מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
משמעות החיים ומשמעות בחיים המאמר המלא
מאת ד"ר תמי יגורי
מהו הדבר החשוב ביותר בחיים? מהו הערך שלמענו ראוי לחיות, שאליו ראוי להקדיש את החיים, שבעבורו ראוי להילחם ואפילו להיות מוכנים להיהרג בניסיון לחתור אליו או להגן עליו? ערך כזה יכול להיות צדק, חופש, שוויון, חוכמה ודעת; או אולי אושר, חברות, יופי, אהבה, הצלחה, שליטה, מודעות, אמונה, אמנות. ערכים, בניגוד לעובדות, הם יצירה אנושית, קביעה שמשהו חשוב, שרעיון מסוים נושא משמעות חיובית. בבסיס התשובה המוצגת כאן עומד הרעיון שהמשמעות עצמה היא הערך החשוב ביותר בחיים; שהמשמעות והחתירה למשמעות הם המבדילים בין חיים ששווה לחיותם ובין חיים חסרי טעם.[1]
הקביעה שניסוח של משמעות החיים והמשמעות בחיים היא דבר חשוב ביותר הופכת את העיסוק בשאלה לעניין הרציני ביותר שראוי לעסוק בו. לעיסוק זה יש גם היבט מעשי: קביעתו של הפסיכיאטר היהודי-אוסטרי ויקטור פראנקל (1997-1905) שהאדם הוא יצור מחפש משמעות, מלמדת שמי שחותר למשמעות ואף משיג אותה מספק מענה לשאלת ה"למה" של החיים. כשהוא מצויד בתשובה לשאלה "למה לחיות?" הוא מסוגל להתמודד עם מצוקות החיים ועם אתגריהם. בשל כך ציטט בספריו פעמים אחדות את קביעתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (1844‑1900), שכתב ש"מי שיש לו למה יכול לשאת כל איך" (פראנקל, 1981 [1946]: 126). פראנקל גיבה תפיסה זו בניסיון חייו ממחנות הריכוז, שם, לדבריו, מי שאיבד את הטעם ואת המשמעות לחייו גזר את דינו למוות, ואילו מי ששמר על מטרה ועל תכלית הצליח להתמודד עם הנורא מכול.
התשובה לשאלה מה המשמעות רלוונטית כמובן לא רק להתמודדות עם מצוקות החיים ועם אתגריהם, אלא לכל הבחירות וההחלטות הגדולות שאדם עושה בחייו. דוגמה ברורה לכך היא קיומו של אדם דתי מאמין, הרואה את משמעות חייו במילוי רצונו של האל ומבקש לחיות כך שישרת באופן הנאמן והמדויק ככל האפשר את הרצון הזה. זאת ועוד, משמעות בחיים איננה רק השאלה החשובה ביותר בנוגע לחיים, אלא גם שאלה של חיים ומוות בנסיבות של מצוקה ומצבים קשים.
בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, גויס אבי למילואים כמפקד גדוד טנקים ונשלח להילחם בחזית המצרית. ביום השני למלחמה נפל בשבי יחד עם כמה מפקודיו, לאחר שרבים מהם נהרגו בקרבות על גדות התעלה. אני הייתי אז נערה צעירה, וימים ולילות העסיקה אותי השאלה איך יחזיק מעמד בעינויים ובתלאות של השבי. כשחזר – כחוש, גבו מעוטר בדם קרוש, בצלקות ובסימני הצלפות שוט, גופו מכוסה חבורות כחולות, ושנתו הטרופה מלווה בחלומות בעתה – המשכתי לתהות: איך יתמודד? איך יתגבר? איך ימצא מחדש משמעות לחייו?
השאלה "מה משמעותם של החיים?" מניחה תשובה חיובית לשאלה "האם בכלל יכולה להיות משמעות לחיים?"; כמו שהשאלה "מהי דמותו של אלוהים?" מניחה שיש אלוהים וכעת הניסיון הוא להבין כיצד לתפוס אותו במחשבה. השאלה בדבר תוכנה של משמעות החיים מובנת אפוא כאן כשאלה שנייה; קודמת לה תשובה חיובית (לפחות בעיקרון) לשאלה האם יכולים להיות חיים בעלי משמעות.
