הבחירה של סיגל

בעיניי זהו הסיפור על האסמים המלאים של סיגל, רעייתו של אריק קרוניאק רבש"ץ קיבוץ בארי, שהוקפץ ראשון, נלחם כארי, ונהרג בקרב מול עשרות מחבלים. זהו סיפור מעורר השראה מאין כמוהו לכל מי שמחפש לדעת מהי טיבה של משמעות בחיים. / דרור שקד  

"ודאי ברגיל הבריות אינם רואים אלא את שדה השלף של החלופיות- אין הם רואים את האסמים המלאים, שלתוכם נאסף יבול חייהם , המעשים שעשו, היצירות שיצרו, האהבות שאהבו, הסבל שעמדו בו בעוז. מבחינה זו יכולים אנו להבין מה שנאמר על האדם בספר איוב (ה' כו): שהוא בא אל קברו "כעלות גדיש בעתו" (פרנקל, 1982). 

"אני את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי"

© מיכה שטרית בגלל הרוח

אט אט כשאני אוספת את השברים ותרחיש האימים שחווית באירועי 07.10.23, נראה כי אירוע זה מצא את הכלים של לימודי בשנים האחרונות. מרגיש לי כאלו אלוהים היה צריך להכין אותי לאירוע, שמבחינתי כיום הוא הגרוע מכל, חרבות ברזל.

אלוהים מנחית עליך אירועים, על מנת להצמיחך לשליחות. או לבחון האם הבנת שאתה הוא השליח?

17 שעות בממ"ד יחד עם ביתי בת ה 14 והכלבה, כשלושת ילדי הגדולים גרים במגורי הצעירים של הקיבוץ, בעלי רבש"צ (ראש ביטחון שוטף צבאי) של בארי שכבר יצא ממזמן לשטח, להתראות צבע אדום שהקימו אותנו בשבת של שמחת תורה.

העולם, המדינה, הקיבוץ גהו וגעשו, בשעות שהם כל כך קריטיות בחרתי להתנתק מהתקשורת.

כל הודעה שעלתה בקבוצות הוואצאפ, הרגיש לי כצינור ענק שמחובר אלי ושואב ממני את כל האנרגיה והכוחות להתמודדות עם הידיעה כי בבארי יש פלישת המונית של מחבלים וחיינו בסכנה גדולה.

אמרתי לנועה, כרגע אנחנו רק על הקבוצה של המשפחה! אני מבקשת שלא תגללי לשום הודעה אחרת.

"אמא, איך נדע מה קורה? "

"נועה, נדע איך לתפקד".

וכך היה במשך 17 שעות אנו אוחזות בידית של הממ"ד, כשאני לא יודעת כי מחבלים רצחו את שני השכנים הגרים לשמאלי ואת השכנים הגרים ממולי, אי הידיעה הביאה אותי לתפקוד פרקטי וחד. הייתי מלאת כוחות, אמונה וחשיבה להמשך הישארות בחיים. היית מסוגלת באותם שעות לתת לילידי הנחיות אחרונות לפני שנותק לנו הקשר עימם.

בחרנו להיות בדממת אלחוט, נועה ואני תקשרנו רק בסימנים.

חידדתי את כל החושים על מנת לזרוק לי בלוני חמצן ומתנות להמשך הדרך…

שמעתי ירי מנשק אוטומט, נשמתי לרווחה, אהה נשק אוטומט יש רק לצבא, תודה לאל אפשר לנשום הצבא פה.

שמעתי רעש לא ברור, שואלת את נועה, מה זה נשמע לך? אמא זה טנקים…אהה תודה לאל הטנקים כבר כאן.

הייתי עסוקה בחידוד ההודיה, הרגשתי כי כל הודיה מחברת אותי לבלון החמצן של הכוח.

ואז…נשמע דפיקות חזקות וקולות שבר וירי לתוך הבית, הבנתי עכשיו שהמחבלים חודרים גם אלינו, סימנתי לנועה לקום ולהחזיק את הידית של הממ"ד יחד איתי.

לשבריר שנייה כשנתתי לפחד דרור, להשתלט עלי ועל מחשבותיי דמיינתי כי הם חודרים לממ"ד מבצעים את זממם בנועה אח"כ עוברים אלי…גל חום הציף אותי והתעלפתי.

