודרת. אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדוּת מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא, אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה.
מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי-דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על-ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין-קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב זה יכול אדם לזכות במילוי-משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו. זו הפעם הראשונה בחיי הבינותי את פשר המלים: “אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אֶל הוד ותפארת אין-קץ.”

“לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי..”

“אדם שצעד לפני מעד וההולכים אחריו נפלו עליו. הזקיף חש למקום והניף את מגלבו על כולם. בדרך זו שובשו מחשבותי לרגעים מספר. אך עד-מהרה מצאה נפשי את הדרך לחזור מהוויית האסיר אל עולם אחר, ושבתי לדבר עם אהובתי: שאלתי אותה שאלות והיא השיבה, והיא פנתה בשאלות אלי ואני עניתי.
“עמוד!” הגענו אל אתר עבודתנו. הכל אצו אל הצריף החשוך בתקווה לקבל כלי-עבודה הגון. לכל אסיר ניתן אֵת או מעדר.
“וכי אינכם יכולים להזדרז, חזירים שכמותכם?” לא יצאה שעה ארוכה ותפסנו את המקומות בתעלה שעבדנו בהם אתמול. האדמה הקפואה נתפצפצה תחת מכות המעדרים וניצוצות ניתזו. האנשים היו דמומים, מוחותיהם קהויים.
לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי – ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים.
לא ידעתי אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר-משמעות. לא היה לי צורך לדעת: לא היה דבר אשר יגרע מעָצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי, למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה היתה לא פחות חיה ומסַפקת: “שימני כחותם על לבך… כי עזה כמוות אהבה.”

למצוא מחסה מפני הריקנות, השממון והדלות

“העצמה זו של החיים הפנימיים הניחה לאסיר להימלט אל העבר ובכך סייעה לו למצוא מחסה מפני הריקנות, השממון והדלות הרוחנית של הווייתו. משניתנה רשות לדמיון, הוא השתעשע במאורעות מימים עברו, ולאו דווקא במאורעות חשובים אלא בפכים קטנים ודברים של מה בכך. זכרונו הנוסטאלגי פיאר מקרים אלה והם לבשו אופי מוזר. עולמם והווייתם נראו רחוקים מאוד והנפש יצאה אליהם בכיסופים: בדמיוני והנה אני נוסע באוטובוס, פותח את הדלת הראשית של דירתי, משיב על צלצולי טלפון, מדליק חשמל. פעמים רבות סבבו מחשבותינו על פרטים כאלה, והזכרונות הללו היה בהם כדי להפעימנו עד לדמעות.
ככל שגברה האינטנסיביות של חייו הפנימיים של האסיר, חש גם ביפיים של האמנות ושל הטבע כאשר לא חש בהם מעודו. בהשפעתם אף שכח לפרקים את נוראות חייו. אילו ראה מישהו את פנינו בשעה שהיינו נוסעים מאושוויץ אל מחנה באווארי ומסתכלים בהרי זאלצבורג על פסגותיהם המנצנצות באור שקיעת החמה בעד האשנבים המסורגים הקטנים שבקרון-הכלא, לא היה מאמין מעולם, כי אלה פניהם של בני-אדם שנואשו מכל תקווה לחיים ולחירות…”

“אף-על-פי-כן – ואולי משום כך דווקא – הלכנו שבי אחר יפיו של הטבע..”

“….אף-על-פי-כן – ואולי משום כך דווקא – הלכנו שבי אחר יפיו של הטבע, שזמן כה רב חשנו בחסרונו.
גם במחנה קרה לפעמים שאסיר העיר את לב חברו על מראה יפה של שקיעת השמש בעד העצים הנישאים של יערות באוואריה (כבאקווארל המפורסם של דירר). אותם יערות עצמם, שבהם בנינו מפעל תחמושת עצום, נסתר. ערב אחד, בעוד כולנו רובצים על רצפת הצריף שלנו עייפים עד-מוות, וקערות המרק בידינו, פרץ לחדר אחד האסירים והציע לנו כי נצא אל מגרש המסדרים ונחזה בשקיעת החמה הנפלאה. כשעמדנו בחוץ, ראינו עננים קודרים בוהקים במערב וכל השמים הומים מרוב עננים מתחלפים בצורותיהם ובצבעיהם, למן הכחול המפולד ועד לאדום העמוק כעין הדם. בקתות-הטיט האפורות-המדכדכות היו ניגוד חריף לצבעים העזים, ואילו השלוליות שעל האדמה הבוצנית שיקפו את זוהר השמים. ואז, לאחר כמה דקות של דומיה רבת-רגש, אמרו האסירים איש לרעהו: “כמה יפה יכול היה העולם להיות!”…”

“והאור האיר בחושך… ושוב התייחדתי עם אהובתי”

“…פעם אחרת היינו עושים במלאכה בתוך תעלה. השחר סביבנו היה אפור; השמים ממעל היו אפורים; אפור היה השלג באורו החיוריין של השחר; אפורים היו הסמרטוטים שלבשו חברי האסירים, ואפורים פניהם. שוב הייתי מספר בלי-אומר עם אשתי, ואולי ביקשתי למצוא את הסיבה לסבלי, לגסיסתי האיטית. בהתקוממות נמרצת אחרונה נגד חדלון-התקווה של המוות הממשמש ובא, חשתי כי רוחי מבקיעה פתאום את חומת הקדרות האופפת אותי. חשתי כי רוחי יוצאת מגבולותיו של אותו עולם חדל-תקווה, חדל-משמעות, ואי-מזה שמעתי קול מריע תרועת נצחון “הן!”, בתשובה על שאלתי, אם יש איזו תכלית אחרונה. אותה שעה נדלק אור בבית-איכרים רחוק, שעמד בקו האופק כאילו ציירוהו שם, בעיצומה של האפרורית המשמימה של שחר עולה בבאוואריה.
והאור האיר בחושך. שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון. ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר, כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה, כי אני יכול לנגוע בה, להושיט אליה את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם. ואז, באותו רגע ממש, ירדה בלאט ציפור וישבה לפני, על אותה תלולית של עפר שהעליתי מן המחפורת והשהתה עלי את מבטה” (עמוד 57).

מקור: ויקטור פרנקל “מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות – ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם”, תרגם חיים איזק. הוצאת דביר.

Image by Asadullah Asad from Pixabay

נכתב ע"י ד"ר אלינער פרדס

ד
ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגיה קלינית מומחית, מרצה ומדריכה בפסיכותרפיה בקליניקת בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. מטפלת פרטנית ומדריכה, מנחת צוותים למניעת שחיקה וטיפוח חוסן בקרב מטפלים במערכות הבריאות וברה"נ. חוקרת וכותבת בתחומים של צמיחה תוך התמודדות עם מצבי מעבר ומשבר.

אחרים קראו גם את:

בדידות

לְבָדוּתִי

לְבָדוּתִי, על בדידות קיומית-לוגותרפית “לנפש הגדולה יש הזדמנות להתפתח גם בחיי בדידות” (seneka, 1997) ארווין …

כתיבת תגובה