בשאלת משמעות החיים האדם נתפס כחורג מהטבע. אם נבקש לאמץ את תשובתה של הביולוגיה – שלפיה לכל היצורים החיים משותף הרצון להתרבות ולהתמיד בקיומם – נגלה שתשובה זו אינה מספקת מענה למי שמבקש להבין למען מה להמשיך לחיות. התשובה שבני האדם מתקיימים כדי לשרוד ולהתרבות אינה נותנת מענה לשאלת ה"למה?". היא מלמדת על מכנה עובדתי משותף, אך אינה מסבירה במה ראוי לבחור. התשובה הביולוגית איננה מבינה את הבעיה במונחים של ערכים, ובהקשר של משמעות החיים היא הופכת להיות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
משמעות החיים
בשנות התבגרותי, בתקופת הצבא ובשנים שלאחר מכן הוקסמתי ונפעמתי כשמצאתי בשירים, בספרים ובמאמרים התייחסות לשאלת משמעות החיים. כל ספר שעל כריכתו התנוססה המילה "משמעות", כל מאמר שהבטיח להתייחס לחידת החיים – כל אלה היו בגדר הבטחה גדולה, תיבה נעולה ובה אוצר בלום. ההתרגשות שאחזה בי למקרא ספריהם של הרמן הסה, איין ראנד, קורט וונגוט, מילן קונדרה, דאגלס אדמס[2] ורבים אחרים העידה שבאמת ובתמים האמנתי שהם יודעים משהו שעדיין נסתר ממני, שיש להם מפתח או תשובה של ממש לשאלה הגדולה. בלימודי הפילוסופיה באוניברסיטה סקרנותי לא פגה. עדיין נטלתי לידיי בחרדת קודש כל טקסט שהבטיח לעסוק בנושא. חיפשתי תשובה ברורה, אחת, אוניברסלית, המסבירה את הקיום בכלל ואת הקיום לחיי בפרט, תשובה שתענה באופן גורף על התהיות הפילוסופיות ועל הסוגיות הקיומיות. רציתי, השתוקקתי, כמהתי, למצוא – אולי בעמוד 17 ואולי בעמוד 77 – את המשפט "משמעות החיים היא…". זה לא קרה, מלבד התשובה האבסורדית במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שבה מחשב-העל מוציא פלט ובו התשובה שמשמעות החיים היא: 42 (אדמס, 1985 [1979]: 121). זה כנראה לא יקרה גם כאן.
מגוון המובנים של הביטוי "משמעות החיים" רב, ומובנים רבים יש גם לכל אחד מהמונחים המרכיבים אותו. בהקשר הנדון כאן הביטוי מכוון ל"משמעות" של ה"חיים" בבחינת היותם עובדה; כלומר מה שנדון הוא משמעות העובדה שיש חיים, שיש עולם.
את המונח "משמעות" אפשר להבין בהקשר זה כמציין תכלית, סיבה, טעם, פשר, מובן, מטרה או דבר הראוי לבחירה. מגוון מובנים זה אינו מכוון בהכרח למשמעות אחת, וייתכן שיש להקיש ממנו על ריבוי משמעויות, כלומר תיתכן יותר ממשמעות אחת. המונח "חיים", בהקשר כאן, מציין תופעה בעלת מגוון צורות. חיים, אף שלא בהכרח מאותו סוג, מיוחסים למשל לתאים, לרקמות, לאיברים וליצורים, לצמחים, לחיות, לבני אדם ולאלים; אפשר לדבר על חיים של יחידים, קבוצות, מינים ומערכות. בהקשר של הביטוי הנדון כאן המונח "חיים" מיוחס לרוב הדברים הללו, שכן הוא מובן כמכלול התופעות בעולם. בפעמים אחרות המונח מיוחס לחיי בני אדם בעולם, ולפעמים הוא מכוון לחייו של אדם יחיד. ריבוי המובנים שיש לביטוי "משמעות החיים" מחייב אפוא לפרט ולהסביר למה מתכוונים כשמשתמשים בו, שכן התפיסה המושגית של הביטוי מעצבת את התשובה לשאלה.
בפילוסופיה שאלת משמעות החיים – משמעות העובדה שהיקום ישנו ולא איננו – מחפשת את התשובה האחת, האובייקטיבית, ההגיונית והכללית, המסבירה את החוקיות ואת התכלית של כל תופעות החיים. באותה נשימה היא מבקשת שתשובה כללית זו תענה על פשר הקיום הפרטי של השואל, כך שהכללי והפרטי יחפפו.
כך למשל ניסח הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1804-1724) את ה"משמעות" כתכלית המציינת חוקיות, ואת ה"חיים" כמתייחסים מצד אחד לעולם על מכלול תופעותיו ומן הצד האחר לתבונה האנושית (קאנט, 1960 [1790]: 193, 235‑243, 252). בקווים כלליים ביותר תשובתו לשאלת משמעות החיים מכוונת למציאת תכליתו של עולם התופעות, כלומר בירור מטרתו של הטבע. קאנט מנחה את האדם להתבונן בתופעות כאילו הייתה להן תכלית.