כידוע שהמוח שלנו לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. ואז נזכרתי כי זה דמיון, החזרתי אחורה את הסרט במוח ואמרתי, "רגע הם רק בתוך הבית הם עוד לא הגיעו לממ"ד, קומי תחזיקי את הידית של הממ"ד כי אולי נשארו לך כמה דקות או אולי שניות להיות עם הילדה שלך לפני שהגרוע מכל קורה.

קמתי מלאת אנרגיה והחזקתי את הידית של הממ"ד כשאני מנשקת את גבה של נועה, כל נשיקה הייתה כל כך מלאה באהבה ואושר גדול, הינה יש לי עוד זמן לנשק את הילדה הקטנה שלי.

המון שעות היינו מנותקות קשר, לא ידענו מה עלה בגורל ילדי הגדולים, בשיח פנימי ביני לביני שאלתי :

האם זה בשליטתך לדעת מה קורה איתם עכשיו? לא

האם בשליטתך לצאת כעת מהבית ולבדוק מה קורה איתם? לא.

סיגל, נטרלי את הדאגה! וכך היה! כל מה שלא היה בשליטתי זז הצידה. בשליטתי כרגע זה רק להחזיק את הידית של הממ"ד הכי חזק שאני יכולה.

משך שעות  שרתי בלב חזק כשידי אוחזות את ידית הממ"ד  "תהא השעה הזאת, שעת רחמים ועת רצון מלפניך" זהו שיר ששרים בסליחות של ראש השנה וכיפור. לשורה הזאת הכנסתי כוונה רבה, כל מילה הודגשה "השעה הזאת" "שעת רחמים" ויחד עם הכוונה אספתי בדמיוני את מתפללים הרבים שהיו בכותל שישירו יחד איתי, הרגשתי שמילותיי עולות מעלה מעלה לשמיים ומחזקות אותי.

רבים שואלים אותי, איך עברתי 17 שעות בממ"ד איך הזמן עבר? האם הרגשת נצח?

הרגשתי כמו ילד שנותנים לו לפתוח מתנות, אף ילד לא רוצה שזמן פתיחת המתנות או המתנות יגמרו לעולם. עבורי כל דקה שאני ונועה עדיין בחיים זוהי מתנה ענקית.

ואז הגיע השעה המיוחלת שעת לילה מאוחרת  שבאו לחלץ אותנו, דלת הממ"ד נפתחה ראיתי 5 לוחמים עיני שקד גדולים ופנסי ראש כשנשקיהם שלופים "שלום גברת" הנשקים ירדו.

זה הרגע שאני חוזרת אליו שוב ושוב, אני בוחרת לזכור את רגעי החילוץ . אני בוחרת לתת לגוף שלי לזכור איך כל השרירים נעשו רפויים ואני מתחילה לנשום בקצב רגיל. 

אני בוחרת לזכור ולהרגיש אני בחיים! אני ניצולת ה  07.10.23

סיגל קראוניק, מחרבות ברזל לתקומה חדשה

מאז אני מסתובבת בכל רחבי הארץ ומרצה לכל מי שרק רוצה לשמוע! אני מספרת על תקומה. אני מספרת איך בוחרים להמשיך את החיים, איך מאפשרים לילדי לעשות שירות משמעותי וקרבי למרות שאנו שייכים למשפחות השכול.

איך בוחרים לא לכעוס על הצבא , להבין שהיה כשלון ולא הפקרה.

כי למילים יש כוח, להפקיר זאת החלטה וכישלון קורה לכולם. מה אנו למדים מכשלון? כשלון מתקיים רק אם חדלים למנסות ולתקן את מה שנעשה! האם אנחנו יודעים לקבל כשלון? או לקבל את מי שנכשל? כי רק מי שמודה בכישלונו יודע לקום ולתקן ולשפר.

אני בוחרת ללכת ולספר מיהו היה אריק קראוניק בעלי שנהרג ראשון במלחמת חרבות ברזל.