בשביל קאנט משמעות החיים היא במדע, המציג את ה"חוקיות" שבבסיס התופעות. הבנייה המשותפת במשך הדורות של אנשים שונים, ממקומות שונים, המעצבת את מגדל הידע המכונה מדע, על שלל ענפיו ונושאיו, היא הביטוי למשמעות החיים. אלא שתשובה זו למשמעות החיים איננה שלמה, אלא חלקית בלבד. לו היה המדע תכלית הקיום, אזי עצם קידומו, טיפוחו והעיסוק בו היו מספיקים כדי להגדיר את משמעות החיים. אבל האדם אינו משרת את המדע, אלא המדע משרת את האדם. כלומר האדם הוא התכלית, והמדע הוא האמצעי. האדם נתפס כתכלית אחרונה של הטבע.
מהי אפוא תכלית האדם? מהו האידאל הגבוה של הקיום האנושי? כמענה לשאלה זו תשובתו של קאנט מציגה את המוסר. האדם נתפס כמחזיק בשני כובעים, כאזרח המתקיים בשני עולמות. מצד אחד האדם שואל: "מה משרת אותי?"; ומן הצד האחר הוא שואל: "את מה אני משרת?". מצד אחד הוא מחזיק במדע כאמצעי, ומן הצד האחר הוא מכוון אל המוסר כתכלית. המדע והמוסר הם שני עולמות נפרדים הנפגשים יחד בתבונת האדם. שני העולמות הללו יחד מרכיבים את התשובה השלמה שנתן קאנט למשמעות החיים.
כשמבקשים למצוא במענהו של קאנט לשאלת משמעות החיים תשובה אובייקטיבית לחלוטין, כזאת המבוססת רק על עובדות, עמדתו אינה מספקת. קאנט הציע להתייחס לעובדות כאילו הייתה בהן תכלית. אבל כשהמדע מוגבל לדון בשאלה "מה קיים?", ולא בשאלה "למה?", אין ביכולתו להסביר את משמעותן הערכית של העובדות שהוא מתאר. ערכים, בשונה מעובדות, אינם בהכרח נגישים לניסיון הכללי, ומעמדה של תשובה ערכית הוא יחסי וסובייקטיבי. כך תשובה ערכית אינה מספקת מענה אובייקטיבי, הגיוני ואוניברסלי לשאלת משמעותם של החיים.
הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) התייחס לביטוי "משמעות החיים" כמציין את מובנו של העולם בכללותו:
מובנו של העולם חייב להימצא מחוצה לו. בעולם הכל הוא כפי שהינו, וכל מה שקורה, קורה כפי שהוא קורה. בו אין שום ערך, ואילו היה בו ערך, לא היה לו כל ערך.
אם קיים ערך שיש לו ערך, חייב הוא להמצא מחוץ לכל מה שקורה, מחוץ למה שהנו-כך-וכך, מפני שכל מה שקורה והינו-כך-וכך הוא מקרי (ויטגנשטיין, 1994 [1921]: 6.41).
כדי לקבוע שהשושנה האדומה יפה, עליי להתבונן בה כמשהו קיים, הנמצא מחוצה לי. כדי לקבוע שהעולם משמעותי, עליי להתבונן בו כדבר הקיים מחוצה לי. אבל שכשמדובר בעולם, בניגוד לשושנה, תמיד אמצא בתוכו ולא אוכל לתפוס אותו מן החוץ. במובן זה הדיון במשמעות החיים, במובן של העולם, הוא מקרה יוצא דופן. תמיד אבחן את משמעות הדברים מתוך העולם ולא מנקודת מבט חיצונית ובלתי תלויה בו. חיפוש משמעות החיים בכלים מדעיים-אמפיריים נדון אפוא לכישלון. אם יכולה אפוא להיות תשובה למשמעות החיים, היא תימצא בעולם הרוח. לדבריו של ויטגנשטיין העולם הוא מכלול של עובדות, וכל מה שקיים בעולם וקורה בו הוא עובדה. בעולם לא נמצא הערך של העולם בכללותו, ובהתאמה בחיים לא נמצאת משמעותם הכוללת של החיים. לכן הוא קובע שכל ערך שניתן לעולם מתוך העולם, כל מובן שניתן לחיים מתוך החיים, הוא חסר ערך, שכן אין דרך לקבוע שזה אכן הערך הכללי של התופעה בכללותה. מנקודת מבט זו בעולם, בחיים, הכול יחסי, ולפיכך הכול מקרי.
בשביל ויטגנשטיין המושג "משמעות" מבטא ערכים (בניגוד לעובדות), והמושג "חיים" – יחד עם המושג "עולם" – מכוון למכלול העובדות הנגישות לניסיון.[3] בדרך זו שאלת משמעות החיים מבקשת להתחקות אחר הסיבה הערכית לקיומו של העולם, כלומר לזהות את המטרה שלשמה החיים משמשים בבחינת אמצעי. אבל מכיוון שבעולם יש עובדות בלבד, ואילו ערכים יימצאו מחוץ לעולם; ומשום שהשפה תחומה בגבולות הניסיון, וערכים אינם כלולים בגבולות אלה – אין כל דרך לבטא את משמעות החיים. הצהרות או ביטויי ערך אינם מספרים לנו דבר על מובנו של העולם.
הפתרון לשאלת משמעות החיים, לפי ויטגנשטיין, הוא בהיעלמות הבעיה. אלא שהיעלמות זו היא רק בהקשר של השפה, שכן ייתכן שלחיים יש משמעות "מדעית" שיכולה לחשוף את עצמה (כחוויה פרטית) לאנשים מסוימים. בהקשר של השפה אפוא שאלה שאי-אפשר לענות עליה מבחינה מדעית – אסור שתישאל; מדובר בשאלה שלא יכולה להיות לה תשובה, בשאלה חסרת מובן או בשאלה שאינה שאלה של ממש. את עמדתו של ויטגנשטיין בשאלת משמעות החיים אפשר לסכם בטענתו שכאשר אין לבטא במילים תשובה, אין לבטא גם את השאלה. את השתיקה הוא מציג כדרך להתמודד עם שאלת משמעות החיים. הניסיון לענות באובייקטיביות, ברציונליות ובכלליות על שאלת משמעות החיים מגיע אפוא, בעקבות ויטגנשטיין, למבוי סתום. השאלה בכללותה נפסלת יחד עם כל התשובות האפשריות לה. האם בכך נסתם הגולל על החיפוש אחרי משמעות?
נראה שגם כשמקבלים את עמדתו של ויטגנשטיין – שלשאלה מהי משמעות החיים אין מובן – כמה שאלות עדיין נותרות בעינן. אחת מהן היא זו הבוחנת את המשמעות מתוך הקיום ובתוכו. כלומר, המשמעות איננה מתייחסת לעולם כולו על מכלול העובדות שבו, אלא מגבילה את עצמה לתחום מצומצם יותר. תחום כזה הוא הפרספקטיבה הפסיכולוגית. בהקשר זה המונח "חיים" מתייחס לחיי הנפש של בני האדם. הדיון עובר אפוא מחיפוש משמעות החיים אל חיפוש המשמעות בחיים, מעיסוק בתופעת החיים לעיסוק באדם המחפש משמעות.
משמעות בחיים
הסופר והפסיכיאטר היהודי-אמריקני ארווין יאלום (נולד ב-1931) הביא באחד מספריו סיפור חסידי על רב אחד ששוחח עם אלוהים על גן עדן ועל הגיהינום. אלוהים הוביל את הרב לחדר ובו אנשים מורעבים ונואשים ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן סיר ענקי ובו תבשיל בעל ניחוח מעורר תיאבון. לכל אחד מהמסובים כף בעלת ידית ארוכה המגיעה אל הסיר, אך הם אינם יכולים להביא את האוכל לפיהם. זה הגיהינום, הסביר אלוהים לרב. לאחר מכן לקח אותו לחדר זהה לראשון, ובו שולחן עגול גדול, במרכזו אותו תבשיל מהביל, וסביבו אנשים שבעים ושמחים שבידיהם כף ארוכה. הרב לא הבין, ואלוהים הסביר: דרושים כישורים מסוימים. בחדר הזה הם למדו להאכיל זה את זה (יאלום, 2000 [1989]: 43‑44).
הדיון במשמעות בחיים מתמקד בכישוריהם הפסיכולוגיים של בני האדם לצקת משמעות ותוכן לחייהם. גן העדן והגיהינום – שניהם מעשה ידי אדם. מציאות של גן עדן היא רוויית משמעות, ואילו הגיהינום הוא קיום נטול משמעות. ההבדל ביניהם פסיכולוגי לחלוטין: בגן עדן פיתחו האנשים כישורים של נתינה וקבלה בין-אישיים, הבינו את חשיבותם של קשר ותקשורת. אנשים אלה אינם חושבים במונחים של "אני", אלא במונחים של "אני-אתה". כישורים פסיכולוגיים אלה מאפשרים בגרות נפשית והכרתית, ואלה בתורן מניחות את היסודות לקיום חיובי ומלא משמעות. בהתאם לכך, מבהיר יאלום, קיום בעל משמעות הוא קיום מודע לעצמו ומתפקד, כלומר קיום שבו האדם מממש את רצונותיו בהתאם ליכולותיו. בקיום המשמעותי האדם רוצה מה שהוא יכול, ויכול לממש את מה שהוא רוצה. אדם זה יוצר הרמוניה בין קיומו הפנימי ובין המציאות החיצונית שהוא פועל בה.
העיסוק הפילוסופי בקיום שמשמעותו אינה נתונה מראש, ואפשר שאינה קיימת כלל, רווח בזרם המכונה פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית או פילוסופיה קיומית. בכלל הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים והפילוסופים העוסקים בסוגיות קיומיות אפשר למנות בין היתר את סרן קירקגור (דנמרק, 1813‑1855), פרידריך ניטשה (גרמניה, 1900-1844), מרטין בובר (אוסטריה וירושלים, 1965-1878), קארל יספרס (גרמניה, 1969-1883), מרטין היידגר (גרמניה, 1976-1889), אריך פרום (גרמניה ושוויץ, 1980-1900), ז'אן פול סארטר (צרפת, 1980-1905), עמנואל לוינס (ליטא וצרפת, 1995-1906) ואלבר קאמי (אלג'יר וצרפת, 1960-1913). התמות העיקריות המשותפות לדיון הקיומי במשמעות בחיים הן מוות, בדידות, חירות ואבסורד.
מוות. המוות הוא התוחם את מסגרת הדיון בחיפוש אחר משמעות בחיים. ומהו המוות? המוות הוא "כיבוי להבת התודעה" (יאלום, 2000 [1989]: 172).[4] בחיפוש משמעות בחיים המוות מרוקן את הקיום ממשמעות, הוא סוף הסיפור, ומתוך החיים הוא מובן כעילה וכדחף למצוא משמעות או כעדות לסתמיותו ולתפלותו של הקיום.
את הצורך לחפש ולמצוא משמעות בחיים מעורר גם הסבל. אין מדובר ביכולת לקבל שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, אלא בקושי לראות כיצד סבל פרטי משרת מטרה וערך כלשהם. אדם יכול להבין בשכלו שהקיום כרוך בסבל, אבל כאשר הוא עצמו סובל, לעתים קרובות מתעוררת בו השאלה "למה דווקא אני?". הסבל הפרטי, כמו המוות המצפה לכל אדם ואדם, מרוקן את הקיום ממשמעות וממירו בייאוש, באובדן אמונה ובהרס התקווה.
בדידות. "אדם בתוך עצמו הוא גר", שר שלום חנוך, ובמילים אלה מבטא את הרעיון שהניכור והבדידות, יותר מהחיבור ומהיחד, מתארים את מצבו של האדם. אפשר להכיר בצערו או בשמחתו של אדם אחר, אפשר לחמול עליו או לעלוז עמו, אבל אי-אפשר לחוות זאת במקומו. אי-אפשר לקחת מהמיואש את כאבו ומהמאושר את חיוכו. חוויית הקיום היא פרטית ואינה ניתנת להעברה. במובן זה אדם לעולם אינו יכול לחלוק לגמרי את חוויית קיומו עם אדם אחר. האדם אולי לא נולד לבד, אך הוא עתיד למות לבד. הוא לא בחר להיוולד, אלא "נגזר עליו לחיות", וברי לו שנגזר עליו להיפרד יום אחד מהקיום, "נגזר עליו למות".
חירות. על פי הפילוסופים הקיומיים, לאדם אין תכונה יסודית, טבע קבוע מראש, תבנית נתונה או מהות המכתיבים את התפתחותו. תפיסה זו מנוגדת לתפיסות המהותניות של האדם, הקובעות שלקיום יש תבנית סמויה, הקודמת לו ומתנה אותו. לפי תפיסות אלו האדם נברא בצלם אלוהים או שהוא במהותו יצור חושב או מדבר, יצור חברתי או יצור פוליטי, כלכלי או מוסרי. בהגות הקיומית תפיסות אלו נפסלות כמהותיות לאדם, והן מומרות ברעיון שהקיום קודם למהות. כלומר, קודם כול האדם קיים, ורק אז הוא חופשי להיות מה שהוא בוחר להיות. מהות האדם אינה מוגדרת מראש. אין תכנית אלוהית או סיבה סמויה או גורל המחייבים אותו להיות כך ולא אחרת. המהות מתעצבת רק לאחר היות האדם קיים בעולם. האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו.
אבסורד. הדיון במשמעות בחיים, המתחיל בנקודת מוצא המערערת על הערך ועל המשמעות שבקיום, מאתגר ביותר, שכן הקביעה שהחיים חסרי משמעות עלולה להביא לידי המסקנה שחיים כאלה אין ראויים לחיותם ונכון יותר לוותר עליהם. נקודת מוצא זו מנוסחת בשאלה: "למה לבחור בחיים?" או במילים אחרות: "למה לא להתאבד?". מדובר בשאלות קיומיות המבקשות למצוא מענה בחיים עצמם, מענה שיצדיק את הבחירה בקיום וידחה את ההתאבדות, כלומר את הוויתור על החיים. האבסורד מעיד על סתירה: מצד אחד האדם דבק בחיים, ומן הצד האחר נקבע שלחיים אין טעם ומשמעות. מה נכון? שני הדברים נכונים במידה שווה ומצויים במאזן כוחות שאינו מאפשר להכריע ביניהם לכאן או לכאן.
עבודת המוסמך שלי בפילוסופיה הוקדשה לנושא משמעות החיים. בשלבים הראשוניים שאל אותי אחד הפרופסורים הוותיקים והמוערכים בחוג על מה אני כותבת. לשמע תשובתי אמר: "כשהייתי צעיר גם אני התעניינתי בכך. לא עוד". לתהייתי למה לא עוד ענה שמדובר בחקירה פילוסופית עקרה שאינה מובילה לשום מקום. דבריו העסיקו אותי רבות. שאלתי את עצמי האם סקרנותי בנושא היא רק עניין של גיל והאם גם אצלי זה יעבור. בדבריו שמעתי ביקורת על שמשמעות חיים איננה נושא פילוסופי רציני דיו, שיש נושאים חשובים וראויים יותר. הבנתי שהגעתי לצומת שבו עליי לבחור: האם לדבוק במה שמעסיק ומרתק אותי אבל אולי לא יזכה אותי בהערכה מקצועית מרבית? או שמא מוטב ש"אתבגר" מבחינה פילוסופית ואבחר כיוון נחשב יותר. העובדה שאני כותבת מאמר זה מלמדת מה בחרתי. העובדה שמאז עברו שנים מעידה שענייני בנושא לא פג. אבל עם הזמן הבנתי עוד דבר: אולי אין דרך חקירה או תשובה פילוסופית פרדיגמטית לבירור השאלה , אבל היא עצמה חיה, חיונית ובועטת כמקודם. השאלה עצמה משמרת את איכויותיה הראשוניות, את אותו חיפוש אחר ה"למה" הפרטי שעליו דיבר ויקטור פראנקל יחד עם העמקת היכולת לדרוש שוב ושוב, בכל פעם מחדש, דין וחשבון באשר למוות, לבדידות, לחירות ולאבסורד.
משמעות החיים, משמעות בחיים וחינוך
המסע לחיפוש משמעות החיים ובחיים, שתואר כאן בקצרה, מחייב נקודת מבט מורכבת. במסע זה יש לראות בשאלה עצמה – "מה המשמעות?" – שאלה בעלת ערך, כזאת הנעשית גם חלק מהתשובה. ובכן, במובנים רבים המשמעות היא עצם המאמץ והחתירה למצוא תשובה, כלומר העיסוק הפעיל בשאלה. לעתים קרובות כדי שהשאלה תישאל נחוצה התערבות מבחוץ. כאן נכנס לתמונה המחנך: אם במסגרת בית הספר ואם מחוצה לו אדם שמביאנו לתהות במשמעות חיינו נעשה דמות מחנכת בשבילנו בעצם הצבתה של השאלה והפיכתה לסוגיה חיה. המחנך הוא ההופך את הקיום המובן מאליו לשאלה פתוחה. הוא המעורר לפתוח נושא שראינו בו נושא סגור, לשאול על מה שנראה נתון עובדתי ותו לא.
התשובה שתינתן בנקודת זמן מסוימת לשאלת המשמעות בחיים היא אישית ועם זאת כללית. זו אחת המורכבויות של החיפוש. המסע לגילוי התשובה מצריך לפסוע בשני נתיבים מקבילים, שונים לחלוטין, ולהתפתח מבחינה פסיכולוגית בשניהם. נתיב אחד קובע שכדי שהמשמעות תהיה אותנטית, פרי בחירתו החופשית של האדם, יש ללמוד להיעשות אינדיבידואל. על האדם להיות עצמאי ואוטונומי, לתפוס את עצמו כיחיד, מיוחד וחד-פעמי ולעצב את קיומו דרך בחירות מודעות לעצמן. כל עוד האדם אינו בעל זהות עצמית מגובשת, הוא תלותי, והמשמעות שהוא מייחס לחיים אינה דווקא משמעות חייו שלו.
נתיב אחר מצביע על ההכרח להימצא באחדות עם בני אדם אחרים ועם העולם. על האדם להשיב על השאלה הערכית: מהו הדבר החשוב בחיים? ובמילים אחרות, במה הוא מאמין? האחדות מושגת כשהאדם תופס את עצמו כחלק ממשהו אחר, גדול ממנו. חוויה כזאת יכולה להיות יום-יומית, והיא באה לידי ביטוי בחיבור חזק למשפחה או לקהילה, בשיוך דתי, לאומי, או אמוני-ערכי, בחיבור לטבע או בהשתייכות לקבוצה הדוגלת ברעיון מסוים או מחויבת למטרה מסוימת. חוויות של אחדות מתרחשות כל אימת שהאדם חש התרגשות עזה, התפעמות עמוקה, שאותן הוא מפרש לעצמו כהתעלות מעל קיומו הפרטי הצר וכחריגה אל עבר דבר מה גדול ממנו. ללא חריגה מהקיום הפרטי, המשמעות המתקבלת מצומצמת, מכונסת בעצמה ומנותקת מהקשר כללי.
בסיום אחד השיעורים של הקורס "משמעות בחיים" שאני מלמדת באוניברסיטה, ניגש אליי סטודנט, לכד את מבטי בעיניו, ובשקט, כמעט בלחישה, שאל אם אני מכירה ספרים העוסקים במשמעות חייהם של אנשים חולים. ידעתי להציע לו מעט כיווני קריאה, אך מבט העיניים המצועף לחלוחית, שלו ושלי, הבהיר לשנינו שאנו מבינים במה מדובר. קיוויתי שמבטי גם ביטא את התפעלותי מאומץ לבו. שוחחנו מעט. חשבתי שטבעי שאדם חולה ייעשה תלותי ויזדקק לסיוע ולתמיכה, אלא שמולי עמד בחור צעיר התמודד עם איום הסבל והמוות ממחלה סופנית, שביקש להתעמת בכוחות עצמו עם מצבו המנטלי. מקרה זה המחיש לי את תעצומות הנפש שהחיפוש אחרי משמעות בחיים מצריך, את החופש לבחור להיות אחראי על הקיום הפרטי, את האבסורד שבניסיון למצוא טעם לחיים במציאות שסופה ידוע מראש, ואת הבדידות הגדולה שאדם נידון לשאת בה בעצמו את עצמו במסע הסיזיפי של החיים.
במשמעות חיים שלמה יש לתת ביטוי לשני הנתיבים הללו: נתיב האינדיבידואליות חיוני כתשובה למשמעות בחיים, שכן רק כשהאדם אותנטי, יודע את עצמו, מכיר ומממש את פנימיותו הייחודית והחד-פעמית, רק אז הוא חי את חייו. רק אז המשמעות שאימץ יכולה להיות משמעות חייו שלו; נתיב האחדות חיוני כתשובה למשמעות בחיים, כי רק בקשר אמיץ עם העולם, באמצעות חוויית האחדות, מתרחשת חריגה מגבולות העצמי אל מה שמחוצה לו, ומתקבלת משמעות בהקשר כללי ורחב של המציאות.
כדי להמחיש בשיעור "משמעות בחיים" את רעיון האחדות, אני מסבירה שחוויות מיסטיות שהרוח מתעלה בהן אל עולמות עליונים, התנסות בסמים מעוררי הזיה, ריקוד אקסטטי עד אובדן הנשימה ועוד – כל אלה יכולים להמחיש חוויה של אחדות. אלא שרעיון האחדות מתמקד בעיקר במה שקורה אחרי החוויה המיסטית, ההתפכחות מהסמים וההתאוששות מהריקוד. את רעיון האחדות אני ממחישה בדוגמה פשוטה: דמיינו שאתם לוקחים ביס מלחמנייה עם גבינה צהובה, עגבנייה, מלפפון חמוץ ועלה חסה. כעת חשבו מה צריך היה לקרות בעולם כדי שהביס הזה יהיה בתוך פיכם. החישוב מתחיל בחקלאי החורש את השדה, זורע ומשקה ולאחר מכן קוצר את החיטה. כל זאת הוא עושה על גבי טרקטור ובעזרת כלים שאנשים רבים, מפעלים וחומרים היו שותפים ביצירתם. אחר כך החיטה מובלת במשאיות לאסמים ומשם לטחנות הקמח ומשם לשוק ומשם למאפיות, שבהן מכינים לחמניות, ומשם לחנות המכולת, שם נרכשה הלחמנייה. במקום אחר חקלאי מגדל פרות וחולב אותן, על כל המכשור הכרוך בכך. החלב מועבר למחלבות, ובתהליך הכרוך בעוד ידיים עובדות, מכונות וידע, הוא נעשה גבינה צהובה, הנארזת ומגיעה למדף המקרר במכולת. דרך דומה עוברים גם החסה, העגבנייה והמלפפון החמוץ. ובל נשכח את האדמה, שבלעדיה לא גדל דבר, וגשם משמים ועונות השנה, שהם חלק בלתי נפרד מהתהליך. עולם ומלואו בביס אחד מלחמנייה רגילה. באותו הרגע העולם נמצא בתוכי, בפי, נעשה חלק ממני, מזין אותי. כדי שנתקיים אפוא ברמה היום-יומית הפשוטה ביותר, עלינו להכיר בכך שאין לנו קיום כיחידים בלבד, שאנו תמיד חלק ממשהו גדול בהרבה מאתנו.
המחנך אינו מחזיק במפתחות לתשובה הנכונה למשמעות בחיים. הוא מחזיק בידיו תמרורי דרך, המכוונים לשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון. שאלות אלה נחלקות בהתאם לשני הנתיבים שהוצגו: "מי אני?" ו"במה אני מאמין?", או במילים אחרות תחום אחד שבו שאלות המתמקדות בבירור הזהות העצמית, יתרונות וחסרונות, חוזקות וחולשות, חלומות, כמיהות, תשוקות נסתרות, מטרות ויעדים. תחום זה מברר כיצד בחירותיו של אדם מסוים מתבצעות בפועל: מה משפיע עליהן? מה עומד בבסיסן? בתחום האחר מצויות שאלות המבררות סוגיות של שייכות, ערכים ואמונות. תחום זה בוחן מה חשוב באמצעות הבירור מה מביא לידי התרגשות עזה והתפעמות עמוקה. מי שמנהל את קיומו באופן תלותי ונגרר, מי שלא נעשה אוטונומי בתפיסתו את עצמו ואת קיומו, זקוק שיעוררו בו את החיפוש אחרי זהותו כאינדיבידואל; מי שמרוכז בעצמו, בצרכיו ובמטרותיו הפרטיות, זקוק שיעוררו בו את החיפוש אחרי חוויית האחדות, שבה יתפעם מהשתייכות לדבר גדול ונשגב ממנו. המחנך יודע להתאים את שאלותיו למקומו ולצרכיו של הנמצא מולו.
ביאור הערות
[1] המאמר מתייחס לתשובות שניתנו מאז עידן הנאורות במערב (המאה ה-17), ואינו סוקר את התשובות הדתיות-אמוניות שהציעו הדתות המונותאיסטיות המערביות (שאצלן שאלת המשמעות מנוסחת במילים "לשם מה נברא העולם?" או "לשם מה נברא האדם?"); או את תשובותיהן של הדתות והפילוסופיות שהתפתחו במזרח (שיש בהן הפוסלות מכול וכול את שאלת המשמעות וטוענות ש"זה מה שיש, וכל השאר שטויות"). תודה לפרופ' ישעיהו תדמור ולעמיר פריימן על תוספת זו ועל קריאתם המעמיקה שאפשרה לי לדייק ולחדד עוד נקודות בגוף המאמר.
[2] למשל זאב הערבה (הסה, 1971 [1927]), כמעיין המתגבר (ראנד 2012 [1943]), בית מטבחיים 5 או מסע הצלב של הילדים: מחול חובה עם המוות (וונגוט, 1977 [1969]), ספר הצחוק והשכחה (קונדרה, 1981 [1979]), ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה (אדמס, 1985 [1979]).
[3] על כך ראו ויטגנשטיין, 1994 [1921]: 4.01, 4.114, 4.115, 5.6, 6.521, 6.5, 7.
[4] מעניין שבתרבויות רבות בכלל וביהדות בפרט לאחר לכתו של אדם נהוג לציין את יום פטירתו, ולא את יום הולדתו. ציון זה של יום הפטירה עושה אותו משמעותי יותר.
מקורות
אדמס, דאגלס (1985 [1979]). מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (תרגום: מתי ונגריק ודנה לדרר). ירושלים: הוצאת כתר.
הסה, הרמן (1971 [1927]). זאב הערבה (תרגמה מגרמנית: עדנה קורנפלד). ירושלים: שוקן.
וונגוט, קורט (1977 [1969]). בית מטבחיים 5 או מסע הצלב של הילדים: מחול חובה עם המוות (תרגם מאנגלית: יורם קניוק). תל אביב : זמורה, ביתן.
ויטגנשטיין, לודוויג (1994 [1921]). מאמר לוגי-פילוסופי (תרגם: עדי צמח). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
יאלום, ארווין (2000 [1989]). אמא ומשמעות החיים (תרגמה: כרמית גיא). אור יהודה: כנרת.
פראנקל, ויקטור (1981 [1946]). אדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה (תרגם: חיים איזק). תל אביב: דביר.
קאנט, עמנואל (1960 [1790]). ביקורת כוח השיפוט (תרגמו: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך). ירושלים: מוסד ביאליק.
קונדרה, מילן (1981 [1979]). ספר הצחוק והשכחה (תרגמה מצ'כית: רות בונדי). תל אביב: זמורה ביתן.
ראנד, איין (2012 [1943]). כמעין המתגבר (תרגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי). אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן.
למאמרים נוספים של ד"ר תמי יגורי
ד”ר תמי יגורי הינה מרצה בכירה, מומחית בסוגיות משמעות בחיים, בפילוסופיה קיומית-אקזיסטנציאליסטית ובהגות קירקגור