הכל יכול להילקח מאדם אלא דבר אחד: אחרון החירויות האנושיות – לבחור בגישה של אדם בכל מערכת נסיבות נתונה, לבחור בדרך משלו. / פראנקל

אני לא מתמקדת כיצד הוא נהרג, כי זה בדיוק כמה דקות, אני מתמקדת בחייו, בעשייה ובפועלו. מהם הערכים והדרך  שלפיהם גידלנו את ארבעת ילדנו.

במלחמת חרבות ברזל האובדן האישי פגש אותי פעמיים, בעלי נהרג ואבי מת משבון לב. ויש לנו עוד רבדים שלמים של אובדן, חברים קרובים, קהילה ואין לנו בית.

באובדן, יש לנו 10% משתנה ו 90% קבוע. קמים משבעה וחוזרים לבית שלנו, למקום העבודה, לחברים וכו' , לנו ניצולי חרבות ברזל יש 100% משתנה. שום דבר הוא לא שלנו, הכל כל חדש ושונה .

בין גירוי לתגובה יש רווח. במרחב זה הכוח שלנו לבחור את תגובתנו. בתגובתנו טמון הצמיחה והחופש שלנו. / פראנקל

דבר אחד נשאר שלנו, המחשבות, הבית הפנימי…ואם אנו מכירים בהם אנו חופשיים. אני בוחרת ברוח ולא בחומר. בפעם הראשונה שראיתי את המצבה של אריק, שמתי לב שכתוב נפל בקרב, לא נהרג או נרצח.

למילים נהרג, נרצח יש טעם והבנה של סוף….. בנפל יש תקומה. מי שנופל בד"כ קם. אז הבנתי שאריק רק נפל פיזית הוא קם חזק מאוד ברוח.

אריק מלווה אותי כל מקום בארץ לספר אותו ואת סיפור חרבות ברזל.
סיגל ואריק קראוניק
סיגל ואריק קראוניק

אריק מלווה אותי להתחבר למה נכון לי ולילדים עכשיו. אריק שלי נוכח כל רגע וכל דקה. אנו יודעים לחיות עם החיים, אנו לא יודעים לחיות את המתים. 

כשאדם יקר וקרוב לנו מת, אנחנו לפתע לא שומעים את השירים שהוא אהב, אנו לא מכינים את האוכל שהוא אהב, אנו לא מגיעים למקומות שאיתו בילנו….וכך נוצר ריחוק גדול מאדם שאנו כל כך אוהבים.

אני בוחרת לקרב, אני שומעת את השירים שאריק אהב, אני מטיילת בשבילים שהלכנו יחדיו, אני מכינה אוכל

שאריק מאוד אהב. אני דואגת שאריק ימשיך להיות קרוב מאוד ונוכח. זוהי הרוח, רוחו של האדם אשר ממשיכה להתקיים כאשר פיזית הוא הלך מן העולם. 

דרך החיים שלי היא דרך של משמעות, עשייה,  בחירה ורצון חזק לחיות את החיים במלואם. 

בוחרת ברוח של אנשים גדולים וטובים שטוו דרך ואני הולכת בשבילם אותו סללו.

דרך של בחירה ומשמעות עושה את החיים חזקים יותר.

על אריק קראוניק – מתוך אתר קיבוץ בארי

למאמר "מלאו אסמינו משמעות"

לרשימת כל הנושאים

נכתב ע"י סיגל קראוניק עטיה

סיגל קראוניק עטיה, סטודנטית ללוגותרפיה, תלמידה ומתרגלת מיינדפולנס ומחברת בני נוער וא.נשים לעצמם ולחיים. מאסטר טריינר NLP מבוסס מיינדפולנס. בעלת קליניקה להתמודדות עם מצבי לחץ ומצוקה ופיתוח חוסן נפשי גם במצבי קיצון. החל מהשבעה באוקטובר 23 מרצה ומספרת את סיפור ה 7.10.23 כפי שחוויתי אותו בקיבוץ בארי, שם התגוררתי עם אישי שהיה ההרוג הראשון, ועם ארבעת ילדי. הדגש בהרצאה הוא על אהבה ותקומה.

אחרים קראו גם את:

פרופ' דוד גוטמן

ברכה מגוטמן לציון הולדתו של פרנקל

דברים לרגל יום הולדתו ה-119 של ידידי פרופסור ויקטור אמיל פרנקל  ראשית, צר לי מאוד …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן